Reflective Discussion of the Person-Situation Configuration

דיון משקף של תצורת אדם-מצב

כפי שברור מהפרקים הקודמים, עבודה סוציאלית פסיכולוגית מדגישה משיכת מטופלים להתחשבות משקפת של המצבים שלהם והתפקוד שלהם בתוכם. בפרק 4 הראנו את התועלת של שלוש מחלקות מרכזיות של עבודה מסוג זה:

1. שיקוף אדם-מצב (person-situation reflection|) – התחשבות ניתנת לטבע של מצב המטופל, התגובות שלו או שלה למצב, והאינטראקציה בין התגובות למצב.
2. שיקוף תבנית דינמית(pattern dynamic reflection)- שבו תבניות תדובה או נטיות באות בחשבון.
3. שיקוף התפתחותי (developmental reflection) – שבו תשומת הלב מתמקדת בגורמים ההתפתחותיים בתבניות אלו.

הקטגוריה הראשונה של שיקוף, נושא פרק זה, היא צורה של טיפול שמשתמשים בו באופן אוניברסאלי בעבודה סוציאלית (case work). בגישה הפסיכולוגית, העובד מנסה בצורה אופינית לעזור למטופל להגיע לצורה מסוימת של הבנה מוגברת, לא משנה עד כמה הדיון המשקף יצטרך להיות נתמך בעבודה תומכת, ישירה או מאווררת[1].

הפרוצדורות בהן משתמשים בשיקוף אדם-מצב הן הערות, שאלות, הסברים, ואמצעי תקשורת לא מילוליים שמקדמים את השיקוף של המטופל בעיקר על אירועים נוכחיים או שקרו לאחרונה. שיקוף אדם-מצב מובדל משיקוף התפתחותי בשל העובדה שהאחרון קשור לחוויות חיים מוקדמות, אלו שקרו כאשר האדם היה חי באופן נורמלי עם הורים, שנות הצמיחה אל עבר בגרות. חומר רלוונטי הנמצא בזמן בין תחילת הבגרות לבין ההווה נחשב חלק משיקוף אדם-מצב.

כפי שנדון בפרק 4, שיקוף אדם-מצב יכול להתחלק לשש תת קטגוריות: התחשבות המטופל ב:

1. אחרים, הבריאות הפיזית שלהם, או המצב.
2. הפעולות שלהם עצמם במובן של השלכות, השפעות על אחרים, או אלטרנטיבות.
3. הטבע של הפעולות, המחשבות והרגשות שלהם.
4. הפרובוקציות או הגירוי או הסיבות הפנימיות המיידיות לריאקציות ולתגובות שלהם.
5. הפעולות, הרגשות והמחשבות של עצמם מעמדה הערכתית.
6. הריאקציות שלהם לעובד ולתהליך הטיפול.

אנשים אחרים, בריאות והמצב

הראשונה מבין תת המחלקות הללו קשורה לחשיבה של המטופל על המצב, או העולם החיצוני, צורה של שיקוף שעשויה להיקרא שיקוף חיצוני (בניגוד לשיקוף פנימי). כאן אנו מתמודדים חלקית עם תפיסה וחלקית עם השאלה של ידע.

לעתים קרובות כל כך אנשים רואים לפניהם רק תמונה מעוותת או חד צדדית של המציאות, בין אם משום שהם רואים או שומעים מה שהם מצפים ובין אם משום שהרגשות שלהם מובילים אותם להתעלם או למחוק היבטים חשובים של הסיטואציה. האב שמשוכנע שהבן שלו מפגר כמו אחיו שלו עשוי להתמקד רק בפעילויות האלה שבהן הבן שלו נכשל. ועדיין, מבלי להבחין בכך, הוא עשוי לחשוף לעובד תחומים שבהם הלמידה של הבן שלו לא נכשלה או אפילו היתה מעל הממוצע. הגישה הראשונה של העובד בדרך כלל תהיה להביא את תשומת הלב של האב לאירועים שמראים את הצד השני של היכולות של הבן. במצב כמו זה, עובדים לפעמים שוגים בכך שהם ממהרים לתוך דיון בעיוות עצמו – במקרה הזה, ההעתקה מהאח לבן – במקום לראות אם, כאשר תשומת הלב של המטופל נתונה לתמונת המציאות, היא או הוא יכולים באמצעות תהליך זה לבד לשנות תפיסות מוטעות. באמצעות בחינת יכולת המטופל לעשות זאת, ניתן לאמוד את הכוח של הצורך לעוות.

יש כלל של חסכנות בטיפול עבודה סוציאלית כמו גם במדע. אם אדם מסוגל, באמצעות מעט עזרה, לתפוס בצורה יותר ריאלית, אין צורך לרדוף אחר הדרכים או הגורמים לכישלון קודם לעשות זאת. אם העיוות אינו נכנע למבט אל העובדות, המידע והחומר האבחנתי ממאמץ מקדמי ניתנים לשימוש אחר כך למשוך את תשומת הלב של המטופל לסתירה בין המציאות לבין נקודת המבט שלו או שלה לגביה. אם האיש שצוין לעיל הוא מהיר תפיסה ובעל מוטיבציה – כמו שמטופלים רבים הם כאלה – הוא עשוי לתפוס את הרמז ולהמשיך לדבר על הנושאים שמסבכים את רגשותיו כלפי בנו, קרוב לוודאי התבניות שלו של תגובה או חוויות החיים הקודמות שלו. אדם אחר יצטרך יותר עידוד מהעובד לטיפול כדי לעבור משיקוף אדם-מצב לתבנית דינמית או  שיקוף התפתחותי.

חוסר הבנה של אדם את הסיטואציה עשוי להיות לא כל כך בשל עיוות או עיוורון לעובדות אלא בשל חוסר ידע ממשי לגבי תגובות נורמליות. הורים, לא מודעים למהפכות אוניברסאליות של גיל ההתבגרות, הצורך להכריז עך עצמאות שפעמים רבות מראה עצמו בשליליות, החיפוש אחר אישור של עמיתים – בין אם בבגדים, בשיער, בשפה או ביחסים עם המין השני – לפעמים מתייחסים בטעות לתגובות בריאות כאל ניכור ומרד. בעשותם כך, ילדים יכולים להיות מונעים לעבר האסוציאציות עצמם שמהן ההורים פוחדים. הרבה ממהפכת הנעורים מתקשרת לבעיות החמורות של החברה כולה – גזענות, עוני, אפשרויות חינוך דלות, דיור נחות, ואלימות בשכונה – בעיות מעבר ליכולת ההגעה של העבודה הסוציאלית, למרות שכולנו צריכים לשאת באחריות לנסות לשנות אותם. אבל אין שום רווח בהבנה שלא כהלכה של ההורים את ההתפתחות הנורמלית כאובדן מוחלט של הילד או באמצעות תגובת יתר בדרך שתנכר את האדם הצעיר באותו רגע שבו יזדקקו הכי הרבה לתקשורת פתוחה. הבנה רבה יותר תוביל לסבלנות רבה יותר, שתקדם את הסיכוי להחלפת רעיונות גדולה יותר בין הדורות. זה לא מצביע על השהיה של חשיבה הורית לגבי פעילויות חכמות או לא חכמות. והעובד לא צריך לרמז שיש להשתמט מהדרכה הורית כאשר המציאות דורשת זאת והיכולת להשפיע על הילד קיימת באופן אפקטיבי. אבל זה כן אומר שניתן לעזור להורים לראות את הילד שלהם בצורה יותר ריאליסטית ובפרספקטיבה טובה יותר, ובכך להבין באופן מלא יותר מה האדם הצעיר חווה ואילו צרכים פנימיים ולחצים חיצוניים תורמים למצב. אז הורים בוודאי בעמדה טובה יותר לעזור להבדיל מלפגוע בילד שלהם.

