מעוטרים בחלומות – אופנה ומודרנה

פרק 1

מבוא

בארץ שלנו, אמרה אליס … בדרך כלל תגיע למקום אחר – אם תיסע מהר מאוד. …

סוג של מדינה איטית, אמרה המלכה האדומה, הנה, אתם מבינים, דרושה כל הריצה שתוכלו לרוץ כדי להישאר באותו מקום.

                            לואיס קרול: מבעד למראה. ומה שאליס מצאה שם.

יש משהו מוזר במוזיאון התלבושות. דממה מאובקת מחזיקה את השמלות הישנות בארונות הזכוכית. בחצי האור המימי (כדי לשמור על החומר השברירי) הגלריה הנטושה נראית רדופה. הצופה נע בתחושה של פאניקה הולכת וגוברת, דרך עולם המתים. האם לא יתכן שהשרידים הללו, כמו תכולת הקברים המצריים, יביאו מזל רע למי שהיה בקשר איתם? יש סכנה בלראות מה שהיה צריך להישאר אטום בעבר.

אנו חווים תחושה של העל-טבעי כאשר אנו מתבוננים בבגדים שהיו ביניהם מערכת יחסים אינטימית עם בני אדם שהלכו לעולמם כבר מזמן. בגדים הם חלק כה גדול מחיינו, הם נעים עד שהם קופאים בתצוגות הזוהר של התרבות, הם רומזים על משהו מובן למחצה, משהו מרושע, מאיים; ניוון הגוף וההיעלמות מהחיים.

בגדים הם זיכרונות קרושים מחיי היומיום בעבר. פעם הם התגוררו ברחובות הרועשים, בתיאטראות הצפופים, בנשפים הנוצצים של הסצינה החברתית. עכשיו, כמו נשמות בלימבו, הם מחכים שהמוזיקה תתחיל שוב. או שמא זו שלהם היא שקט נקמני כלפי אלה החיים.

צ'רלס דיקנס זיהה שלבגדים שנזרקו יש לימבו מיוחד. הוא תיאר שוק הלבשה יד שנייה שהתקיים אז ברחוב מונמות', בלונדון, כאופנת קבורה. אולם בגדים, שלא כמו בעליהם, אינם מתים:

אנו אוהבים לטייל בין חורשותיהם הנרחבות של המהוללים ולהתמכר לספקולציות שהם מעוררים; למדוד מעיל של מת ואז זוג מכנסיים של מת, וכעת שרידים של מעיל חזייה מעורפל, לאחר שחלקם היו כאלה שהמשיכו להופיע ולעלות באוב, עד ששורות שלמות של מעילים התחילו לרדת מהמתלים, מכופתרים, ועלו על מותניהם של לובשים רגילים; שורות של מכנסיים קפצו למטה לפגוש אותם; מעילים כמעט התפוצצו מההתרגשות להתלבש על מישהו, וחצי דונם של נעליים צעדו ברחוב ברעש שהעיר אותנו מחלומות בהקיץ הנעימים שלנו.

מהו המקור לחוסר הנוחות ולמשמעות הכפולה האלה, לתחושה הזו שלבגדים יש חיים משלהם, בגדים ללא לובש, בין אם על דוכן יד שנייה, בארון זכוכית, או סתם

… המשך לקרוא adorned in dreams fashion and modernity – תרגום