סמינריון בפילוסופיה

מבוא שאלת הזהות שלנו, היהודים החיים בישראל בשנת 2013, עולה מידי פעם לדיונים. כשכותבים באינטרנט “מיהו יהודי” או “מיהו ציוני” עולים מאמרים רבים ועכשוויים, מה שמבהיר שהשאלה עדיין אקטואלית. הסופר א.ב. יהושע כתב לאחרונה בעיתון “הארץ”: “לאחר קום המדינה פנה דוד בן גוריון אל כ–60 חכמי ישראל – דתיים וחילונים, רבנים, פילוסופים, פרופסורים, מנהיגים בארץ ובתפוצות – וביקש מהם תשובה לשאלה מיהו יהודי. התשובות היו רבות ומגוונות, אבל אחת מהן זכורה לי היטב – תשובתו של ש”י עגנון: אדוני ראש הממשלה, כתב הסופר, משוך ידך מן השאלה הזאת כי רק תלך ותסתבך בה. צדק עגנון, אזהרתו מפני הסתבכות תקפה עד עצם היום הזה, אבל מה יעשה ראש ממשלה שבממשלתו משרד פנים שצריך להנפיק תעודות אזרח – או לא להנפיקן – על פי חוק? אין ברירה אלא להגדיר מיהו יהודי ולהתמודד עם הסוגיה הסבוכה הזאת, כי יש תועלת בליבונה לקראת השלב הבא הממתין לנו – ההגדרה מיהו ישראלי ומהי הישראליות.” (יהושע, א.ב., 2013). יהושע מוסיף שאם נחפש באנציקלופדיה העברית את הערך “יהודי”, ניווכח שבאנציקלופדיה, שנערכה על ידי מלומד דתי, פרופ’ ישעיהו לייבוביץ, לא קיים הערך “יהודי”. בכרך י”ט, עמוד 222, כתוב כך: יהודי – עיין ערך ישראל, עַם. באנציקלופדיה העברית היהדות אינה מוגדרת כדת. בזהות היהודית החילונית בתיווכו של המפעל הציוני גלום מגוון רחב של דעות. בזרמים הקיצוניים יש מי שהתנתקו מהיהדות כדי להיות ציונים ויש מי שהתנתקו מהציונות כדי להיות יהודים. לדוגמא, תנועת “הכנענים” (שלשיא גדולתה הגיעה בימי קום המדינה), שאפה למחוק את תקופת ההיסטוריה שהעם היהודי היה בגלות ולהתעלם מכל התמורות שחלו בעם היהודי. הם ראו בנו את ממשיכי

מבוא באופן מסורתי, האמנות נתפסת כמדיום המעביר מסר של יופי. התלמיד בבית הספר אמור לצייר וליצור לפי סטנדרטים המוכתבים, במטרה ללמדו לייצג את העולם באופן פיגורטיבי: קרקע למטה, שמיים מעל, פרופורציות ופרספקטיבה, צבעוניות וכיוצא באלה. כאשר אותו תלמיד גדל ומגיע לתיכון, למגמת אמנות או למכללה, הוא נדרש לפעול לפי סטנדרטים שונים: עתה הוא נדרש ליצור באופן מעניין, לחדש, להיות מקורי. המסורת בה עליו להשתלב אינה עוד הפיגורטיבי אלא המופשט. עם זאת, ההשכלה הראשונית משפיעה על כולם” אמנות עוסקת, כחלק מתחום הדיון שלה, ביפה. במקביל, קובעת החברה מיהו יפה. מסרים חברתיים לגבי יופי מוקנים כחלק מתהליך הסוציאליזציה, מהינקות: הטוב הוא יפה והיפה- טוב. הרע- מכוער תמיד. מיהו הרע? השחור, הערבי, היהודי, הבורגני או הקומוניסט- בהתאם לקביעה החברתית. יש כאן סתירה: מצד אחד יש קריטריונים ליופי. מצד שני: היופי תלוי, יחסי, סובייקטיבי או תלוי חברה, או תלוי תרבות. איך ייתכן שאותו דבר יהיה אובייקטיבי וסובייקטיבי בו זמנית? איך מזוהה הטוב עם היפה- מעבר לכל החברות והתרבויות? איך יכול היופי להיות שונה בין חברות ובכל זאת שיהיו לו קריטריונים קבועים? איך קובעת החברה מהו ערך היופי שלה וכיצד היא מבצעת את הסוציאליזציה אליו? עבודה זאת מנסה להשיב על שאלות אלו או לפחות, להראות חלק מהתשובות האפשריות. עם זאת, נתמקד בשאלות העיקריות: כיצד משמשת האמנות בחברות שונות להעברת מסר היופי וכיצד מסר זה משתנה בהתאם לשינויים חברתיים ומדיניים בתקופות שונות.   תוכן מבוא – 1 האם קיים יופי אוניברסאלי? – 1 הדיון ביופי בפילוסופיה המערבית: האם היופי אובייקטיבי או סובייקטיבי?1 קהילות ויופי: הדיון ביופי בסוציולוגיה – 7 האם יש תפקיד ליופי באמנות? – 10