בהקשר זה, כאשר רלוונטי, חשוב לעזור להורים להכיר שמסורות תרבותיות או משפחתיות של הדור שלהם – אולי במיוחד אם הם הגיעו מארץ אחרת – עשויות להיות די שונות מאלה שהמתבגר חשוף אליהן בבית הספר ועם חברים. גישות שונות כלפי שעות עוצר, יחסים עם המין השני, לבוש וקוסמטיקה, ואפילו חינוך יכולים לתרום לקשיים הבין דוריים. במקרים אלו, חשוב – שוב – עבור העובד לתחזק עמדה של ניטרליות; נדיר שזה עוזר לקחת עמדה לגבי נושאים ספציפיים כל כך כמו עיצוב שיער, דייטינג, וכן הלאה שהם למעשה עניין של טעם ומסורת. עבור העובד לנסות לשכנע הורים להרגיע סטנדרטים או לשנות את נקודת המבט שלהם בוודאי לא יעבוד והתוצאה של זה עשויה להיות אי אמון בעובד או שהם יעזבו אותו. במקרים כמו אלו, פגישות משפחתיות יכולות להיות מעודדות; באלה העובד, שלא לוקח צד, לרוב מעיר על חוויות החיים הסותרות של ההורים והמתבגר. ההורים עשויים להבין שהמתבגר מושפע באופן חזק מסט של סטנדרטים והעדפות שאליהם הוא נחשף; באותו זמן, המתבגר עשוי להפוך פחות כועס ויותר מודע לכוונות הטובות של הוריו כאשר הוא מכיר במקור של החוקים שלהם. באקלים לוחמני פחות, תקשורת בונה ומשא ומתן עשויים להתחיל.

תגובות הוריות פוגעניות לפעמים מונעות מדעות קדומות רווחות ופחדים. אמא, לדוגמא, עשויה לקבל את הדיווח של בנה שהוא מאוים על ידי ילד מרקע אחר – מעמד, גזע, דת, או אתניות – מבלי לרדת לפרטים של מה באמת קרה. לכן, האם לא יודעת אם הילד אולי פירש לא נכון או תיאר בהגזמה את האירוע או שאולי אפילו עורר את התקרית. העובד הסוציאלי, קודם מפגין הערכה כלפי דאגת האם, ואז יכול לשאול לגבי הפרטים של מה שקרה. זה לא רק מבהיר את המציאות לאמא אלא גם מדגים באופן לא ישיר דרך שבה האמא יכולה היתה להתמודד עם הסיטואציה. האמא, גם, צריכה קודם לנחם את בנה אבל אז לעזור לו לראות אם הדיווח שלו את מה שקרה היה לגמרי מדויק. אם הוא היה, אז יש לחשוב על הצעדים הבאים – הצורה השניה של שיקוף אדם-מצב: מה יכולה האמא לעזור לילד לעשות? מה עשויה האמא עצמה לעשות? אם הדיווח אינו מדויק, האמא יכולה לסייע לבנה לראות את המקרה עצמו באור אמיתי יותר; יתרה מזו, זה יכול לחזק את היכולת הכוללת של הילד להעריך מציאות. אם ההאשמה של הילד נגד ילד מרקע אחר היתה ביטוי של נטיית ההורים שלו לנהוג באופן סטריאוטיפי ולהאשים קבוצות אחרות, העובד עשוי למצוא דרך לשאול: “אתה חושב שקווין מיהר להאשים ילד בגלל הרקע שלו” העובד אינו מטיף על הרשעות שבדעה קדומה, אבל מוביל בעקיפין את האם לשקף על חלק מהרשע המולד שלו.

חוסר מודעות של רגשות אדם אחר ו/או חוסר יכולת להבין את המשמעות של ההתנהגות שלהם לעתים קרובות מחולל עוינות בין אנשים.

כוונותיו של בעל לגבי הקריירה המקצועית של עצמו נכשל לראות שאשתו היתה מתוסכלת מהעבודה ללא עתיד שלה שאינה עונה על ההכשרה המיוחדת שלה. כמו כן לא עלה בדעתו שהיא היתה מותשת אחרי שמונה שעות בעבודה וצריכה עזרה בדאגה לבית ולילדים. מאחר שהם קנו מכשירים חשמליים חדשים הוא חשב שהבעיה נפתרה. הוא הסיק שאשתו היתה חסרת יכולת או עקשנית משום שהוא לא הבין את ההיקף שבו רגשות התסכול שלה מנסיבות חייה הפריעו לה בתפקוד והמזג הכללי. כפי שהסתבר, הוא היה מסוגל להבין את התגובות והצרכים של אשתו כשהיא הסבירה את עצמה בטיפול זוגי. אפילו לפני שיקוף נוסף לגבי גישות המקור של משפחתו כלפי נשים או התחושות ה”סקסיסטיות” של עצמו, הוא החל לתפוס את הנסיבות של אשתו בצורה מדויקת ומלאה יותר. ללא עזרה, עם זאת, הוא הפך יותר ויותר מעוצבן וביקורתי כלפי אשתו. היא, גם, יכולה היתה להבין שהעצבנות של בעלה וחוסר ההתחשבות הונעו לא מהעדר אהבה אלא, באופן חלקי, מהעובדה שהיא לא דיברה איתו לפני כן באופן ישיר לגבי ההיקף של חוסר האושר שלה.

במקרה זה כמו ברבים אחרים, התהליך עצמו של הבנת אדם אחרבצורה מלאה יותר מניעה לשינוי בהתנהגות. כפי שאמרנו, לעתים קרובות אנשים אינם מגיבים למצבים ממשיים אלא לתפיסות שלהם את המצבים הללו. לכן, כאשר תפיסה מעוותת מתוקנת, התגובה לעתים קרובות מתקנת את עצמה.

ראיונות מאוחדים ומשפחתיים מציעות אפשרויות מעולות להגברת הבנה של אדם אחד על ידי האחר. אנשים, כמו האשה שתוארה לעיל, לעתים קרובות חושפים היבטים של עצמם בזהירות היחסית של מצב הטיפול שלא היה להם האומץ להראות במצב הביתי העוין או מלא החרדה. עובד יכול למשוך החוצה מחשבות ורגשות של מטופל לאפשר לחבר משפחה אחר שמקשיב, להבין את מי שמדבר, ובכך לתקן תפיסות מוטעות.

