מאמרים אקדמיים מתורגמים לעברית

העליה מחדש של טריאתלון מקצועי למסלול קצר מדגיש את הצורך למעבר יעיל מרכיבה על אופניים  לריצה. יואל א. וולש המכון לחקר הבריאות והמחקר הרפואי של אוניברסיטת איווארה, אוניברסיטת וולונגונג, וולונגונג, NSW 2522, אוסטרליה; תקציר: מעבר יעיל בין רכיבה על אופניים לריצה נחשב אינדיקציה לביצוע הכולל, וכתוצאה מכך המעבר הוא אחד התחומים הנחקרים ביותר של הטריאתלון. מחקרים קודמים בחנו ביסודיות את ההשפעה של רכיבה על אופניים לפני הריצה על ביצוע הריצה. אולם, יחד עם מספר הולך וגדל של אירועי טריאתלון קצרים ועם הכללת מירוץ מעורב באולימפיאדת טוקיו 2020, נוצר דגש מחדש על המעבר ביעילות מרכיבה לריצה ויחד עם זה דגש על כל המגבלות הפוטנציאליות בביצועים של הטריאתלטים. המאמר הקצר הזה מספק למאמנים ולמומחי הספורט סקירה של כתבות המתארות את ההשפעות השליליות של רכיבת אופניים משתנה על ביצועי הריצה שחוו טריאתלטים לטווח קצר ולמרחק האולימפי; כמו כן גם דיון בשיטות המעשיות למזעור השפעה שלילית של הרכיבה על ביצועי הריצה. מהספרות הנוכחית עולה כי רכיבה משתנה על אופניים משפיעה לרעה על יכולת הריצה לפחות בקרב כמה מהטריאתלטים המקצועיים, וששיפור ביצועי השחייה, הרכיבה הקבוצתית על אופניים ואימון בדרגת העוצמה של המירוץ יכולים לשפר את ביצועי הריצה והישגי הטריאתלון של אתלט. מומלץ כי מחקר עתידי יגדיר בבירור את רמת הביצועים, הפורמט התחרותי של המשתתפים במחקר ושימוש בפרוטוקולים ספציפיים למשתתפי המחקר על מנת לשפר את האימונים ואת היישום המעשי של ממצאי המחקר. מילות מפתח: מחזור ריצה; מעבר; טריאתלון; ביצועים; אליטה; אימון הקדמה טריאתלון מורכב ממספר פורמטים שונים של מירוץ (טבלה 1.) שניתן בדרך כלל לסווגם כמסלול-קצר (ספרינט סופר / ספרינט); מרחק אולימפי (מרחק קצר / סטנדרטי);

תרגום מאמר: הערכה של התערבות פסיכולוגית בספורט ובמסגרות התעמלות מאת: רבקה א. זקרג’סק וידידיה אי. בלנטון סיכום ומילות מפתח זה חשוב למומחי פסיכולוגיה של ספורט והתעמלות (SEP) להדגים שהתערבויות שהם מיישמים גורמים להבדל. הערכת הדרגה של השפעת ההתעבות תלויה בראש ובראשונה בטבע ובהיקף של ההתערבות (כלומר, המושא של ההתערבות) וקבוצת היעד שלה. באופן מסורתי, התערבויות היו שונות בין השדות של פסיכולוגית הספורט ופסיכולוגית ההתעמלות; מכנה משותף, עם זאת, יכול להיראות כהעצמה של חווית הספורט או ההתעמלות, יחד עם ניסיון לעזור לפרט לויסות עצמי טוב יותר של המחויבות עם ההתנהגות המיועדת או דפוס החשיבה. המטרה המרכזית של העצמת החוויה וויסות-עצמי מוגבר מכוון לעבר שיפור ביצוע בתוך התערבויות ספורט פסיכולוגיות, בעוד שבתוך התערבויות התעמלות פסיכולוגיות הכיוון הוא לעבר אימוץ פעילות גופנית והיצמדות לתכנית אימונים טובה יותר. למרות ששני השדות עשויים להיות בעלי תכליות שונות, ניתן לטעון שהתערבויות ספורט פסיכולוגיות – בייחוד התערבויות אימון כישורים פסיכולוגיים (PST) – יכולים להחכים מחקרים של מומחי  SEP וליישם פרקטיקות גם באוכלוסית הספורט וגם באוכלוסית ההתעמלות. אימון כישורים פסיכולוגיים