שכול והנצחה Bereavement, Commemoration, and Collective Identity in Contemporary Israeli Society
שכול, הנצחה וזהות קולקטיבית בחברה הישראית בת זמננו
מאת:מאירה וייס, האוניברסיטה העברית,ירושלים.
מחקר זה בוחן את האידיאולוגיה של שכול בחברה הישראלית. המחקר חוקר כיצד הקולקטיב ניכס לעצמו את השכול וכיצד שועתק לחיי הציבור כמו גם גבולות משותפים תומכים, אתוס של הקרבה וסטנדרטיזציה של מנהגי הנצחה וזיכרון. שלוש קבוצות של טקסט מנותחות: 1. תזכיר של משרד החינוך בנוגע לימי זיכרון. 2. פרסומים של ארגון משפחות השכול, ו- 3. תערוכות אמנות עכשוויות המתמודדות עם שיח השכול וההנצחה בישראל. טקסטים אלה מראים כיצד "האני" ו"האחר" חרותים באידיאולוגיה ובמנהגים של שכול וזיכרון, וכיצד הם מאותגרים ומוטלים בספק בישראל בת ימינו.
השכול מורכב בדואליות מתגובות פרסונליות של השכולים כמו גם מהמשמעות החברתית של רגשות, מנהגים ואידיאולוגיות. מחקר זה בוחן את הצד הקולקטיבי של השכול. הוא חוקר כיצד הקולקטיב ניכס לעצמו שכול והנצחה (כשהאחרון הוא אחד מביטוייו הציבוריים הגדולים ביותר) ושעתק אותו לחיים הציבוריים כמו גם גבולות קולקטיביים תומכים ואידיאולוגיה לאומית.
אנתרופולוגים חברתיים טוענים שטקסים פולחניים של קבורה, אבל והנצחה משחקים תפקיד בכל החברות, דתיות וחילוניות (Aries 1974, 1981; Palgi tnd Abramovitz 1984). שימושי החברה בלווניות ומנהגים ציבוריים אחרים של אבל, למשל, נחקרו ע"י אנתרופולוגים (ראה, לדוגמא, Goody, 1962; Danforth 1982; ראה גם, Taylor 1989 במהדורה המיוחדת של הרבעון האנתרופולוגי על "השימושים במוות באירופה"). השכול וההנצחה עבור אלה ש"נפלו" בקרב הם חשובים במיוחד בקונטקסט של סולידריות לאומית. מוות בקרב הוא מוות בשירות האומה ולכן משמעות לאומית מואצלת כלפיו. באופן כללי, שכול והנצחה של הנופלים לקח את התבנית של "מערכות-גבורה" לאומיים (Becker 1971) שבה "האלמותיות הסמלית" (Lifton 1977, 1979) של הנופלים מאשרת מחדש את הקדושה של המולדת וההגמוניה של הקולקטיביות (Mosse, 1990; Whaley 1988). סוציולוגים, היסטוריונים ואנתרופולוגים התמקדו בארגון של טקסים צבאיים (Bloch 1971; Mose 1979), באיקונולוגיה (תחום מדעי העוסק בחקר סמלים ומשמעויותיהם ביצירות אמנות – הוספת מתרגם) הפוליטית של דו"חות מלחמה (Bloch 1981; Griswold 1986; McIntire 1990; Borg 1991) והסימבוליות של טקסים פולחניים של הנצחה (Schwartz 1982; Wagner-Pacifici and Schwartz 1991) כביטויים המרכזיים של שכול והנצחה בזיכרון הציבורי (לדיונים ברעיון זה, ראה Halbwaches 1980; Lewis 1975).
שכול והנצחה מקבלים משמעות מרכזית בחברה הישראלית. תימות של הקרבה שנראית אידיאלית וגבורה של "הנופלים" הן מרכזיות לאתוס הישראלי של שכול והנצחה (ראה Palgi 1974; Sivan 1991).