התהליך של הבנה של העולם החיצוני קורה לא רק בהקשר של אנשים אלא גם בהקשר של אירועי חיים. מטופלים לפעמים זקוקים לעזרה בהבנה של נושאים כספיים, מצב בעבודה, המלצות רפואיות או ההשפעה של מצבם הפיזי או מצבו הפיזי של מישהו אחר. הגישה הפסיכו-חינוכית לעבודה עם אנשים שיש להם מחלה נפשית ועם המשפחות שלהם, בקרב אחרים, עזרה לכל המעורבים להבין טוב יותר את המשמעות של הדיאגנוזה, הסימפטומים, ואפשרויות הטיפול; פסיכוזה יכולה להיות הרבה פחות מפחידה כאשר כולם – המטופל ואלו שקרובים אליו או אליה – מבינים חלק מהציפיות והצרכים של המחלה, מה שעוזר כאשר בעיות בלתי נמנעות צצות מיום ליום. ככל שהמטופלים מבינים באופן מלא יותר נקודות אלה, כך הם יתמודדו איתן באופן הולם יותר. התחשבות משקפת היא תהליך יותר מעייף מאשר מתן עצה, אבל הוא מגביר את יכולת המטופל בדרך שתהליכים מנחים לא[2].

לעובד יש כמה דרכים לעזור למטופלים לשקף על ההבנה שלהם כלפי אנשים או הסיטואציות שלהם. חלק מהעובדים אוהבים להסביר דברים למטופלים שלהם בדרך דידקטית פחות או יותר. אחרים מוכשרים בהובלת אנשים לחשוב על דברים עבור עצמם. עובדים מסוימים עשויים להסביר מיד את האוניברסאליות שבקנאת אחים לאם שלא מבינה את הרגזנות של בנה בן השלוש לאחר הולדת תינוק חדש. בגישה הפסיכו סוציאלית, אנו מאמינים שבדרך כלל יעיל יותר להבין איזו תיאוריה, אם בכלל, האם מחזיקה כלפי פעולות בנה או הגישות שלו[3]. אנשים לעתים קרובות יוצרים השערה לגבי ההתנהגות של עצמם או של מישהו אחר. לפעמים הסברים על התנהגות אנושית מבוססים על אמונות תרבותיות, או על “לב המשפחה:” כמה פעמים אנו שומעים הורה שאומר שהתנהגות הילד או המזד שלו הוא בדיוק כמו של אבין או דודה כרמן.

אם לאמא שתוארה לעיל אין הסבר, ניתן עדיין לחקור האם היא חושבת שהגעתו של תינוק חדש עשוי לגרום לליסה להרגיש שהיא נותרה בחוץ. ככל שמטופלים חושבים עבור עצמם, כך הם יהיו משוכנעים יותר לגבי התשובות שהם מוצאים. בדרך כלל, הם אז יהפכו לפחות תלויים בתיאוריות של העובד ובאותו זמן, יקבלו עזרה בפיתוח או חיזוק כישורי אגו שניתן ליישם על סיטואציות אחרות. גם כאן, הגישה הפסיכו חינוכית – עם כמה שיותר דגש על חשיבה משקפת – יכולה לחזק את הבנת האם את התנהגות בתה.

צורה אחת של התחשבות משקפת של הסיטואציה היא לספר למטופל על דרכים בהם ניתן לערוך שינויים דרך פעולות משפטיות או חברתיות. למשל, יש עורכי דין שמתעניינים במיוחד בבעיות של עוני ואי צדק חברתי, ומשאבים יכולים להיות זמינים לאלו שמחפשים עזרה משפטית כדי להתמודד עם בעיות חיצוניות מסוימות, אבל מטופלים לעתים קרובות לא יודעים על כך. מידע ישיר יכול להגביר את הידע של מטופלים על משאבים שבהישג יד. אזורים מסוימים ייתכן שיכילו מרכזי נשים שמספקים עצמה ופעולות שקשורות לדאגות מגוונות של נשים. יש ארגונים וקבוצות שכונתיות שבהם משפחות יכולים להשתתף בפעולה קבוצתית למחות או לשפר תנאים חברתיים שליליים. לא פחות חשוב עבור עובדים להיות מיודעים לגבי משאבים אלו בנושאי בריאות, חינוך, תעסוקה ונופש.

החלטות, השלכות ואלטרנטיבות

הסוג השני של שיקוף אדם-מצב נע בין שיקוף חיצוני לבין שיקוף פנימי ודורש את שניהם. זה כולל החלטות ופעולות של מטופלים ואיך אילו משפיעות או מושפעות באמצעות אנשים איתן המטופל גם או אליהם הוא מקושר. זה מצריך גם התחשבות באלטרנטיבות, כמו משאבים זמינים והזדמנויות, ו”ההתאמה” בינם לבין צרכי המטופל. האינטראקציה של אדם ומצב היא המיקוד של תת מחלקה זו בטיפול. שוב ושוב, עובדים שואפים לעזור למטופלים לחשוב על ההשלכות של הפעולות שלהם על אחרים ו/או על עצמם. התחשבות לעתים קרובות ניתנת לתגובה שפעולה עשויה לעורר. תפקודי אגו של שיפוט ובחינת המציאות (ראה פרק 2) נכנסים בסוג זה של שיקוף.

פעולה עשויה לכלול החלטה מעשית, כמו הכדאיות של מעבר לפרויקט שיכול, היתרונות והחסרונות של שינוי עבודה, או החוכמה בבחירת הכשרה במקצוע מסוים על פני אחר. או שזו עשויה להיות החלטה לגבי בעיה רפואית, כמו האם לעבור או לא ניתוח מומלץ[4]. לעתים קרובות, זה כולל החלטה רגשית או בינאישית מורכבת, כמו האם להיפרד מבן זוג או מאהב, לאמץ ילד, למסור ילד לאימוץ, או לעבור הפלה. בכל אחד מהמקרים הללו, המטופל מנסה לחזות בדמיון אילו השלכות אישיות יהיו לתכנית או להחלטה ו/או איך זה ישפיע על אנשים אחרים שחייהם קשורים להחלטה הזו. המטופל לפעמים צריך רק עזרה בלהתמקד על הנושא שעל הפרק, ומשתמש בעובד כ”לוח תהודה”; לעתים קרובות, העובד תורם לדיון המשקף באמצעות העלאת שאלות לגבי היבטים של המצב והאלטרנטיבות שייתכן שהתעלמו מהן: “אם תחליט לקחת עוד יום מחלה מהעבודה כדי ללוות את אימך למרפאה, כיצד זה ישפיע על מצב העבודה שלך?” “האם אתה מפחד שהיא לא תגיע לשם אחרת? האם מישהו אחר יכול להחליף אותך?” “האם יש שירות הסעות שמסופק על ידי המרכז לקשיש”?

בפעמים אחרות, זו לא החלטה ישירה אלא הבנה של השפעות של התנהגות המטופל עצמו על מישהו אחר שקשור בשיקוף. אמא עשויה שלא להבין שכאשר היא מרביצה לבן ה- 14 שלה ליד חבריו, היא למעשה מחייבת אותו להתנגד לה על מנת לזכות בכבוד חבריו. ילד עשוי שלא להבין שאם הוא לא מקבל טוב הפסד לחבריו במשחקים, הם ילכו לשחק עם מישהו אחר. בעל עשוי לא לראות שכאשר הוא צוחק על אשתו בגלל המשקל שלה, תגובת הכעס שלה יכולה למעשה להסיט אותה ממאמצי הדיאטה שלה. אמא שמתעללת מילולית בילדים שלה כאשר הם לא עומדים בציפיות שלה יכולה לקבל עזרה בלהפוך מודעת לדרישות הלא ריאליות שלה, כמו גם להשלכות השליליות שיש להתנהגות שלה. טיפול מאוחד יכול לפעמים לעזור לאנשים לשמוע ממקור ראשון את הקשר בין פעולות לבין תגובות.