כולל את האסטרטגיות והטכניקות שמשתמשים בהן כדי לפתח כישורים פסיכולוגיים, לשפר ביצועי ספורט, ולסייע בגישה חיובית לתחרות. מאז תחילת שנות 1980, גוף הולך וגדל של הוכחות תמך בכך שהתערבויות PST שמומחי SET מיישמים אכן עושים שינוי. במיוחד, הוכחות ממחקר בהקשרים של ספורט תומך בשימוש בגישה רב אופנית להתערבויות PST – המשלבת סוגים שונים של אסטרטגיות פסיכולוגיות (למשל, קביעת מטרה, דיבור עצמי, דימוי, הרגעה) – בגלל שגישה רב אופנית הוכיחה השפעות חיוביות הן על כישורים פסיכולוגיים והן על ביצוע ספורט. המחקר שחוקר את היעילות של התערבויות PST בשיפור ביצוע

שיטה משתתפים ורקע המשתתפים במחקר זה היו שלושה ילדים קטנים שהיו רשומים בפרויקט מחקר במימון פדראלי (wacker, berg&harding, 2004). הקריטריונים להשתתפות במחקר הזה היו (א) שהילד יהיה בן 6 או פחות (ב) שהילד יהיה מאובחן עם מוגבלות התפתחותית, (ג) ההתנהגות ההרסנית של הילד מתרחשת בעת מצב של בריחה מאנליזה פונקציונאלית, (ד) יש הסכמה מלאה של ההורה. רוז הייתה בת 3 שנים ו4 חודשים ואובחנה עם מוגבלות שכלית קלה. קורט היה בן שנתיים ו4 חודשים ואובחן עם מוגבלות שכלית קלה. ג’ספר היה בן שנה ו8 חודשים ואובחן עם איחור התפתחותי. התקשורת עם שלושת הילדים כללה בעיקר מילים בודדות (לדוגמא, “אמא”, “לא”). כל שלושת הילדים עסקו בפציעה עצמית, אגרסיה, והרס של רכוש. כל ההערכות והליכי הטיפול נערכו בסלון ביתם של הילדים. אמהות הילדים שימשו כמטפלות עם הדרכה שניתנה להן ע”י החוקרים במשך כל התהליך, מלבד פגישות טיפוליות יומיות של FCT, במהלכן החוקרים לא היו נוכחים. כל הפגישות הוקלטו בוידאו עבור איסוף מידע ואנליזה במהלך ביקורים שבועיים וחודשיים של שעה ע”י החוקרים. כל תוצאות האנליזה הפונקציונאליות של שלושת הילדים הוצגו בSchieltz et al (2010) . ההתנהגות ההרסנית של רוז במהלך האנליזה הפונקציונאלית והפרופורציות של התנהגות הרסנית בסיסית במהלך הכחדה וFCT הוצגו ב Wacker et al (2011). הגדרות תגובה נעשה שימוש במערכת הקלטה עם מרווחים חלקיים A 6-s להעריך התנהגות ילדים. פציעה עצמית הוגדרה ככל התנהגות שהפיקה או הייתה יכולה להפיק פציעה גופנית בילד (לדוגמה, דפיקת ראש). אגרסיה הוגדרה ככל התנהגות שהפיקה או הייתה יכולה להפיק פציעה גופנית לאדם אחר (לדוגמה, הכאה). הרס לרכוש הוגדר ככל התנהגות שהסבה נזק או הייתה יכולה להסב נזק לחפצים בבית (לדוגמה,

הערכת כתיבה תיאורטית ב-“לקראת תיאורית הערכת כתיבה חדשה”, טוען בריאן הוט כי “מוקדם לקיים דיון פורה על הקריטריונים לתפיסות חדשות יותר של הערכת כתיבה” (1996b, 561), עמדה שהוא חוזר ומדגיש בשנת 2002. אני לא בטוח שזה נכון לשנת 1996 ואני משוכנע עוד יותר שזה לא נכון עכשיו. הות, כמו רבים מהמחברים, בוחר לתמוך בתורת התוקף העכשווית מתוך אמונה שתיאוריית המדידה החינוכית העכשווית תעבוד גם בכתיבת הערכה. וזה אפשרי. זהו ללא ספק המסלול הבטוח יותר, אם אכן אנו עושים את מה שהממסד טוען שהוא “דבר טוב”, איננו יכולים לטעות , לפחות לא בגדול. אבל בטוח אינו בהכרח הטוב ביותר או הפרודוקטיבי ביותר. הלחצים