סמינריון בדיני חוזים

מבוא בעבודה זו נעסוק בהשלכות השונות של תיקון 25 לחוק החוזים [חלק כללי], התשל”ג-1973 (להלן: “התיקון” ו/או “התיקון לחוק” וגם “חוק החוזים” ו/או “החוק”), על פסקי הדין התקדימיים הקודמים לו. בין בחינת פסקי הדין נדון בפסק דין אפרופים (להלן: “הלכת אפרופים” ו/או “פסק הדין אפרופים”), ובשאלה האם התיקון לחוק הפך ו/או שינה את ההלכה הפסיקתית המחייבות שהתגבשה קודם חקיקה התיקון. כמו כן, נדון בפסקי דין מאוחרים יותר לתיקון החוק ונבחן האם אכן בפועל משנה עמדת בית המשפט בהתאם לתיקון ו/או שמא מדובר בהגדרה ספציפית של אקטיביזם שיפוטי. טרם חקיקת התיקון לחוק ועד לשנת 1995 , ההלכה המשפטית  קבעה כי חוזה יפורש לפי סעיף 25 לחוק החוזים.  הוראת החוק קובעת: “חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים. כפי שהיא משתמעת  מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו , מתוך הנסיבות “ . בהתאם לכך, התגבש בפסיקה מבחן דו-שלבי לבדיקת אומד דעת הצדדים, על פיו  יש לבדוק  קודם את לשון החוזה ורק לאחר בדיקה זאת ,אם אומד דעתם של הצדדים איננו ברור, יש לבדוק את הנסיבות החיצוניות שהביאו לכוונת הצדדים. בשנת 1995 החלה תפנית בפרשנות החוק באמצעות ספיציפקציה פסיקתית ואקטיביזם שיפוטי, כאשר קבע השופט אהרון ברק במסגרת פסק דין אפרופים, אשר הפך להלכה מחייבת, כי הוראות סעיף 25 לחוק החוזים, אינה מחייבת פרשנות החוזה בשני שלבים, אלא באופן חד שלבי ,שתכליתו בירור אומד דעת הצדדים, באמצעות בדיקת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות גם יחד. בפסק הדין נקבע כי : “חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים, אומד דעת זה הוא, המטרות, היעדים, האינטריסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת ילמד הפרשן מלשון

מבוא   העסקת מהגרי עבודה, “עובדים זרים”,  תפסה תאוצה רבה בישראל מתחיל שנות התשעים של המאה הקודמת. התקוממות הפלסטינים ביהודה, שומרון ובעזה, שהיוו את מרבית העובדים בענף הבנייה, יצרה מחסור בידיים עובדות בענף זה (עידה, 2012). אחת הסיבות המרכזיות להתנגדות של מדינת ישראל עד אז להעסקת עובדים זרים הייתה החשש שחלק מן העובדים לא יעזוב את הארץ בתום תקופת ההיתר, ישתקע בה באופן קבוע וידרוש מעמד והכרה, תוך איום על צביונה היהודי. חשש זה התבסס על ניסיון בינלאומי מצטבר, בעיקר במדינות מערב אירופה (קליין, 2010). נכון לשנת 2009, שהו בישראל כ-209,000 עובדים זרים לא פלסטינים. את התפתחות תופעות העובדים הזרים בישראל ניתן לחלק לארבע תקופות: מסוף שנות השישים ועד ראשית שנות ה-90, בה עובדים פלסטינים רבים הגיעו לעבודה בשטח ישראל, המחצית הראשונה של שנות התשעים, בהן עלה בהדרגה מספר העובדים הזרים ומספרם של העובדים הפלסטינים פחת, מאמצע שנות התשעים ועד שנת 2002 אשר היו השנים בהן חל הגידול הרב ביותר במספר של העובדים הזרים ובכללם עובדים זרים ללא היתר שהייה, ומשנת 2002 ואילך בה החלה המדינה לפעול באופן ממשי לצמצום מספרם של העובדים הזרים בישראל. תופעת העובדים הזרים היא תופעה מורכבת בעלת השפעות חיוביות ושליליות על המדינה בה הם מועסקים. מהגרי עבודה רבים מגיעים ממדינות עניות ולא מפותחות, ומטרתם היא להשתכר ולהתפרנס, פעמים רבות במטרה לשלוח כסף למשפחתם אשר נותרה במדינת המקור. בישראל היחס לעובדים הזרים במקרים רבים כולל גילויי גזענות, תנאי העסקה גרועים וניצול על ידי המעסיקים. עקב הפגיעה הנגרמת לשוק העבודה המקומי בעקבות העסקת עובדים זרים, יחסי האיגודים המקצועיים לעובדים הזרים הם לרוב אמביוולנטיים, כאשר מצד אחד איגודים

פתח דבר   עקרון חופש החוזים הוא העקרון החשוב ביותר בדיני החוזים בישראל . באנטין נגד פרנקל תואר העקרון על ידי השופט ברק “כאחד מעקרונות יסוד בתפיסתנו המשפטית והחברתית” וכבעל מעמד של זכות יסוד חוקתית. פרופ’ אהרון ברק בספרו על פרשנות חוקתית גוזר את עיקרון חופש החוזים מכבוד האדם וחרותו בראותו באוטונומיה של הרצון הפרטי יסוד מהותי בכבודו ובחרותו של האדם, לדעתו הן חופש ההתקשרות והן חופש העיצוב, שני פניו המהותיים של עקרון חופש החוזים הם חלק אינטגרלי מכבוד האדם וחירותו ועל כן חופש החוזים מהווה זכות יסוד חוקתית דיני החוזים הקלאסיים מושתתים על ההסכמה ההדדית של הצדדים לחוזה, המבטאת את אומד דעתם ואת מפגש הרצונות ביניהם. אם כך, לצדדים תפקיד משמעותי בהתמקחות על תנאי העסקה. כל צד מבקש לעצב תנאים אשר יסדירו את סיכוניו בעסקה וישקפו את האינטרסים הפרטיים שלו. מכאן, מניחים דיני החוזים הכלליים, במסגרת חוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג- 1973 וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970 (להלן ביחד ולחוד: “חוק החוזים הכללי“) כי לצדדים הכורתים חוזה כוח מיקוח שווה, ומכאן למשפט הצדקות פחותות להתערבות בהסכמות אלה וכפי שקבע הנשיא שמגר (כתוארו דאז) בעניין רוזנברג “כאשר התקיים בין הצדדים משא ומתן מסחרי כמקובל, אינני רואה לחשוב לפזיזות ולקלות דעת אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד”. אולם, האם יש הבדל בין חוזה רגיל לחוזה אחיד? החוזים האחידים הם ענף בתוך דיני החוזים, אולם הם נכרתים ללא כל משא ומתן בין הצדדים והם נכרתים כשבבסיסם פערים ניכרים של כוחות ומידע. לא זו אף זו, ההנחה הרווחת היא שצרכנים כלל לא קוראים חוזים אחידים וכפי שנאמר במסגרת בית הדין לחוזים אחידים