כאן כמו גם במקום אחר, עובדים פסיכו סוציאלים סבורים שהפרוצדורה הטובה ביותר עבור עובד היא לא “להסביר” את היחסים בין התנהגות לבין השלכות, אלא להוביל את המטופל לראות את הרצף בעצמם. “מה מייק עשה כאשר היכית אותו מול חבריו?” “מה קרה ממש לפני שג’ייק עזב אותך כדי לשחק עם מייק”? “האם אשתך אוכלת פחות כאשר אתה מציק לה לגבי המשקל שלה?” האם אתה מוצא שהילדים מתנהגים טוב יותר כאשר את מדבר אליהם כך?” מטופלים רבים ימשכו מסקנות מתאימות בעצמם, ברגע שההשפעות של ההתנהגות שלהם יובאו לתשומת לבם. אם עזרה נוספת נדרשת, העובד עשוי להמשיך עם, “האם אתה תומך ב…?” או “האם שמת לב ש…?” או “בנים לעתים קרובות בגיל הזה…?” כאשר הסבר מלא באמת נדרש, העובד עשוי לתת אותו, אבל לא עד שנעשה מאמץ לראות האם המטופל יכול להגיע למסקנות באופן עצמאי, כך שהוא או היא ירוויחו חוויה של מחשבה במונחים של השלכות באופן כללי בנוסף להבנת הנושא שנלקח בחשבון.

דיון על החלטות ופעולה עתידית לעתים קרובות קשור להבנה מצבית. ידע רחב יותר על אדם אחר או על משאבים בפקודה של אדם בדרך כלל גוררת התחשבות במה לעשות לאורו של הידע הזה. “איך אני יכול לדבר עם טד על זה”? “מה אני אמור להגיד לג’ין?” העובד יכול להגיב עם עצה, אבל שוב לרוב יעיל יותר לעודד מטופלים לחשוב על התשובה בעצמם, שכן זה יגביר את היכולת שלהם להגיב למצבים עתידיים ללא עזרה. באופן דומה, כאשר השימוש במשאב הוא הנושא, מטופלים יכולים להיות מובלים צעד אחר צעד לקחת בחשבון יתרונות וחסרונות מאשר לקבל עצה לבחור אלטרנטיבה אחת על פני אחרת.

סוג עדין יותר של אי הבנה לגבי השלכות היא זו של פחד מתגובות שלא בהכרח יקרו. בעל או אישה יכולים להעריך פחות מדי את יכולת בן הזוג לקבל הבדלים ביניהם. גבר עשוי לחשוב שאשתו תכעס אם הוא יילך ללילה אחד כדי להיות עם חבריו, כאשר, למעשה, היא עשויה להיות שמחה לערב לבדה. אישה עשויה לדאוג שאם היא מעדיפה לקרוא לעתים מאשר לצפות בטלויזיה עם בעלה בערב, זה יפגע ברגשותיו, כאשר, למעשה, אין לו בעיה עם זה. פחד שהבדלים באורח חיים, טעם, דעות, רגשות, בהכרח יביא לנסיגה באהבה הוא שכיח. לפעמים זה אכן יהיה גורם מפריד, אבל זו לא השלכה הכרחית את ניתנת מחשבה לכיצד ההבדלים אכן משפיעים על מערכת היחסים. לעתים קרובות, למשל, זה לא ההבדל אלא הדרך שבה הבדל מוצג שהופך זאת לבעיה. או הפחד לבטא הבדלים יכול להוביל לבניית טינה שאז מגבילה את מערכת היחסים. בחינה מפורטת של אינטראקציות היא סוג חשוב מאד של שיקוף לגבי השלכות. העובד יכול לבקש פרטים לגבי הנסיבות הסובבות את מה שנראה כמו הבדל. “כיצד זה עלה?” “כיצד הצגת זאת?” “מה ג’וליה למעשה אמרה או עשתה?” “האם דיברתם על זה?” “האם את בטוחה שדריל היה כל כך מוטרד”? בסוג כזה של סיטואציה, יש שזירה קרובה של מחשבה לגבי השלכות וניסיון להבין אנשים אחרים ואת הצרכים שלהם. שוב, טיפולים משפחתיים וזוגיים מספקים הזדמנות מצוינת לשיחות על הבדלים והמשמעות שיש להם על האנשים הספציפיים שמעורבים.

מודעות מכוונת בחשאי

תת המחלקה השלישית בשיקוף אדם-מצב, אשר מקביל לתהליך של עזרה למטופל להסתכל החוצה עם דיוק תפיסתי גדול יותר, עניינו בהגברת מודעות המטופל לטבע של התגובות, המחשבות, והרגשות שלו או שלה. זה דורש צורה מסוימת של שיקוף פנימי, לפעמים כולל הכרה במה שנקרא רגשות או תגובות חבויים. יש דרגות רבות של “התחבאות“. מטופל עשוי להיות מודע לגמרי לתגובות אבל עשוי לפחד לדבר עליהם בשל בושה או פחד מלעג או מביקורת. זה עשוי להיות המקרה, למשל, עם אב שיודע שהוא כועס מאד על אחד מבניו, אבל מתבייש להודות בכך, או עם אישה שמצפה למורת רוח אם היא תאמר לעובד לגבי ההפלה שעברה לאחרונה ורגשותיה המעורבים לגבי זה. או מטופל עשוי להימנע מלדבר על רגשות בשל חוסר הכרה בחשיבות שלהם: גבר עשוי לדעת שהוא נבוך מכך שהיה לו “התמוטטות עצבים”, אבל עשוי שלא לדבר על זה לעולם עם העובד משום שהוא לא מכיר בדרך שבה הבושה הזו קשורה לכשלונותיו בעבודה. או מטופל עשוי להיות באמת לא מודע לגבי רגשות משום שהם אינם חלק ממחשבה מודעת: אמא עשויה לא להכיר ברמה של התלות שלה בבנה המתבגר; מבוגר צעיר עשוי לא להיות מודע למשיכה מינית לבני אותו מין. אנו מדברים כאן לא על זכרונות מוקדמים אלא על תגובות לחיים הנוכחיים. החשיפה של זכרונות חבויים מוקדמים היא חלק משיקוף התפתחותי להבדיל מגשטאלט האדם-מצב הנוכחי.

כאשר עובדים מאמינים שהם יכולים “לקרוא” מחשבות ורגשות של מטופל, מפתה מאד לעשות זאת בקול רם. זה עשוי להיראות הכרחי במצבים מסוימים: לפעמים מטופל אינו מסוגל להביא אותם החוצה אבל תהיה לו הקלה אם העובד יעשה זאת; או שעשויה להיות הצדקה טיפולית להוצאתם החוצה גם אם זה יפיק חוסר נוחות (כמובן, כאשר עובד אכן מחליט לדבר עבור אנשים שעדיין לא דיברו עבור עצמם, חיוני להיות פתוחים לתיקונים שיסופקו על ידי המטופל; תחושות הבטן המלומדות או האינטואיטיביות שלנו יכולות לפספס את הסימן בדרגה זו או אחרת). שכיח הרבה יותר, להבדיל מדיבור ברור על חומר חבוי, הכישרון מונח במציאת דרכים לאפשר למטופלים להביא זאת החוצה בעצמם. שאלה מאופקת, במסגרת רחבה כמו “האם אתה חושב שיש לך כמה תגובות שליליות כלפי הבן שלך”? עדיפה בדרך כלל על חקירה ממוקדת כמו, “האם אתה חושב שאתה מרגיש כועס מאד על הבן שלך אבל אתה מפחד להתמודד עם רגשות אלה”? אבל, כמעט בכל מצב, אפילו שאלות ממוקדות עדיפות על פני “קריאת מחשבות” או פרשנויות כמו, “ברור, אתה כועס ולא מודה בכך לעצמך”.