להערכה עולים כתוצאה מחקיקת חוקים כמו חוק “אין ילד שנשאר מאחור”, התיאוריה המסורתית תומכת בהערכות שרובנו מטילים ספק לגביהם. לדוגמה, בתי ספר יסודיים מקומיים במחוז שלי עוברים למערכת “ציון” מספרית בה התלמידים מקבלים 4, 3, 2 או 1 בהתבסס על “האם התלמידים עמדו בתקני המדינה והם מוכנים לעלות ולהמשיך לכיתה הבאה” (Hui 2003). מערכת זו מזכירה את המערכת ההוליסטית בעלת 4 הנקודות שנקודת המוצא שלה זוהי הערכת תיקים מהשנה הראשונה בכמה אוניברסיטאות. מערכת זו אינה לוקחת בחשבון את הניקוד הניתן לתלמידים על המאמץ שבהגעה לשיעור בכיתות הגבוהות יותר וזאת כדי לשקף טוב יותר את “הסולם המשמש במבחני סיום הלימודים” (Hui 2003). אני חושב שכמו חוקרי ההערכה החינוכית שעובדים בהערכת ביצועים מורכבים, גם אנו מוצאים כי מבנים תיאורטיים הקיימים בהערכה חינוכית אינם מספקים את סוג התמיכה, ההצדקה וההכוונה הדרושים לנו כאשר אנו מעריכים את העבודה שעושים התלמידים. כפי שניסיתי להראות עד כה, קיימות גישות  הנוטות להסתמך יתר על המידה

הפוליגרף נשקל מחדש: טיעון לקבילות (מאת אלברט ד. דברובסקי) בניסיון לחבר תועלתיות עם תחושת צדק בקביעת האמת, פקידי אכיפת החוק יחד עם הממשלה ופעילים פרטיים השתמשו בבדיקות הפוליגרף[1]. השימוש בגלאי שקר מצא גם קבלה נרחבת בתעשיה הפרטית, למרות קריאות המחאה של איגודי ם מקצועיים. יישום אחד שהינו ייחודי בתחום הוא מניעת גניבה, כאשר עבור מספר חברות “עקירת עובדים שגונבים היא עניין של השרדות[2]“. סוכנויות משטרה וממשלה משתמשות תכופות במכשיר, ואפילו היכן שהבדיקה אסורה מבחינת החוק, ניתן מכך פטור בצורה נורמלית עבור ארגונים אלה[3]. שופטים, בהליכים אזרחיים, המליצו על שימוש בבדיקת הפוליגרף בעיקר עם התקווה שהמכניקה תקל סיכומים במשפט ע”י עידוד הסכמים מחוץ לבית המשפט[4]. ברוב המקרים, הקבלה של הפוליגרף הוגבלה ליישומים חוץ משפטיים. הבחינה לא קיבלה את אותה ההכרה כשנבחנה ע”י רוב הגופים המשפטיים[5].         המטרה המרכזית של נייר זה היא לחקור את הרציונל המונח מאחורי מה שנראה כההתנגדות מתמשכת של הוכחה המבוססת על בדיקות פוליגרף. בהטלת ספק בתקפות רציונל זה, ייעשה מאמץ להכריז על הלגיטימיות של בדיקת הפוליגרף כראיה מדעית קבילה במבנה המשפטי הנוכחי. עמ’ 2 הפוליגרף, יותר מוכר באופן קונבנציאלי כ”גלאי שקר”, היה נושא למחלוקת מסיבות רבות. האשמה מונחת, לפחות חלקית, באי הבנה של המאפיין הבסיסי שלו. המכשיר הפשוט יחסית (בתיאוריה) הוסווה עם היכולת האקזוטית הכל יכולה להאיר אור, לצלצל בפעמון, או באופן אינסטינקטיבי לדעת ולומר לאחרים כאשר אדם משקר[6]. תפיסה מוטעית זו, נפוצה בקרב כמה עורכי דין כמו גם בקרב מרבית ההדיוטותת היא בעיקר התוצאה של כשלון בהבחנה בין הרעיון של גלאי שקר לבין המוצר הקשור אולם המובחן במידה ניכרת של בחינת גלאי שקר.         התיאוריה הבסיסית מאחורי “גלאי השקר” כוללת