מבוא סוגיית אכיפתן ‫של נורמות, המגלמות ערכי מוסר בשיטת המשפט הפלילי בישראל, מהווה נדבך עתיק לתפיסה הפלילית הכללית. הסוגיה דנן נגזרת ‫מיסוד הקשר שבין מוסר למשפט, ככל שניתן למצוא מסגרת אחידה למושג “מוסר”. כשלעצמו מהווה הוא כר נרחב להוגים מתחומי הפילוסופיה במשפט, חברה, חינוך וכיוצא באלה, הגם שמ‫יוחסות להם משמעויות ‫שונות. ‫כן נמצא שונות מושגית אף בבחינת ההקשר שבין מוסר לבין אחרים כגון “הוגנות”, “הגינות”, “צדק” “שוויון” ובבחינת הקשר שבין ‫המשפט לבין “מזל”. בהדבק הדברים, נמצא בספרות ובהלכות רלוונטיות, התחבטות בשאלת היקף ההתערבות המבוקשת, או אף רצויה, של ‫החברה בהתנהלות הפרט. שאלה זו ניתן לחלק לשני מסגרות קוטביות: האחת, דוגלת בעקרון הצמצום להתערבות החברה בהתנהגותו של הפרט, וכי אין לחברה זכות עקרונית להפוך התנהגות מסוימת לעבירה, רק משום ‫שאותה התנהגות נחשבת בלתי מוסרית בעיני רוב בני אותה חברה. הגישה השניה דוגלת בעקרון המרחיב את התערבות החברה כאמור, תוך לגיטימציה לכלי הפלילי, לצורך אכיפת ערכי המוסר המקובלים בה, תחת החשש שלולא כן, אבני היסוד לקיום החברה תקרוסנה.   לכאורה, נראה שהמפגש בין מזל ובין משפט אינו טבעי ואף מנוגד להגיון. מזל מבטא רעיון אתיאיסטי לפיו נגזר ‫מראש על האדם, בידי כוח עליון, מבלי שיהא לאדם אפשרות פיזית להשפיע. מנגד, ה‫משפט מיוסד על עולם התבונה בו האדם נוטל גורלו בידיו ונושא באחריות להתנהלותו. לפיכך, למשפט מוקנה תפקיד מרכזי וכפול בעולם: האחד, לכוון את ההתנהגות של האדם, והשני מטיל עליו אחריות בגין התנהלותו, אם סוטה ממה שהמשפט מכוון. אם כן, תפיסת מציאות, ‫המושתתת על מזל, ניצבת בסתירה מוחלטת לתפיסת המשפט, שכן מה טעם לכוון את ‫התנהגות האדם אם אינו מסוגל לשלוט בה.