במקרים הלא שכיחים הללו כאשר רצוי לשים את רגשות ומחשבות המטופל במילים, זה עדיין צריך להיעשות טנטטיבית, ולהפוך זאת אפשרי עבור המטופל לבצע תיקונים או לתחזק הגנות אם צריך: “אני לא לגמרי בטוח לגבי זה, אבל נראה לי שאולי אתה מרגיש די כועס על הבן שלך. אם זה כך, ייתכן מאד שזה עשוי לעזור להבין את הרגשות שלך טוב יותר”. כמו כן, זה חשוב להגן על המטופלים מלהסכים באופן מיידי מדי לפרשנות שעשויה להיות לא נכונה. כאשר עובדים אכן מציעים פרשנויות מכוונות ומוחלטות, הם צריכים להיות בטוחים מאד בקרקע שעליו ההערה מבוססת. בכל מקרה, כאשר יש לקבל החלטות לגבי הבאת מחשבות ורגשות אל פני השטח, עובדים צריכים לנהל גם את הסקרנות שלהם וגם את אי הנוחות שלהם לגבי נושאים לא סגורים כך שהבחירות נעשות רק לטובת המטופל.

כמו בתהליך הפשוט יותר של אוורור ספונטני, כאשר רגשות מובאות לפני השטח, לעובד יש כמה אפשרויות לגבי הצעד הבא. פניה לתהליכי תמיכה עשויה לעזור, בניסיון להרגיע מיידית חרדה או אשמה של מטופל; אחר עשוי לחפש לערב את המטופל בהבנה נוספת של הדינמיקות או ההיבטים ההתפתחותיים של התגובות שלו או שלה; במקרים אחרים, זה עשוי לא להיות הכרחי לעשות יותר מאשר להתרכז בהשכלות המיידיות של ההשלכות הללו בחייו הנוכחיים של המטופל.

כאשר נוכחת מודעות מלאה ומטופלים מרגישים בטוחים בגישה התומכת של העובד, הם בדרך כלל מדברים על חומר רלוונטי מבלי הנחיה ספציפית. אם, עם זאת, ברור שהמטופל נאבק בשאלה האם לדבר על משהו, העובד עשוי לרצות להעיר לגבי ההיסוס הזה באופן ישיר: “זה קשר לדבר בחופשיות, אני יודע, אבל אולי ככל שתיעשה נינוח יותר זה יהפוך קל יותר”. או שהעובד עשוי לומר בעדינות: “אני יודע שקשה לדבר לפעמים, אבל אני יכול רק לעזור לך עם הדברים שאתה מביא את עצמך לדבר עליהם”. או, “האם אתה יכול לומר לי מה זה שהופך זאת לקשה עבורך לדבר איתי לגבי זה”? או, “יש לי הרגשה שייתכן שאתה מפחד שאני אבקר אותך. האם זה נכון?” “האם יש משהו שאמרתי שהופך זאת לקשה מכדי להמשיך?” “אולי יהיה לך קל יותר ככל שנתקדם”. סוגים שונים של הערות תומכות עשויים להרגיע את המטופל.

בזמנים אחרים, כאשר העובד די בטוח במה שהמטופל מסויג מלדבר עליו, ייתכן שאפשרי להעיר הערות שמתייחסות באופן משיק לתוכן המצופה, ובכך מזמינות את המטופל לדבר על כך מבלי להתמודד עם כך באופן ישיר. למשל, אחד עשוי לתת אישור או קבלה מראש לתקשורת של המטופל: “זה לא תמיד אפשרי, אתה יודע, להרגיש אהבה כלפי ילד קשה”. או, “לפעמים הורים, גם כאשר הם משתדלים שלא, אכן חשים סלידה לילד”. או, “קורה שאנשים מרגישים מאד לא מרוצים לגבי הריון שהם חייבים לעשות עם זה משהו”. לעתים קרובות, אחד יכול להביא את תשומת הלב של המטופל לסתירות בין עובדה לבין רגש, או הדגשות יתר או חוסר עקביות, שעשויות להצביע כלפי רגשות חשובים. לעתים, ניתן לעשות זאת פשוט על ידי חזרה על הצרה חושפה בטון שואל. בטון קצת מופתע, עובד עשוי לומר שהאב ממוקד הספורט שבנו אינו מתעניין בספורט: “האם אתה אומר שאתה לא מאוכזב כאשר ג’וש – שוב – סירב ללכת למשחק גדור איתך?”

מה שקרוב מאד לעזרה לאדם להפוך להיות מודע לרגשות ומחשבות, הוא לעודד את האדם להכיר והתחשב בפעולות לא רגילות או בעייתיות או תגובות לא רציונליות. העובד מביא את תשומת לבה של האם לעובדה שהיא מספר פעמים קראה לבתה קרול בשם “לינדה”, שהוא שמה של אחות האם. אחד עשוי להעיר על העובדה שמטופל עובד שעות נוספות שוב ושוב מבלי לקבל על כך פיצוי עבור בוס שהוא אומר שהוא שונא, למרות שהוא בקלות יכול למצוא עבודה אחרת. עובד עשוי לבטא הפתעה כאשר אדם, שמחשיב עצמו פציפיסט, מדבר בהתרגשות על סצנות אלימות מתוך סרט. כאשר תשומת הלב של המטופל מכוונת בדרך זו או אחרת להתנהגות לא יצרנית או תגובות לא רציונליות, אם האדם מסוגל לכך, הוא או היא סביר מאד שייקחו בחשבון הן את ההשלכות של ההתנהגות או את הסיבות לה. העובד שחסר סבלנות זונח זאת ומזרז את ההסברים, מונע מהמטופלים את ההזדמנות לחפש אותם עבור עצמו. הסיכון שבהבנה לא מדויקת או לא הולמת תמיד גדול יותר כאשר אמון ניצב ב”מומחיות” של הארת העובד להבדיל מזו של המטופל.

