על ידי הכרה בכך שיכולת השיפוט של המטפל או המטפלת לגבי השאלה מה בדיוק נחשב כחשיפה רלוונטית מצידו או מצידה הינה סובייקטיבית, אנו מציעים כי המטופל יכול למלא תפקיד של מבקר קונסטרוקטיבי לגבי שיפוט זה. זוהי התגובה ההדדית לתפקידו המוכר של המטפל כמבקר של החשיפה העצמית של המטופל. ידוע לנו כי כאשר המטופל מנסה לומר כל דבר שעולה בראשו, המטפל מסוגל לציין דברים מהם המטופל מעלים עין. באופן דומה, כאשר המטפל מנסה להציג את הפעילות האנליסטית שלו באופן מובן ככל האפשר, המטופל יכול להצביע על דברים אותם החמיץ המטפל. מיצ’ל מתאר את עמדת המטפל ביחס לחשיפה עצמית באמרו “אינני נמצא בהכרח בעמדה פריבילגית לדעת, קל וחומר לחשוף, כל דבר שאני חושב ומרגיש”.
אחד ממטופלי סיים את אחד המפגשים שלנו בכך שהתלונן כי הוא מרגיש שאינני מרוצה ממנו. הוא חושב כי יש רוגז מסוים בטון הדיבור שלי. הוא דיבר במשך שעה שלמה על דחייה כואבת שחווה, וכעת, בנוסף על כך, הוא חש גם דחייה מצידי. הוא עוזב, ואני מהרהר בדבריו. הוא צודק. אני אכן חש מרוגז כלפיו במידה קלה. מדוע? לאחרונה, במהלך הטיפול, דיברנו על האופן בו, כך אני מאמין, הוא יורה לעצמו ברגל מבחינה חברתית. הוא תוהה מדוע אין לו יותר חברים. הצעתי כי אותן שאיפות תחרותיות בלתי מודעות שגרמו לו כל כך הרבה צרות ביחסיו הרומנטיים (הוא התקדם רבות בתחום זה ועל כך הוא אסיר תודה) עדיין פוגעות בו בכל הנוגע ליחסי החברות הפוטנציאליים שלו.
בשעה זו, המטופל תיאר כיצד אחד הקולגות שלו יצר יחסי חברות עם הבוס שלו. המטופל שלי אינו מסוגל לסבול את תחושת הקנאה, והיא גורמת לו לשיתוק בעבודתו. הוא חש כל כך פגוע, עד כי הוא אינו מסוגל לדבר עם הקולגה שלו, עם הבוס, או כל אחד אחר. הוא אינו מסוגל לקבל את המצב, ואני מנסה לעזור לו להבין מדוע. הוא חש צורך להיות “מספר אחד” אותו אני מעוניין לבחון; אך כאשר אני מנסה לעסוק בצורך זה, נראה כי הוא אינו מבין על מה אני מדבר. הוא ממשיך לבקר את הבוס שלו על כך שדחה אותו ואת עצמו על כך שהוא מפשל. “מדוע הוא אינו מחבב אותי? מה לא בסדר איתי?” הוא שואל במרירות. הוא מניח כי הוא צריך להיות במקום הראשון, ואם זה אינו המצב, פירוש הדבר כי הוא עשה טעות כלשהי; אך הוא אינו רואה כי זוהי גישה תחרותית ביותר, לא כל שכן כי ייתכן והיא קשורה לכך שהבוס שלו, בין היתר, אינו מחבב אותו. במקום זאת, התפיסה שלו היא כי הבוס שלו דוחה אותו בגלל סיבות מסתוריות, וכי גם אני עושה זאת.
