סמינריון בהיסטוריה

מבוא  בשנת 1789, יומיים לאחר פתיחת המושב הראשון של הסנאט. ג’ון אדמס, סגן הנשיא ויושב ראש הסנאט, קרא להקים ועדה שתפקידה יהיה להחליט כיצד יפנה הקונגרס אל נשיא ארצות הברית. סגן הנשיא הציע את התואר: “His highness the president of the United States of America and the protector of their liberties” אם יפנה הקונגרס אל הנשיא רק כ”אדוני הנשיא”, האמין אדמס, יפגע מעמד הרשות המבצעת, יניא את המוכשרים ביותר בעתיד מלנסות להשיג את המשרה, וכך יחזק את ריבונותן של המדינות המרכיבות את הברית על פני הממשל הפדרלי. בנוסף, שאל אדמס, איזו אימפריה תכיר בארצות הברית כשוות מעמד אם ראש המדינה הוא רק “Mister President”? אך הצעתו של אדמס לא התקבלה. למעשה, לא רק שלא התקבלה, אלא הותקפה על ידי יושבי הקונגרס, חבריו של אדמס ומתנגדיו, ואף על ידי הנשיא באותה עת – ג’ורג’ וושינגטון. הגדיל לעשות תומס ג’פרסון כאשר תקף את אדמס במכתב לג’יימס מדיסון: “התואר שהוצע לנשיא ארה”ב הוא הדבר המגוחך ביותר ששמעתי. זוהי הוכחה נוספת לנכונות שיפוט האופי של ד”ר פרנקלין על חברי [אדמס] – ‘תמיד אדם כנה, לפעמים אדם דגול, אבל מפעם לפעם משוגע לחלוטין’.” מדוע זכתה הצעה זו לבוז ולעג כה גדולים? היכן שגה אדמס כאשר חשב שתואר זה נחוץ לנשיא ארצות הברית? גורדון ווד, הדן בדמותו של ג’ון אדמס במסגרת ספרו על האבות המייסדים, מראה כיצד תומך נלהב של החוקה ואדם מבריק כל כך כג’ון אדמס- שגה בהבנת תפקידו ומקומו של הנשיא, ומתוך כך שגה בהבנת משמעות המשטר הרפובליקני החדש שנוצר על ידי החוקה. דבקותו של אדמס בעקרונות המשטר הממוזג, כפי שמתבטאים אצל פוליביוס ואריסטו, גרמו לו לפספס

מבוא עבודה זו תבחן את השפעותיהם של זיכרון יום הנכבה וחווית הפליטות שעברה על חלקים נרחבים של החברה הפלסטינית שגרה בתחומי ארץ ישראל על יצירת הזהות הפלסטינית הייחודית. שאלת המחקר שתבחן עבודה זו תהיה – האם חווית הפליטות וזיכרון יום הנכבה תרמו לעיצוב זהות פלסטינית ייחודית. עוד תבקש עבודה זו להבין את ההנצחה של יום הנכבה בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית וכיצד, זיכרון זה, גיבש את הזהות הפוליטית וליבה את המשמעות הפוליטית של הנושא הפלסטיני לאומי. כמו כן תבחן את העבודה את המתח בין הגישה הפאן ערבית אל מול הגישה הפלסטינית הלאומית, ותבדוק כיצד זיכרון הטראומה תרם לנטיית לכיוון הלאומי הפרטיקולארי של הפלסטינים. לצורך כך עבודה זו תנתח מאמרים ומחקרים שעוסקים ביום הנכבה ובחוויית הפליטות ומשמעויותיהם הפוליטיות ותעמוד על משמעות הזיכרון של אסון זה בקרב הערבים-פלסטינים. אני סבורה כי הבנתו של נושא זה הינה חשובה מאוד שכן הוא משמש צלקת פתוחה בלבו של הסכסוך הישראלי ערבי, וגם מקשה על השילוב של ערביי ישראל