תגובות לפרובוקציות מצביות וגירוי

צורה רביעית של שיקוף מכילה את המאמץ להבין חלק מהסיבות לתגובות: כלומר, הפרובוקציות החיצוניות ותהליכי המחשבה הפנימיים שתורמים לתגובה. בעל שמתנגד לכך שאשתו תעבוד מסתכל על האפשרות שהוא מרגיש לא אהוב כי עבורו העובדה שהיא מנהלת את הבית שלהם מסמלת אהבה. או שהוא מחשיב את האפשרות שהעובדה שהיא עובדת נראית כממעיטה בערך של המקום שלו במשפחה. סוג זה של סיבתיות קיים באינטראקציות עם אחרים או בתנאים חיצוניים. סיבות לעשיית משהו שנמצא “בחוץ” או בתחושות האישיות של האדם לגבי “החוץ”. העובד עשוי להעיר: “דיברת על כמה היית עצוב כשאיבדת את התינוק. אתה חושב שיש לכך קשר לכעס הנוכחי שלך על קווסי?” או, “האם נראה לך שכאשר אתה חושב שהממונה עליך עשוי לבקר אותך, אתה הופך חרד ואז מתחיל לעשות טעויות”? או, “אתה חושב שלמעשה סביר להניח שאתה מתרחק מליסה דווקא כשהיא מראה לך חיבה מיוחדת”? או, “אני מקבל את הרושם שכאשר האוטובוס קצת מאחר אתה הופך מאד כעוס למרות שאין השלכות רציניות מהאיחור. האם זה נכון?” או, פשוט, “אתה נראה מתוח היום. האם קרה משהו”?

הערכה עצמית

הסוג החמישי של שיקוף קשור להערכה עצמית. זה עשוי להיות קשור לסופראגו, רעיונות לגבי נכון ולא נכון, או מחשבות על דימוי עצמי. עקרונות, ערכים, או העדפות שיש להן השלכות ערכיות. עובד עשוי להעיר, “האם אתה חושב שאתה מצפה ליותר מדי מעצמך?” או, “מה נחשב יותר עבורך, הצלחה בעבודה התחרותית והתובענית הזו או מערכת יחסים קרובה יותר עם בטי מיי?”

פן אחר של התהליך הזה נכנס למשחק כאשר העובד עוזר למטופל להשתמש במציאויות חיצוניות כדי לתקן דימוי עצמי מעוות. ילד שמפחד באופן מופרז מבחינה בבית ספר מקבל תזכורת לגבי ההצלחות שלו במבחנים קודמים. אישה מקבלת עזרה להעריך האם הדימוי של עצמה כחלשה וחסרת אונים מוצדק באמצעות העובדות. ילדה שאומרת שהיא לא פופולרית ואין לה אף אחד להזמין למסיבה מקבלת עידוד לחשוב על מספר האנשים שבעבר היא אמרה שהם אכן מחבבים אותה. גבר שמרגיש לא בטוח לגבי היכולת שלו לביצועים בעבודה אחרי העדרות עקב מחלה רצינית מקבל עזרה בשיקוף היכולות שנותרו ללא פגע למרות מגבלות פיזיות נוכחיות. סוג זה של שיקוף קשור מאד לשיקוף של מפתח הבנה טובה יותר של מציאויות חיצוניות: שני התהליכים קורים לעתים קרובות ברצף מהיר.אבל התחשבות במציאות חיצונית כאן היא המשאבים שבאמצעותם מטופלים מקבלים עזרה להפוך מודעים לתפיסות המוטעות שלהם לגבי עצמם; זה לא עבור המטרה של הבנת אדם אחר. זה במהותו שיקוף מכוון כלפי פנים ולא כלפי חוץ.

תגובות לעובד ולטיפול

עבודה סוציאלית פסיכולוגית מדגישה את החשיבות של צורה שישית של שיקוף אדם-מצב. זה נוגע לתגובות המטופלים לעובד, לטיפול או לחוקי המוסד וצרכיו. כפי שמטופלים עשויים לתפוס באופן מוטעה היבטים אחרים של סיטואציה, כך הם עשויים לעוות או להיכשל בהבנת העבודה הסוציאלית והעובד הסוציאלי. כאן, גם, חוויות חיים קודמות עשויות להוביל מטופל לדמיין עוינות כאשר היא אינה קיימת, לצפות לביקורת, לפחד משליטה או לצפות ציפיות לא ריאליות של העזרה הקיימת. או, מסיבות שונות, כולל הבדלים ברקע בין אנשים שמחפשים עזרה לבין אלו שמספקים אותה, המטופל עשוי פשוט להיות חסר ידע לגבי הטבע של “מצב” העבודה הסוציאלית.

בין אם המטופל ניגש לעובד בחשש או בחוסר ידע, ו/או מתפיסה תרבותית שונה, תפיסות מוטעות יכולות להיות מוקטנות בהרבה אם יש דיון הולם, עדיף בראיון הראשון, של המטרה או הטבע של המגע. הבנה מלאה נדרשת של מה המטופלים רוצים, כיצד העובד ינסה לעזור, של העובדה שהעובד והמטופלים ישתפו פעולה במאמץ להפחית את הקושי או לפתוח את הדילמה, ושמערכת היחסים אינה היררכית אלא דו צדדית.

יש נטייה לחשוב שיש משהו מיסתורי לגבי מערכת יחסים של עבודה סוציאלית, משהו שהופך זאת לשביר ובלתי ניתן למגע למעט על ידי המומחה עצמו. למעשה, זה לא יותר מסובך – אבל בדיוק מסובך כמו – כל מערכת יחסים אחרת. בסוג הדיון המשקף שהובא כאן, גישות ותגובות לעובד מטופלות באותה דרך כמו גישות ותגובות אחרות. היכן שעיוותים או חוסר הבנה קיימים, העובד הסוציאלי הקליני מנסה ליישר את ההדורים באמצעות הדגמה של המציאויות של ההתנהגות שלו או שלה כלפי המטופל והטבע האמיתי של הטיפול. אם מטופל שנוטה להיות תלוי מאשים את העובד באדישות משום שהעובד אינו מוכן להאריך את הראיון, בדרך אכפתית העובד עשוי להסביר שזמן חייב להיות קבוע, שזה לא בשל חוסר עניין, ושהם יכולים להמשיך באותו דיון כאשר הם ייפגשו שוב. אם, מצד שני, יש ניסיון חוזר להתלונן לגבי דרישות הזמן או נדבק לעובד, כדאי לרמוז שנראה  שיש בעיה, ושהמטופל והעובד צריכים להתייחס לכך במפגש הבא.

שיקוף על ידי מטופלים על התגובות שלהם לעובד יכול להיות משאב פורה מאד של הבנה של תגובות דומות בחלקים אחרים של חייהם. אם מטופל חושב שהעובד כועס, חשוב לגלות על מה מסקנה זו מבוססת. אם הערה הובנה לא נכון, העובד יכול להצביע למה התכוון באמת והבטיח למטופל שאין כל כעס. (זה בהנחה שהעובד באמת אינו כועס. כאשר, כפי שקורה לעתים, אחד כועס, בדרך כלל הכי טוב להודות בכך ואו להסביר מדוע או, כאשר זה הולם, להתנצל, או לעשות את שניהם). אם המטופל מצפה לעצה ומאוכזב מכך שלא קיבל אותה, הסבר פשוט של מדוע העובד לא חושב שזה יעזור עשוי לטהר את האווירה. (נקודה זו פורטה בפרק הקודם). מטופלים לא צריכים הסברים ארוכים ותיאורטיים של תהליכי הטיפול, אבל כאשר הם מבקשים מידע או כאשר צצות אי הבנות, זה לא רק ראוי אלא גם הכרחי לדבר על טבע העבודה הסוציאלית כדי שהיא תהפוך לתהליך בונה תוך שיתוף פעולה. השתתפות בטיפול היא תפקיד שמטופלים אינם מורגלים בו, וייתכן שיש צורך להגדירו מפורשות. באמצעות שיקוף על תגובות כלפי או ציפיות מהעובד, לעתים קרובות מטופלים – לעתים באופן לא מודע – רואים נקודות דימיון לתגובות שלהם לאנשים אחרים: הם עשויים לעבור במהרה לשיקוף תבנית-דינמית, להכיר בנטייה לצפות לכעס, להישען בכבדות על אחרים עבור עצה, או להניח עמדה של נחיתות כאשר מתמודדים עם מומחים.