הוא מתחיל את המפגש הבא שלנו בכך שהוא מציין שוב את התלונה שלו לגבי הטיפול הקודם. אני עונה לו כי אכן חשתי כעס כלפיו מכיוון שהוא מכשיל את המאמצים שלי. אני מודה בפניו כי מדובר בתגובה בלתי מוצדקת ואגואיסטית מצידי. אני מוסיף כי למרות זאת, כאשר אני חושב מדוע ואיך הוא הצליח להרגיז אותי, נראה לי כי אופן ההתייחסות שלו יכול להכעיס גם אדם יותר נחמד ממני; כאשר ניסיתי לבקש ממנו להתגבר על רחמיו העצמיים, הוא התעלם מדבריי, ואז ביקר אותי על כך שאיני מגלה סימפטיה כלפיו. אני מכיר בכך שייתכן ומטפל אחר היה מבליג על כך ומצליח לשמור על גישה ידידותית; זו הייתה הבעיה שלי. הוא תרם למצב בכך שהוא תקף אותי באופן שהוא ככל הנראה היה בלתי מודע אליו. אנו דנים במפגש הקודם. הוא מתחיל להבין כי יש לו נטייה לתקוף כל אדם הגורם לו לחוש קנאה, כשלעתים קרובות הוא חש כקורבן למרות שהוא בו זמנית מתעקש על זכותו להיות מספר אחד; ובמפגשים לאחר מכן, הוא מבין כי מה שהתרחש בינינו מהווה דוגמא מדויקת לסוג הדברים המכשילים את החברויות שלו.
ההערות של המטופל שלי דרבנו אותי לפתח מודעות מלאה יותר ולחשוף את דעתי לגביו, מה שפתח בפנינו דרך לחקור באופן פורה את הדאגות שלו לגבי המהימנות של אופי העזרה שלי, הצורה האופיינית והבעייתית שבה הוא מטפל בקנאה ותחרותיות, ובמגוון גורמים חשובים אחרים הקשורים בכך. הרוגז הראשוני בטון הדיבור שלי היה עדין למדי, לדעתי, וחשבתי כי התפיסה של המטופל שלי לגביו הושפעה באופן משמעותי מציפיותיו. יכולתי בקלות רבה להתייחס לתלונה של המטופל לגבי כתגובה מקובלת ולהישאר בלתי מחויב מצידי. יכולתי לבקש ממנו להרחיב ולחקור את רעיונותיו לגבי הלך הרוח שלי. ייתכן וגישה זו, המסורתית יותר באופייה, הייתה מניבה תוצאות מוצלחות. יכולתי גם להשאיר את המצב כמות שהוא ולאפשר למטופל להמשיך להעלות השערות לגבי הגישה שלי, מה שהיה גורם לו להמשיך ולחוש דחוי מבלי להיות מודע לנטייה שלו לעורר את אותה דחייה. בכל מקרה, אני סבור כי אופן הפעולה בו בחרתי לא גרם לאובדן של הזדמנויות כלשהן. לקחתי אחריות על ההשקפה שלי לגבי האופן שבו הותקפתי ופעלתי בתוקפנות, בחירה שנשאה פרי בכך שהיא ביקשה ועזרה למטופל לפעול באופן דומה. אפשרתי למטופל לעסוק באופן בו הוא חווה אותי כסמכות, במקום להמשיך ולחוות זאת בתוך היחסים הטיפוליים.
אני מודע בהחלט לכך שקשה ביותר לתאר באופן אפקטיבי כיצד ההשקפה שלי לגבי חשיפה עצמית יכולה להיות מתורגמת באופן מעשי, קל וחומר את דעותיי לגבי היתרונות של השקפה זו. בכל פעם שאדם מציע תיאור קליני הנועד להדגים את התועלת של חדשנות טכנית כלשהי, הוא מאפשר לאחרים לבקרו כי “זה נכון, אך היה עדיף אם היית פועל בדרך הרגילה” – ביקורת אותה למעשה לא ניתן להפריך אף פעם, מכיוון שבחינה מבוקרת אינה אפשרית. ברור לחלוטין כי מקרי בוחן אנקדוטיים אינם מהווים ראיה; לכל היותר הם מאפשרים המחשה. אך אפילו כהמחשה, הם פתוחים לביקורת. לעתים קרובות אנו שומעים, לגבי יישום ספציפי של עקרון טכני כללי, כי “אני עושה דברים מסוג זה כל הזמן, מדוע אנו זקוקים לבחינה הקונספטואלית שאתה מציע?” המטרה של שיפור התיאוריה שלנו היא להפוך אותה לדבר מה שאינו מציב בפנינו מגבלות בלתי מועילות או שעלינו להתעלם ממנו. אנו מעוניינים כי התיאוריה תהווה כלי המסייע לנו למצוא את דרכנו לטכניקות מוצלחות יותר. בהתחשב במטרה זו, אני מציע השקפה מחודשת לגבי האופן בו אנו מבינים את האידיאל המסורתי של המטפל האנונימי. לאחר שציינתי הסתייגויות אלו, ברצוני להזכיר מספר דרכים נוספות שבהן הגישה שלי לבעיית החשיפה העצמית מכווינה את הפעילות הקלינית שלי.