במארג החברה הישראלית, הן מבחינה לאומית והן מבחינה תרבותית. המחקר יתבסס על הגישה האיכותית ויאסוף עובדות ונתונים העשויים להרחיב את הידע הקיים במחקר על אודות התופעה הנחקרת, מבחינת התיאור או ההסבר שלה. תהליך העבודה יכלול ניתוח תוכן של המקורות הנבחרים, בהתייחס לנקודות הרלוונטיות לנושא הנחקר. בסיכום יובאו עיקרי המבוא, הממצאים העיקריים והמסקנות שיעלו מהדיון.     תוכן עניינים 1. מבוא: עמ’ 3 סקירת ספרות 2. מהי לאומיות: עמ’ 4-6 2.1 טראומת יום הנכבה והפליטות: עמ’ 7-8 2.2 ההנצחה של יום הנכבה: עמ’ 9-15 2.3 שימושים פוליטיים של יום הנכבה: עמ’ 16-23 2.4 התעוררות הזהות הפלסטינית על חשבון הזהות הפאן

מבוא הפסיפס (מוזאיקה) הוא צורת עיטור עתיקה ואמנות בפני עצמה. ככלל, מדובר באסופה של אבנים קטנות הצבועות בצבעים שונים כאשר יחדיו הן יוצרות תמונה גדולה. עד כדי כך השתרש הפסיפס בהסטוריה האנושית, שהמילה “פסיפס” משמשת כיום בשפה המודרנית כהתייחסות לאסופה של פריטים קטנים היוצרים ביחד מארג שלם ותמונה אחת. בתי הכנסת הראשונים הוקמו בתקופת בית שני, ולאחר חורבן בית המקדש השני הם הפכו למרכז הכובד של החיים היהודיים בארץ ישראל ובתפוצות. חורבן בית שני ומעבר מרכז החיים היהודיים מירושלים וסביבותיה לגליל בשנת 70 לספירה היוו נקודת מפנה בתולדות האמנות והארכיטקטורה היהודיים. בעוד בתקופת בית שני האמנות היהודית שעיטרה את בתי הכנסת היתה נטולת סימבוליות ואייקונים, ונטתה להיות מאד מפורשת, הרי שעם המעבר לגליל והיציאה מה”בועה” היהודית בירושלים, האמנות נפתחה להשפעות מן הסביבה, בכלל זה שימוש בסמלים ומוטיבים שאינם יהודיים. בעבודה זו אבקש לבחון את אמנות הפסיפס בעת העתיקה בארץ ישראל כפי שהיא משתקפת מעיטורים בבתי כנסת במרחבי ארץ ישראל וסביבתה. ראשית, אסקור את הפסיפס, הטכניקה העומדת מאחוריו, השימוש בו כאלמנט דקורטיבי והשימושים שנעשו בו במהלך ההסטוריה. לאחר מכן אסקור פסיפסים בבתי כנסת עתיקים בישראל. בפרק שלאחר מכן אתייחס ספציפית למוטיבים ולתוכן של הפסיפסים, תוך התייחסות לאייקונים יהודיים וכן למוטיבים שאינם מן היהדות. לסיכום, אתייחס למידע העולה מסקירת הפסיפסים ומה ניתן ללמוד מהם על האמנות הדקורטיבית של העת העתיקה כפי שמשתקף מעיטורי בתי כנסת.     תוכן עניינים מבוא – 2 1. הפסיפס – 4 1.1 הפסיפס כלי אמנותי – 4 1.2 הפסיפס באמנות היהודית – 5 2. פסיפסים בבתי כנסת עתיקים בישראל – 7 2.1 קישוטים בבתי כנסת עתיקים בארץ