אם מטופל נשאר בהמתנה, יש להוציא ולהכיר בכל הטרדה לגבי זה, בדרך כלל באמצעות הסבר. אם מטופלים לא מרוצים מהטיפול וחושבים שזהו בזבוז זמן לבוא למפגשים, חוסר שביעות הרצון צריך להיות מוצא החוצה כדי שניתן יהיה לדון בסיבות לכך ואי הבנות – מצד העובד או המטופלים – יוכלו להסתדר. אם מטופל מפנטז שעובד מעוניין במערכת יחסים אישית, גם זה צריך לבוא לידי ביטוי; קבלה מלאה של הרגשות בדרך כלל נחוצה כדי להימנע מתגובות של מטופל לדחייה או מבוכה.

פרטים ומשפחות שהיגרו מארצות אחרות עשויים לגשת לשירותי עבודה סוציאלית בדרכים הקשורות לאופן בו עזרה מתבקשת ונתפסת בתרבויות שלהם. נקודת המבט שלהם על העובד או המשרד יכולה להיות שונה מאד ממטופלים שנולדו כאן, שלעתים קרובות יש להם לכל הפחות איזשהן מחשבות כלליות לגבי עבודה סוציאלית, ייעוץ או פסיכותרפיה. בשל מידע שנרכש מבית ספר או מהמדיה, צאצאים של מהגרים מדור ראשון מטמיעים יותר את התרבות של הארץ החדשה ומכירים את תהליכי העבודה הסוציאלית יותר מאשר הוריהם. ועדיין, הם עשויים לגשת לעובד הסוציאלי עם דאגות מסוימות או תפיסות מוטעות[5].

הבדלים ברקע – חינוך, לאומיות, צבע, דת, מעמד – עשויים ליצור מחסום להתפתחות מערכת יחסים של אמון. חוויות קודמות עם עבודה סוציאלית או עם דעות קדומות או אי רצון לפנות לעזרה מנציג מגזע אחר, דת אחרת, או קבוצה אתנית אחרת עשויים להפריע לבטחון המטופל בעובד. כמעט תמיד הכי טוב מהתחלה – ואם צריך בהמשך – לחקור כיצד המטופל מרגיש לגבי העובד מרקע שונה או קבוצה שונה ולגבי הגישה של העובד להצעת עזרה. מודעות של דעות קדומות של אדם והכרה שהבדלים עשויים להשפיע על העבודה חשובות באופן קריטי. כפי שנדון בפרק 2 עובדים מכל רקע צריכים לאתגר עצמם להיות מיודעים ורגישים מבחינה תרבותית. להיות זהירים במיוחד לא להיות סטריאוטיפיים, חשוב מאד להבין כיצד אדם מקבוצה אחרת עשוי להגיב ולהיות מודע בצורה רצינית לחוויות השליליות שאנשים מדוכאים ומה שנקרא קבוצות מיעוט בדרך כלל ניצבים מולן על בסיס רגיל. ללא הבנות אלה, פעולות שנעשות ללא מחשבה יכולות להוביל לפגיעות לא מכוונות שעשויות להיות מכאיבות ומזיקות מאד למטופל ולמערכת היחסים הטיפולית. על ידי תשומת לב לאפשרות של אי הבנה, העובד יכול להישמר מפני התנהגות שיכולה לזרז או להחמיר אותה. מעל הכל, החשיבות של להיות ערני להבדלים בין עובד ומטופל ולהיות מודע לגישות של אדם לגבי הבדלים אלו לא יכולה לקבל דגש יתר.

חשוב באופן שווה לתת למטופלים לדעת שהם המומחים לגבי החוויות שלהם והמסורות התרבותיות שלהם ולגבי מה חשוב להם. יתרה מזו, אלו הצרכים שלהם מהעבודה הסוציאלית שחשובים, והמעורבות האקטיבית שלהם תהיה בעלת השפעה גדולה על המסלול שאותו יקבל הטיפול. הלהיטות של העובד לקבל פידבק כנה ומידע לרוב נותן למטופלים רשות לחלוק את הדאגות והתקוות שלהם. כאשר לקוחות בבירור חרדים, דיון כנה משולב עם רצון טוב אמיתי לרוב משכך מתח. חשוב לא להניח שקיימת עוינות כאשר היא לא קיימת ולא להניח שזה נובע מגזע, אתניות או הבדלים אחרים כאשר יש לזה מקור אחר.

כאשר מטופלים באים לסוכנות בגלל שמישהו אחר מתעקש – מנהל בית ספר, מעסיק, בן זוג, או אדם מודאג מהקהילה – העובד יכול לצפות להתנגדות, אם לא לעוינות. למרות שטכניקות תומכות הן חשובות, כפי שצוין קודם לכן, פרוצדורות משקפות הכרחיות גם כן. מטופלים חייבים לדעת מדוע העובד שם ולאיזו מטרה ראשונית. הם חייבים לדעת שהם לא יישפטו, יטורטרו, או יעברו מניפולציה. הם חייבים לדעת שההתנגדות שלהם היא גם מובנת ומכובדת ושהעובד מבקש קודם כל את ההזדמנות להדגים עזרה אכפתית פוטנציאלית. העובד לא צריך לומר זאת בהרבה מילים, אבל התמצית של התקשורת הזו חייבת לעבור, יחד עם הזדמנות עבור המטופל לבטא כעס ופחדים לגבי הטרדה*. במצבים אלו, חשוב במיוחד עבור מטופלים לדעת שהעובד רוצה להבין את הבעיה מהפרספקטיבה שלהם, ולא רק – או אפילו בעיקר – מזו של הגורם המפנה.

הניסיון הראה באופן עקבי את הערך של דיון ישר על תגובות מטופלים לעובדים, אפילו בעבודה הכי מעשית ופרקטית. עבודה סוציאלית פסיכו סוציאלית מניחה שכל העבודה הסוציאלית תלויה חלקית בביסוס ותחזוק מערכת יחסים יציבה בין מטופל לעובד. מכשולים למערכת יחסים כזו יכולים לקרות בכל צורת טיפול והכי טוב להסירם באמצעות הכרה ודיון. מטופלים “קשים להשגה” או שלא באו ברצון, באופן מיוחד, יש להם לעתים קרובות חוויות רעות מאד עם עובדים סוציאליים אחרים אם עם אנשים שהם טעו לחשוב שהם עובדים סוציאליים, או שהשכנים והחברים שלהם היו בעלי חוויות רעות. טבעי שהם יצפו ויפחדו מטיפול דומה מהעובד הנוכחי. דיון ריאליסטי יכול להיות צעד ראשון בהבאת חוסר אמון החוצה. כאשר אפשרי, תפיסות וטעות יכולות להיות מתוקנות, ובכך ליצור בסיס עבור מערכת יחסים של עבודה סוציאלית בונה ומכבדת.