מכיוון שכיום אני מהסס פחות לחשוף את החשיבה שלי באופן מפורש ומפורט בהשוואה לשנים קודמות, מצאתי כי לעתים קרובות יותר אני חולק עם מטופלי שאלות מסוימות שבעבר חשתי כי עליי להחליט בעצמי, בתור עניינים של טכניקה. לדוגמא, ניקח אדם צעיר המתאר באופן ארוך מפורט החלטה מסוימת איתה הוא מתמודד בעבודתו. הרושם שלי הוא כי הוא עבר את הנקודה שבה החשיבה שלו היא קונסטרוקטיבית וייתכן וכעת הוא עוסק בתהליך של רומינציה, הכולל מניע שעדיין אינו ברור לנו. אני שוקל אפשרות זו בדרך מסוימת. באותו זמן, אני מודע לכך שאדם צעיר זה הינו רגיש במיוחד לביקורת- במהלך ילדותו, הוא חש כי אביו אינו מרוצה ממנו וחיפש פגמים בכל מה שעשה. אם אתחיל לפקפק במטרת תהליך החשיבה הנוכחי של המטופל בכל דרך שהיא, לא משנה עד כמה אהיה דיפלומטי ומתחשב, סביר מאוד כי הוא יחוש שאני מדכא אותו. תגובה זו מצידו תהפוך באופן בלתי נמנע לתופעה בה אנו עוסקים. אני יכול להתערב באופן אותו אני שוקל, ואם העניינים יתקדמו בצורה אותה אני צופה, אוכל לחקור את רעיונותיו של המטופל לגבי מורת הרוח שלי- ייתכן וההחצנות וההשלכות של הספקות שלו עצמו לגבי הרומינציה ייחשפו בדרך זו; או שאוכל להמתין ולראות האם הוא יגיע לבדו להרהור עצמי לגבי המניעים מאחורי הרומינציה. בשלב מוקדם יותר בקריירה שלי, הייתי מתייחס לסיטואציה כזו כהחלטה מורכבת מבחירה טכנית שאני, כמטפל, צריך לבצע. כיום, סביר יותר שהייתי חולק את ההתלבטות שלי עם המטופל, ומפרט בפניו את מצב הדברים באופן אותו תיארתי עתה, כולל ההשערות, ההתנגדויות והדאגות שלי.