הפחתת החום: הבנה משופרת של הקשר בין הצמחייה העירונית לבין טמפרטורת פני השטח בקנה מידה עירוני JMA Duncan, B. Boruff, A. Saunders, Q. Sun, J. Hurley, M. Amati PII: S0048-9697 (18) 34579-0 DOI: https://doi.org/10.1016/j.scitotenv.2018.11.223 אסמכתא: STOTEN 29572 הופיע ב: מדע הסביבה הכוללת תאריך קבלה: 10 בספטמבר 2018 תאריך עדכון: 29 באוקטובר 2018 תאריך קבלה: 15 בנובמבר 2018 נא לצטט מאמר זה כ: JMA Duncan, B. Boruff, A. Saunders, Q. Sun, ג ‘יי הארלי, מ Amati, הנמכת החום: הבנה משופרת של היחסים בין הצמחייה העירונית טמפרטורת פני השטח בקנה מידה עירוני . Stoten (2018), https://doi.org/ 10.1016 / j.scitotenv.2018.11.223 הפחתת החום: הבנה משופרת של היחסים בין הצמחייה העירונית לבין טמפרטורת פני השטח בקנה מידה עירוני תקציר הדרכת מתכננים עירוניים על ההשפעות המקררות של עיצובים שונות של צמחייה עירונית חשובה כדי להגן על תושבי העיר מפני השפעות חום שליליות. לשם כך, הערכנו מודלים סטטיסטיים הממזגים רב-טמפורלית ברזולוציה תמונה בדיוק גבוהה מרחבית (20 ס”מ) והאנכית (1 מ”מ), הלוכדת את מורכבות הצמחייה העירונית, עם נתונים מחישני טמפרטורה מרוחקים בכדי להעריך כיצד עיצוב הצמחייה העירונית משפיעה על הטמפרטורות העירוניות. פרת ‘ (Perth), מערב אוסטרליה, שימשה כמקרה מבחן לניתוח זה. מספר מודלים של רגרסיה הראו שבמקום שבו הגידולים הם עץ ושיחים נוצר אפקט קירור גדול יותר מאשר כיסוי השטח בדשא. בממוצע, כאשר שאר התנאים שווים, הגדלה של 1 ק”מר של גידולים שיחיים (עצים) באיזור מסויים מפחיתה את טמפרטורות פני השטח ב 12 C° (5 ° C). כללנו מגוון של בדיקות עמידות עבור היחסים שנצפו בין סוג הצמחייה העירונית והטמפרטורה. מודלים של רגרסיה משוקללת גיאוגרפית הראו שונות מרחבית באפקט

מאמר מחקרי: הפרעה פוסט- טראומטית בקרב ילדים בגילאי גן שנחשפו להתקפות רקטות מתמשכות במהלך המלחמה בעזה. רקע.  השכיחות והביטוי של תסמיני הפרעה פוסט-טראומטית בקרב ילדים צעירים יכולות להיות שונות ממה שאובחן בקרב מתבגרים. המחקר הזה בחן את ההתאמות מבחינה חברתית-דמוגרפית, משפחתית ופסיכו-סומטית של הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD ) בקרב ילדים בגילאי גן ואימותיהם אשר נחשפו להתקפות רקטות מתמשכות במלחמה בעזה. שיטות:  167 אימהות של ילדים בגילאי גן ( גילאים 4-6.5) רואיינו ביחס להפרעה פוסט-טראומטית ותסמינים פסיכו-סומטיים של ילדיהם , כמו כן, התגובות שלהם לטראומה. תוצאות:  14 אימהות (84%) ו- 35 ילדים (21%) הביעו סימנים חיוביים להפרעה פוסט-טראומטית. מאפיינים חברתיים-דמוגרפיים לא היו קשורים עם הפרעה פוסט-טראומטית בקרב אימהות, או ילדים. בקרב ילדים, גורם הסיכון היחיד הייתה אימא עם הפרעה פוסט-טראומטית (12.22 95% CI 2.75-54.28 ).  בהשוואה  לילדים אשר לא הקרינו תגובה חיובית להפרעה פוסט-טראומטית, אלו אשר הקרינו תגובה חיובית, הציגו שיעורים גבוהים יותר באופן משמעותי של תגובות פסיכו-סומטית, לטראומה, בעיקר עצירות ושלשולים. (OR=4.36 95% CI 1.64-11.60 ) וכאבי ראש. (OR= 2.91 95% CI 1.07-7.94 ).  