 מבוא המכון על שם דניאל זיו הוקם ב 1934 בעיר רחובות בפלסטינה ביזמתו של חיים ויצמן כמכון מחקר, ולא כמוסד אקדמי העוסק בהשכלה גבוהה, במטרה לחקור תהליכים כימיים, (בעיקר בתחום של כימיה אורגנית) אשר יהוו בסיס לתעשייה כימית בארץ ישראל. המכון מומן על ידי ידידיו הבריטים מלונדון, ישראל ורבקה זיו, לשם הנצחת זכרו של בנם, דניאל זיו, שנפטר בגיל צעיר. בשנים הראשונות ויצמן פעל לאיתור עשרה מדענים שיעבדו במכון, וכן פעל לגיוס כספים ואמצעים לפעילותו. המכון נוהל בראשיתו על ידי פרופסור ארנסט דוד ברגמן. לקראת יום הולדתו ה-70 של ויצמן שחל בנובמבר 1944 הוחלט כי המכון יעמוד בבסיסו של ארגון מדעי רחב היקף שייקרא בהסכמת משפחת זיו, “מכון ויצמן למדע”. פעילים ציוניים מארצות הברית גייסו כספים שיאפשרו הרחבה משמעותית של המכון. בשנת 1946 הונחה אבן הפינה למכון החדש, והחלו עבודות הבנייה, ואילו מכון זיו, בראשותו של פרופסור ברגמן, הפך לאחת מחמש המחלקות של המכון החדש. (קירש, 2014, עמ’ 8-9) (מקור מספר A25-2536, 1944, יוצג בהמשך המבוא) בעבודה זו חקרנו את האנשים ואת הפעילות המדעית של מכון זיו בין השנים 1934-1944. הצגנו את תחומי המחקר במכון שהתמקדו בתחומי הכימיה ואת המדענים כמו גם  קולגות בארץ ובעולם. מקורות המידע של העבודה התבססו על מסמכים מהגנזך של מכון וייצמן שברחובות. המסמכים אורגנו בעבודה לפי שנים, באופן כרונולוגי, ובכל שנה ניסינו לחלק את המסמכים לפי נושאי עניין. כמו כן בתחילת כל פרק של שנה, כתבנו תקציר עם דגשים לגבי המסמכים ומה שמתואר בהם וכן תמצית של עיקר הנושאים במסמכים. כחלק מהמבוא ובכדי לתת רקע טוב לפעילות שתתואר במכתבים/מסמכים שבין 1934-1944, בחרנו לצטט ממקור מספר A25-2536

מבוא לינה משותפת מהווה חלק מתוך עקרון היסוד הגורס כי הילד שנולד בקיבוץ זכה לחברות בקהילה. על מנת להשיג זאת, הקיבוץ יצר מערך שבו כל ילד היה הילד של הקיבוץ. לפי כך, לחברה קיבוצית יש אחריות מלאה לצרכים הרוחניים, החומריים והרפואיים של ילדי הקיבוץ. מראשית התנועה הקיבוצית, הקיבוצים ראו בילדים כמי שעומדים במרכז העניין (ליבליך, 2010:1). באמצעות גיבוש החינוך המבוסס על עקרונות של שיתוף בקיבוץ, הילדים גדלו ולמדו בתוך קבוצת השווים ונמצאו מחוץ למסגרת הורית וחיו בבית הילדים. לפיכך, האחריות על החינוך הוטלה על הקיבוץ על חשבונה של משפחה גרעינית. מטרת סידור זה הייתה להבטיח התאמה מוקדמת לחיים משותפים ולפתח הזדהות עמוקה על חברים בקבוצה. בתי הילדים היו אחראים על מתן מענה לצרכי הילדים (מגורים, כיתות, חדר משחקים, חדר אוכל ועוד). בתים היו מחולקים לפי שכבות גיל, כאשר כל המערכת נועדה לאפשר לאימהות לבצע את עבודות מחוץ למסגרת משפחתית באופן מלא ולקיים אחריות שווה בין בעל לאישה (Harpaz-Rotem & Hirst, 2005: 53). ילדים, שגדלו במסגרת של לינה משותפת, בילו זמן מועט בלבד בחיק המשפחה ואת רוב הזמן בילו במסגרת של קבוצת השווים. מצב זה, כשלעצמו, מעמיד את הילדים במצב של הצורך התמידי לעמוד בציפיות של החברה הסובבת (ילדים אחרים, מורים ומדריכים), ולפיכך, עליהם להימנע מביטוי רגשות (במיוחד בכל הנוגע לרגשות שליליים) אשר אינם עומדים במקשה אחת עם הציפיות של החברה הסובבת (Regev & Beit-Hallahmi, 1980: 235). לחוויית הגדילה בבית ילדים בקיבוץ ישנה השפעה על הזיכרון האישי והקולקטיבי של ילדים אלה. זיכרון קולקטיבי, כשלעצמו, מדגיש את ייחוד הקבוצה, ומאפשר לה לשמר את הדימוי העצמי ולהעבירו בתוך הקבוצה לאורך זמן. כמו כן,