אני מאמין כי חשיפה עצמית מסוג זה מצד המטפל הינה בסיסית כאשר נוקטים בגישה שבה המאמץ הקליני מהווה שיתוף פעולה אמיתי בין שווים. לפי השקפתי, בכל פעם שהמטפל שומר את התנגדויותיו, שיטותיו או השערותיו לעצמו, הוא יוצר מצב שבו הוא מעניק העדפה לנקודת המבט שלו ומשמר אידיאליזציה של המטפל כדמות עליונה על פני המטופל. (מצב זה נכון גם לגבי חלק מהקונספטים ההומאניים והרחומים ביותר שלנו לגבי היחסים הטיפוליים, לדוגמא התפיסה של לאוואלד (Loewald) לגבי “שיפוע”, שלפיו הבגרות היחסית של המטפל מקדמת את הטיפול). כאשר מטפל נתקל בדילמה קלינית כלשהי, הוא צריך לחוש מוכן לבקש ייעוץ מהמטופל לפחות באותה מידה שבה היה מבקש זאת ממטפל אחר. שיתוף הדילמה בין המטפל והמטופל חושף באופן מפורש את מצב הדברים האמיתי, לפיו כל זוג טיפולי צריך למצוא בעצמו את דרך העבודה הנכונה עבורו. ברור מאליו כי איננו יכולים לגבור על הבעיה שבה המטפל או המטפלת מציבים עצמם כדמות סמכותית, מכיוון שבעיה זו היא אינהרנטית לכל החלטה של המטפל, כולל החלטות לגבי אילו פרטים הוא או היא בוחרים לחשוף; אך אנחנו יכולים להכיר בבעיה זו ולהתחיל ליצור מנגנון לתיקון-עצמי על ידי כך שנבקש מהמטופלים שלנו להצטרף אלינו כמשתפי פעולה, אפילו על ידי הטלת ספק בשיטות העבודה שלנו (כולל ההחלטות לגבי חשיפה עצמית).
בגלל דעותיי לגבי התועלת של חשיפה עצמית מצד המטפל, אני חש כיום חופש רב יותר מבעבר לחלוק חלק מהשקפותיי עם המטופלים שלי. לדוגמא, אדלר מציין כי כאשר מדובר במטופלים גבוליים, לעתים יהיה זה מועיל ביותר מצד המטפל לציין מתי הוא חושב כי הטיפול מתקדם היטב, ובכך לסתור את ההערכה השלילית הבלתי רציונאלית של המטופל ולזהותה כסימפטומטית. לפי ניסיוני, המצב אותו מתאר אדלר מתקיים עבור סוגים שונים של מטופלים; ומה שאדלר מנסח בתור מודיפיקציה טכנית הנדרשת בשל הפסיכופתולוגיה החמורה של המטופל, אני רואה כרעיון העקבי לעקרונות הבסיסיים של פעילות טיפולית רגילה. לעתים קרובות אני מציע את רשמיי, האופטימיים או הסקפטיים, לגבי התקדמות הטיפול, כאשר אני סבור שהדבר מתאים. עבורי, הסוגיה המכריעה היא כי שיפוטו של המטפל לגבי אירועים טיפוליים צריך לקבל יחס כעניין סובייקטיבי, בניגוד לסמכותי. אם אני חיובי יותר מהמטופל לגבי ההישגים של העבודה המשותפת, ייתכן ויש לי סיבות אנוכיות לחשוב כך. אם אפשרות זו אינה עולה לדיון, עלינו לחשוב מדוע זה כך. מצד שני, אם אני תוהה האם הטיפול מתקדם כלל והמטופל אינו סבור כך, עלינו לכל הפחות להקדיש מידת מה של תשומת לב לאפשרות כי התסכול האישי שאני חש עלול להשפיע על השיפוט שלי.
האתיקה של חשיפה עצמית
באופן כללי, אני סבור כי חשיפה עצמית למטרת הסבר-עצמי מאפשרת ניתוח של ההעברה על ידי ביסוס אווירה של כנות אותנטית. כאשר המטופלים שלי חווים אותי כאדם האומר את מה שהוא באמת חושב – עליהם, על עצמי, עלינו – הם מגיבים בצורה דומה. לעתים קרובות מדי, לטעמי, הניתוח הקליני מתדרדר למעין משחק שבו המטופל מרגיש חופשי להעלות כל מיני סוגי רעיונות, מבלי להתייחס לאף אחד מהם ברצינות הראויה. כאשר המטפל אינו חושף מה הוא באמת חושב, וחושף זאת באופן המלא והישיר ביותר שביכולתו, המטופל ימנע מלפעול באופן דומה. השיח האנליטי יסבול מהתכחשות על ידי שני הצדדים, והחקר של המטופל לגבי החוויות שלו ייפגם בשל אופי “מה אם” ספקולטיבי והיפותטי. לפי הניסיון שלי, הדבר הקשה ביותר עבור המטופל הוא לדון עם המטפל שלו על התפיסות העמוקות לגבי אופיו האמיתי של המטפל, להגיד למטפל דברים שהמטופל מאמין שהמטפל שומע רק מחברים ובני משפחה. לעתים קרובות, רק בטיפול השני המטופל מרגיש בנוח לשקול מה הוא או היא באמת חשבו לגבי המטפל הראשון שלהם.