מסקנות:  התוצאות של המחקר הזה מוסיפות תרומה לספרות המחקר המתפתחת לגבי הפרעה פוסט-טראומטית לילדים, המדגישה את התפקיד החשוב של החרדה והתגובות הפסיכו-סומטיות הקשורות לחשיפה להתנסות טראומטית מתמשכת, בקרב ילדים צעירים. מילות מפתח: הפרעה פוסט-טראומטית, פסיכו-סומטית, סומטיות. הקדמה. אירועים טראומטיים יכולים להיות מלחיצים לגבי בוגרים וילדים ויכולים לגרום להפרעה פוסט-טראומטית (PTSD ). ילדים צעירים יכולים להיות בעלי סיכון גבוה יותר להשלכות פסיכולוגיות שליליות בעקבות הטראומה, כשהם עוברים תקופת התפתחות רגשית ופסיכולוגית. יש להם מיומנויות התמודדות מוגבלת והם תלויים באופן חזק במטפל העיקרי שלהם. למרות גרסאות חוזרות, ספר האבחנות

תיווך אותנטיות הפרעת אישיות גבולית והאתיקה של הטיפול במרפאת הפרעות אכילה אמריקאית מאמר זה בוחן את ההשלכות המוסריות של אבחון פסיכיאטרי שנוי במחלוקת – הפרעת אישיות גבולית – במרכז לטיפול בהפרעות אכילה בארצות הברית, בעידן של הטיפול המבוקר (managed care) בתחום בריאות הנפש. בהתבסס על עבודת השטח במרפאה זו, שנמשכה מעל 6 שנים, בחנתי כיצד הקלינאים מעלים אספקטים שונים של הפרעת האישיות הגבולית במהלך שיחות יום-יומיות, בפרקטיקה אותה אני מכנה “שיח גבולי” (borderline talk). טענתי היא כי השיח הגבולי מתעורר כתגובה לסיבוך הנובע ממודלים סותרים של הסובייקט המעורבים בשיח הנוגע לטיפול המבוקר והפסיכו-דינאמיקה. בפרט, השיח הגבולי מאפשר לקלינאים לאמץ ניסוח של הסובייקט אשר, למרות כי הוא נחשב פתולוגי, מספק להם נתיב ברור של פעולה אתית במצבים שאחרת היו נחשבים מעורפלים אתית. מצבים יום-יומיים כאלו של משא ומתן אתי מחלחלים בכל מערכת הבריאות האמריקאית ומהווים מנגנונים משמעותיים שדרכם תפיסות שונות של תועלת כלכלית נשזרים בקונספטים לגבי הסובייקט הבריא. בזמן שקלינאים נאבקים למצוא דרכי פעולה בין אילוצים אתיים מתחרים, הם מנסים בנוסף לבחון את המעשיות – והכישלונות – של הניסוחים השונים של הסובייקט בקרב האידיאולוגיות התרבותיות העכשוויות של בריאות ופתולוגיה בארצות הברית. מודלים של ומודלים עבור: המלאכה התרבותית של הדיאגנוזה אנתרופולוגים וחוקרים אחרים של פסיכיאטריה בין-תרבותית מדגישים מזה זמן רב את “המטען התרבותי” של האבחון הפסיכיאטרי המערבי, והאופן שבו אבחונים כאלו יכולים להסוות את המורכבויות של הסבל האנושי. לופז וגרנאציה, לדוגמא, טוענים כי התקפי חרדה בקרב תושבי פורטו ריקו (ataques de nervios, “סינדרום פורטו ריקו”) אינם זהים להתקפי חרדה במובנם הרגיל, מכיוון שהם כוללים אמונות ספציפיות מבחינה תרבותית לגבי מערכות יחסים בין

J Visser כותרת המאמר: הפרעת קואורדינציה התפתחותית: סקירה מחקרית על תתי הסוגים והשילובים הנוספים להפרעה. תמצית:  ההתעניינות בהפרעת קואורדינציה התפתחותית (DCD ), גדלה באופן משמעותי במהלך העשור האחרון. למרות זאת, הסיבות והתחזיות שלה הינן מועטות עדיין להבנה. הרעיון הנפוץ הינו שההפרעה הזו אינה אחידה. הסקירה הזו מסכמת את המחקר על DCD בהתמקדות הייחודית על המחקרים העוסקים בתתי-הסוגים והשילובים הנוספים. המסר העיקרי של המאמר הינו, שכדי להבין את הסיבות ואת התחזיות של הפרעת קואורדינציה התפתחותית (DCD ), אנו צריכים להבין טוב יותר את אופייה. זה דורש מודעות לקיום תתי-הסוגים והשילובים הנוספים הקשורים להפרעה.  