מבוא מציאות של מלחמות ועימותי אלימים מציבה את הצבא בקדמת הבמה ובמרכז השיח הציבורי, בישראל בעיקר,  ומעצימה את השפעתו על עיצוב התודעה, בעיקר בזכות התגברות האהדה הציבורית וגילויי פטריוטיות, המתגברים  בעת מלחמה. ניהול העימות האלים באמצעות הפעלת הכוח הצבאי נתפס בעיני הציבור כביטוי מובהק לאחריות המקצועית של הדרג הצבאי, והנטייה המתעצבת היא שלא להפריע לצבא ולמאמץ המלחמתי. נסיבות שכאלו מאתגרות את הפיקוח האזרחי ואת יכולתו של הדרג המדיני להבטיח את התאימות ההכרחית בין  המאמץ הצבאי להישג המדיני. ישנו וויכוח נרחב בין חוקרים שונים בשאלת היחסים בין צבא וחברה בישראל באמצעות ניתוח הגורמים ואופני המעורבות של זרועות הביטחון בקידום השליטה במרחב של המדינה והקהילה  בישראל, ישנם גם ניסיונות להבין מהו הגבול בין התחום האזרחי והתחום הצבאי. בעבודה זו אחקור את הסוגיה האם ההחלטה לצאת מלבנון הייתה תוצאה של לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות או האם זו החלטה שהייתה מתקבלת באותה נקודת זמן גם ללא דעת הקהל בארץ והלחץ הציבורי לסגת, לפי שאלת המחקר השפעת דעת הקהל בהחלטה לצאת מלבנון. אשתמש במאמרים ומחקרים שערכו אנשי אקדמיה וצבא וחקרו את הנושא לעומקו, כמו ראובן פדהצור ומאמרו ” הביטחון הלאומי בישראל-מי מחליט וכיצד”, ופרו’ אסא כשר ומאמרו  “הדרג הצבאי והדרג המדיני:האתיקה של הממשק, מתוך יחסי גומלין בין הדרג האזרחי-מדיני ובין הדרג הצבאי”. הנושא נשאל גם לגבי הסוגיות של השפעת דעת הקהל בשחרור סמיר קונטר הרוצח מנהריה וגם לשאלת העסקה לשחרורו של גלעד שליט.  שאלות ביטחוניות הרות גורל המתעתדות להשפיע על העתיד בצורה זו או אחרת עולה לגבן השאלה האם ההחלטה שנלקחה היא מכורח היותן שאלות חשובות וביטחוניות או האם גורמים חיצוניים כמו דעת קהל

מבוא עבודה זו באה לענות על השאלה “כיצד השפיעה מדיניות הקליטה בישראל של שנות ה-90 על מדד העוני בישראל”? ישראל נחשבת למדינת מהגרים ומוכנה לקבל לחיקה את כל אשר חפץ לעלות אליה בהתאם לחוק השבות. כתוצאה מכך, על ישראל לקחת חלק משמעותי ברווחתם של אלו העוברים לחיות בקרבה. מדיניות הקליטה של ישראל עברה רפורמה משמעותית בשנות ה-90 ועל כן השפיעה בצורה מכרעת על מדד העוני והמדדים האחרים של מדינת ישראל. עליה זו השפיעה גם על מדדים סוציו- אקונומיים נוספים, אשר בעלי השפעה מכרעת כיום על המציאות