כמובן, בבסיס החשיבה שלי לגבי השיטה נמצאת הנחה לגבי מנגנון הפעולה של הפסיכואנליזה הקלינית: קרי, היתרונות הטיפוליים הם נרחבים ועקביים ביותר כאשר הם מבוססים על הרחבת המודעות העצמית של המטופל. ללא ספק, נותרו עדיין שאלות רבות בלתי פתורות הנוגעות לתפקיד ה”תובנה” במהלך “ריפוי” פסיכואנליטי; והחלטותיו של המטפל כיצד לנהל את החשיפה העצמית יושפעו באופן בלתי נמנע מהתיאוריה הספציפית שלו או שלה לגבי השאלה כיצד הטיפול אמור לעבוד. עם זאת, אם אנו מסכימים כי כאשר הדבר מתאפשר עדיף לבחון באופן מודע את החוויה הטיפולית, הרי שהמטרה של האנליזה הינה ניתוחית יותר מאשר עידוד סמכותיות בלתי מוצדקת עבור המטפל, רעיון אותו ניתן למצוא בשלל תיאוריות לגבי התהליך הטיפולי; לפיכך, נראה לי כי אתיקה של כנות, המוטמעת באמצעות הסבר-עצמי, יכולה לשמש כגישה טכנית כוללנית (יחד עם כל קריטריון אחר אותו שוקל המטפל הספציפי כאשר הוא מגיע להחלטות לגבי חשיפה עצמית).
באופן טבעי, אנו מהססים לפקפק בהנחות הבסיסיות שלנו. בהיותנו מטפלים פרקטיים, אנו מחויבים לנקוט בזהירות כאשר אנו משנים משהו הנראה כעובד באופן מוצלח. ללא ספק, אנליזות קליניות מוצלחות רבות נערכות על ידי מטפלים המנסים להימנע מחשיפה עצמית ולנקוט בעמדה של מה שנתפס בעיניהם כאנונימית. מצד שני, איננו יכולים לצאת מנקודת הנחה כי כל דבר אשר מתרחש במהלך טיפול מוצלח אכן תורם להצלחתו. המטפל יכול להיות אפקטיבי גם כאשר האלמנטים של השיטה שלו הם חסרי חשיבות, או אפילו בעלי השפעה הפוכה. באותה מידה, יהיה זה נכון לומר כי מספר רב של טיפולים הנערכים מעמדה של אנונימיות והימנעות מחשיפה עצמית בסופו של דבר כושלים או הופכים לממושכים ובלתי פרודוקטיביים; ומספר רב של מטופלים אינם מתאימים לטיפול המתנהל על פי עקרונות כאלו.
כפי שאני רואה זאת, אנו נמצאים כיום בנקודה שבה ההתפתחות של ההבנה שלנו לגבי האפיסטמולוגיה של המצב האנליטי דורשת מאיתנו לוותר על אידיאל המטפל האנונימי, ואנו נותרים עם הבעיה כיצד לאפיין באופן מערכתי את הדרך היעילה ביותר להציג את מחשבותינו בפני המטופלים. אני מציע כי בשלב הראשון עלינו להגדיר מחדש מהי חשיפה עצמית. ניסיתי לתאר כאן את דעותיי לגבי נושא זה, ואני מקווה כי המדיום אכן היה המסר!
295.00 ₪
295.00 ₪
מוגן בזכויות יוצרים ©2012-2023 אוצר אקדמי – מבית Right4U כל הזכויות שמורות.