הערך של פידבק מהמטופל לא יכול להיות מוערך יתר על המידה; העובד עשוי לפעול תחת התפיסה המוטעית שהעבודה הולכת טוב בעוד שלמטופל יש הסתייגויות לגבי זה. רק באמצעות עריכת תשאולים כנים ניתן לפתור חוסר הבנות ו/או ליישם גישה חדשה על ידי העובד. היבטים אלו ואחרים של מערכת יחסים מטופל-עובד תידון בפרק 9[6].

נדרשו עמודים רבים לתאר את תהליכי הטיפול הכלולים בדיון משקף של תצורת אדם-מצב. אבל, כפי שראינו, סוג ההבנה שנבחנת כאן היא חלק מרכזי של טיפול פסיכו סוציאלי עם כל סוגי המטופלים והבעיות[7]. במקרים רבים, הבנה מקיפה יותר היא לא נחוצה או לא רצויה. לעתים תכופות, עם זאת, מידה מסוימת של תבנית דינמית והבנה התפתחותית משובצת במה שבעיקרה היא הבנת אדם-מצב. לפעמים העובד רואה הזדמנות להעמיק את הבנת המטופל לגבי נקודות קריטיות. מפגשים עשויים לצוף קדימה ואחורה עם שיקוף אדם-מצב שמעצב את הבסיס שבאמצעותו, מזמן לזמן, הבנה דינמית או התפתחותית מתווספת. במקרים בהם שיקוף דינמי או התפתחותי הם חלק נכבד מהטיפול, דיון מקדים של מציאויות נוכחיות יכול לספק מידע אבחנתי חשוב עבור עובד ומטופל ויכול לשמש כבסיס שממנו ניתן להמשיך להתחשבות בגורמים דינמיים או התפתחותיים.

[1]

הערות

למרות שאותו מונח לא תמיד היה בשימוש, החשיבות של דיון משקף קיבלה התייחסות בספרות של עבודה סוציאלית במהלך השנים. לפעמים מונחים כמו דיון לוגי, ייעוץ או עימות מתייחסים לתהליכים שמזכירים תקשורת משקפת שמתוארת בפרק זה. טכניקות מסוימות שמתייחסים אליהן כ”קוגניטיביות” הן בעלות מכנה משותף רב עם דיון משקף. כמו טיפול קוגניטיבי, טיפול פסיכו סוציאלי מחפש לעזור למטופלים להשיג הבנה קוגניטיבית של עצמם והסיטואציות שלהם ולתקן עיוותים שמשפיעים באופן שלילי על התנהגות וחוויה. שלא כמו מטפלים קוגניטיביים או קוגניטיביים התנהגותיים, כאשר מתאים, מטפלים פסיכו סוציאלים מדגישים חשיפת (לפעמים לא מודעת) חומר (מחשבות, רגשות, זכרונות) שהיה חבוי מהמודעות באמצעות מנגנוני הגנה כדי להשקיט חרדה אבל זה הפריע לתפקוד נוכחי; מנקודת מבט פסיכו סוציאלית, להביא את הנושאים מהתת מודע אל המודע מאפשר להם להתקדם באמצעות האגו. מטפלים קוגניטיביים בדרך כלל מאמינים שכאשר דרכים לא מתפקדות של חשיבה מתוקנות, אחריהם מגיע שינוי רגשי והתנהגותי. לספרים שימושיים שמתארים תיאוריה וטיפול קוגניטיביים שנכתבו על ידי המובילים בתחום, ראו Back & Freeman, 1990; Epstein et al., 1998; Freeman, et al., 1989; and Guaidano and Liotti, 1983. לפרק על תיאוריה קוגניטיבית וטיפול עבודה סוציאלית ראה Lantz 1996.

[2] למעט אולי בטיפולים מאד מנחים, שיקוף הוא תמיד חלק מתהליך הריפוי ומתואר בספרות שנותנת דוגמאות מקרה ומתארת טכניקות. ראה, למשל, Mirkinws 1985; פרק ערוך עוזר מאד על גיל ההתבגרות, טיפול משפחתי והצורך של מתבגרים, הוריהם ואנשים מהמערכות הגדולות יותר להבין את הדינמיקות, הנסיבות והצרכים שקשורים בגישה לנושאים. ראה Moynihand et al., 1988. לדיון על נושאים שדורשים שיקוף שך אנשים עם איידס ראה Bernhein and Lahman 1985. להצגה ברורה של הגישה הפסיכו חינוכית שמשתמשים בה כשעובדים עם משפחות של חולי נפש. Libassi 1988 כתב מאמר יעיל שמתאר את השימוש בשיקוף בעבודה ישירה עם חולי נפש.

[3] הקורא יכול למצוא מאמר של Leoff 1997 כיעיל: המחברת מדברת על גישתה המעניינת לעזור להורים לארגן מחדש ולשקף את המודעות של ההתייחסויות שלהם והפעולות שלהם על התנהגות ילדיהם. Rooney 1988, ממליץ שכאשר מתקשרים עם מטופלים שלא מרצון יש להפיק ולהתייחס לנקודות המבט שלהם על הבעיה: אם, לדוגמא, הורה שהיה מתעלל מאשים את פעולות הילד, עובד ומטופל יכולים לשקף יחד על כיצד  ניתן לעזור לילד לשנות התנהגות מבלי השימוש בענישה גופנית. למאמר טוב נוסף על ילדים שעובדים התעללות, ראה Mcinnis-Dittrich 1996 שמשרטט גישה לא מאשימה ורואה את ההתעללות בילד בהקשר, כתפקוד של גורמי אדם, משפחה, קהילה ותרבות. Hoorwitz 1983 מציעה כללים מנחים שכוללים שיקוף לטיפול בגילוי עריות אב-בת. לקריאה על מטופלים מסויגים, שלא מרצון וכאלה ש”קשה להשיג” ניתן למצוא בפרק 5, הערה 7; פרק 8 הערה 19; פרק 9, הערות 3 ו- 4; ופרק 10, הערה 5.

[4] אחת הדוגמאות הטובות ביותר ניתן למצוא ב Bender 1976. כאן תהליך אדם-מצב משולב עם אוורור ושיקוף התפתחותי אבל הדגש הוא על ההבנה המלאה של הניתוח.

[5] הפרקים בכרך שנערך על ידי McGodrick, et al. על אתניות (1996) בדרך כלל מתייחס לחלק מגישות מחפשי העזרה שניתן למצוא אצל פרטים מתרבויות שונות או קבוצות גזעיות. ראה גם פרק של Sue et al, 1994 שמדבר על מחקר של פסיכותרפיה עם אוכלוסיות מגוונות מבחינה תרבותית. ראה פרק 2 הערה 37 לקריאות נוספות על מסורות וגישות של קבוצות אתניות שונות.

[6] ראה קריאות רלוונטיות על “התנגדות” לטיפול ו/או לעובד; Hartman and Reynolds, 1987; Nelson, 1975; Rhodes, 1979, Howard Goldstein 1986. התפיסה של התנגדות נדונה בפרק 12, עם הפניות נוספות בהערה 7 של פרק זה.

[7] במחקרו המעניין של תפיסות עובדים ומטופלים לגבי מה עוזר, Maluccio (1979) מצא ששתי הקבוצות סברו שדיון משקף בין עובד לבין מטופל, שבו העובדים הם רגישים לרגשות המטופלים, למטרותיהם, וכו’, הוא התהליך החשוב ביותר של טיפול מוצלח.