הישראלית. נושא המחקר נבחר כתוצאה מהגירה של מיליון איש שבוודאי השפיעה בצורה נחרצת על הכלכלה של ישאל ועל שיעור העוני. העולים הפכו להיות חלק מהותי מהשוק החופשי, העולם האקדמי וממציאות חיינו. מדד העוני שנראה כי גדל בשנים האחרונות מהווה סימן שאלה משמעותי לגבי השפעתה של הגירה זו על מדד זה, שכן נראה כי העלייה הגדולה במדד העוני התרחשה לאחר עליית הרוסים לישראל בשנות ה-90.     תוכן עניינים מדינת רווחה 4 מדינת הרווחה בישראל 5 מדיניות הרווחה של ישראל כלפי הגירה 8 מדיניות ההגירה והרווחה בישראל 9 הגירה מברית המועצות לשעבר לישראל בשנות ה-90 ומאפייניה 10 מדיניות קליטת העלייה בישראל 11 החברה והכלכלה בישראל טרם ובזמן הגעת העולים לישראל 15 מאפייני המהגרים מברית המועצות לשעבר 17 האינטגרציה של המהגרים בישראל 19 עוני ומאפייניו בישראל 21 אי שיווין כלכלי וההגירה מברית המועצות לשעבר של שנות ה-90 24 המהגרים מברית המועצות לשעבר והשפעתם על האוכלוסייה בישראל וכלכלתה 25 תוצאותיה של ההגירה מברית המועצות על ישראל 26 שאלת מחקר 27 דיון ומסקנות 28 סיכום 32 ביבליוגרפיה 33

מבוא שאלת המחקר הנוכחי הינה השפעת הפלישה המונגולית על אמנות הציור הערבי. אמנות הציור הערבי הגיעה לשיאה בבגדאד לקראת אמצע המאה ה-13. הפלישה המונגולית הפכה להיות ציון דרך חשוב ביותר בהתפתחות הציור הערבי. עם בואם של המונגולים המביאים עמם אלמנטים רבים של תרבות המזרח הרחוק, ועם תנועה גדולה של האמנים המקומיים בחיפושים אחר ביטחון אישי וכלכלי, השתנו פני האמנות. התחום העיקרי שבו התפתח הציור הערבי הוא עיטור הספרים. על מנת להשוות את אמנות עיטור הספר של אסכולת בגדאד בתחילת המאה ה-13 עם אמנות עיטור הספר של אמני החצר בתקופת השליטים המונגולים בתקופה מאוחרת יותר, נותחו מספר דוגמאות מספרים בתחומים שונים, ואדון בהבדלים בין הציורים מהתקופות השונות. לפני הפלישה המונגולית, התמקדה אמנות הציור בנושאים חילוניים ציורי צמחים וחיות, תמונות ג’אנר ואיורי ספרות יפה. בעקבות הפלישה, נושאי עבודתם של האמנים חזרו להיות קשורים לדת או לעסוק בהיסטוריה של מלחמות וכיבושים.   תוכן עניינים מבוא – 2 1. סקירה היסטורית- 3 1.1 איראן בימי הביניים לפני הפלישה המונגולית- 3 1.2 הפלישה המונגולית – 4 2. ציור ערבי בבגדאד של המאה ה-13 – 5 2.1 אמנות עיטור הספר – 5 2.1.1 איור ספרי מדע – 6 2.1.2 ספרי יד המאוירים “מקאמת” – 9 3. ציור ערבי במהלך התקופה המונגולית – 19 3.1 עיטור ספרים – 19 3.1.1 כתב היד “תועלת החיות” – 19 3.1.2 “תולדות העבר” – 21 3.1.3 “סיכום ההיסטוריה” מאת ראשיד אל-דין-23 3.1.4 איורי “מקאמת אל חרירי” בתקופת הכיבוש המונגולי-25 4. סיכום -26 5. ביבליוגרפיה – 28