תיאוריות עכשוויות על תופעת השילובים הנוספים הינם נידונים במונחי הערך האפשרי שלהם להתפתחות התחום. תשומת לב פרטנית ניתנת להשערת הליקוי הרפלקסיבי בהתבסס על המחקר בנושא הדיסלקציה. מילות מפתח: הפרעת קואורדינציה התפתחותית (DCD), תתי-סוגים: שילובים נוספים הקשורים להפרעה. 1.  הקדמה. מאז שהפרעת הקואורדינציה ההתפתחותית (DCD ), נרשמה לראשונה בספר האבחנות הפסיכיאטרי ( DSM ), היא זכתה למידה רבה של תשומת לב מחוקרים בתחומים, כגון: חינוך, פסיכולוגיה, קינסיולוגיה וכאלו העוסקים  בתרפיה פיזית ומקצועית.  בשנים האחרונות, כתבי עת שעוסקים במוטוריקה הקדישו נושאים שלמים הקשורים להפרעה הזו. (חוקרים כגון: BARNETT KOOISTRA&HENDERSON 1998: BECK&VANWIERINGEN 2001: HENDERSON 1994 ). אולם, למרות מידת ההתעניינות הזו, הסיבות והתחזיות הנלוות להפרעת הקואורדינציה ההתפתחותית (DCD ), עדיין אינן ברורות.  ילדים המאובחנים בהפרעת קואורדינציה התפתחותית , יכולים להראות מגוון של תסמינים והצרכים המוגדרים שלהם , כמו כן, האבחנות יהיו שונים בהתאם לכך. אם אנו רוצים להבין את הסיבות ואת התחזיות להפרעת הקואורדינציה ההתפתחותית  (DCD ), אנו צריכים להבין טוב יותר את אופייה. זה דורש מודעות לקיום תתי-הסוגים והשילובים הנוספים להפרעה.

הקרנף האפור: כיצד לזהות ולהגיב כלפי האיומים הברורים שאנו מתעלמים מהם חמשת השלבים של קרנף אפור כפי שנראה בפרקים הבאים, ציפיות תרבותיות אינן המכשול היחידי עבור אלו שמשמיעים אזהרות. טבע האדם כמו גם מערכות ארגוניות וחברתיות מתוכנתים לחזק את הסטטוס קוו ואת נקודת המבט הורודה לגבי מה שעומד לבוא. כפי שכבר ראינו, הכחשה היא אלמנט טבוע בהובלה ובתוצאה של משברים רבים. הכחשה, מסוכנת מספיק במוחו של אדם אחד, הופכת קטלנית כשדינמיקות קבוצתיות נכנסות למשחק. אם זה קשה לשכנע אדם אחד להתייחס לאזהרה, זה הופך קשה הרבה יותר כשאתה מצרף קבוצת חברים למשוואה. כלכלנים התנהגותיים מזהירים מהתופעה של חשיבה קבוצתית, שמובילה קבוצות לחפש קונפורמיות, הופכת אותם פגיעים מאד להתעלם ממידע שסותר חכמה קונבנציונלית, ובתורה, מובילה אותם להחלטות רעות. אנשים מעדיפים לטעות ביחד מאשר להיות צודקים לבד. גם אם נצלח את החשיבה הקבוצתית ומגבלות אחרות בשמיעת אזהרה ברורה, זה לא קל להפוך מידע על איום, לפעולה. אם השלב הראשון מחמשת השלבים של תגובה לאיום קרנף אפור הוא הכחשה, השלבים השני והשלישי כוללים מספר סיבות מדוע לא לפעול. בדרך כלל, הכחשה מלווה בבלבול, שמוכר אחרת כ”לבעוט בפחית”; הכוונה היא, למצוא דרכים לדחוף את הבעיה אל עבר העתיד. כשמתברר שהבלבול אינו מספיק, אנו מנסים להשיג שליטה על המצב, במידה רבה בקווים של מיקוח, השלישי מבין חמשת השלבים של צער שכפי שידוע תוארו ע”י אליזבת קובלר רוס, שגם כן מתחיל עם הכחשה. בשלב שלישי זה, התגובות שלנו כלפי קרנפים אפורים יכול להיות, אם באיחור, פעילויות אבחנתיות מועילות, ואולם גם הן עוברות פעמים רבות למריבות על מהי התגובה הנכונה. הן בשלב הבלבול והן בשלב האבחנה, שכולל