מבוא כל ילד ונער במערכת החינוך היהודית בישראל מכירים את הרוטינה של טקסי הזיכרון בבית הספר. הם משתתפים פעילים או צופים מהצד בעשרות טקסים כאלה, ונחשפים אף לטקסים ממלכתיים או קהילתיים. לפיכך, טקסים אלה מהווים מקור למחקרים בתחום מדעי החברה והתרבות. עבודתי, הנכתבת במסגרת הקורס “תרבות, תקשורת ופנאי בישראל”, מבקשת לשים את טקסי הזיכרון הבית ספריים הללו תחת עין בוחנת נוספת, מפאת חשיבותם התרבותית – שכן דרכם אפשר להבין את התרבות שמתוכה הם נולדו ואת הערכים הדומיננטיים השולטים בה, ואף כיצד טקסים אלה בתורם – משעתקים את התרבות הזו גם לדור הבא. בית הספר, מעצם היותו זירה מרכזית לפעילות המדינה לשם כינון לאומיות וזהות לאומית, נהפך לשדה קרב בו מתקיים מאבק על עיצוב הנרטיב הלאומי. מדינת ישראל הנהיגה טקסים אלה להטמעת ערכים אחידים ויצירת קולקטיב המאוחד בחינוכו, כאשר טקסי אבל לאומיים-חילוניים הפכו למכשיר מרכזי בחינוך זה (לומסקי פדר, 2003). טקסים אלה אף מהווים פסק זמן משגרת היומיום. הם מעבירים את המשתתפים והצופים בהם למציאות טקסית, המארגנת את עצמה תחת מימד של קדושה וציווי, המחבר את העבר עם ההווה והעתיד (הנדלמן וכץ, 1990). מבחינה זו הם מהווים מעין טקס מעבר, בו מדי שנה, בני הנוער מתנתקים משגרת היומיום, נמצאים במצב לימינאלי בו הם משתחררים מההגבלות הרגילות ומבני ההיגיון והמשמעות, ובתום הטקס הם משתלבים מחדש בתרבות ובערכים ההגמונים (Turner, 1977). ערכים הגמונים אלה כוללים את קדושת הצבא והלאום, מחויבות היחיד לקולקטיב, ולהטוטנות בין הרעיון כי ישראל היא קרבן נצחי אך אקטיבית בהגנתה על עצמה ובניה. במסגרת ערכים שכאלה, התפתחה לה תרבות השכול, בה האומה מקיימת קשר מורכב עם חיי אזרחיה ומותם. תרומתו

מבוא “אחרי החורבן במעונות עלו בריונים על הגג ויעשו פרץ בו – וזעקת שבר נשמעה מתוך העלייה. שלושה מן הנחבאים שם – משה מחלין ואבי ואחותי, – הגיחו מיד דרך פרץ שני שעשו בעצמם ועלו הגגה, ושני רוצחים אחריהם…אבי ואחותי התרוצצו אחוזי יד הנה והנה כמטורפים מקצה הגג ועד קצהו. מלמעלה רודפים אותם הרוצחים ומלמטה עולה צהלת המון שיכורים ופרועים ורתוחים…לבסוף הדביקו הרוצחים את אבי ואת אחותי והכום בגרזן. אבי נפל מת מתבוסס בדמו ואת אחותי הצילה נוצרייה אחת…כל איבריו היו מרוסקים ודרוסים ופניו מעוכים. עמו נמצאה גם גופת משה מחלין, שנפל גם הוא בנופלים מן הגג ונהרג”. הדוגמא לעיל היא עדות שנלקחה על ידי חיים נחמן ביאליק מפי הניזוקים ועדי הראיה בפרעות קישינב בשנת 1903. ביאליק נשלח לקישינב על ידי הועדה ההיסטורית בראשות שמעון דובנוב, שהטילה על עצמה לחקור את מעשי הפרעות האלה. למעשה, ההתנקשות הטרוריסטית ששמה קץ לחייו של הצאר אלכסנדר השניבאותו יום הרה גורל, היה תירוץ נוח לממשלת הירושה של הצאר אלכסנדר השלישי לשסות המוני איכרים לחגיגה של רצח, שוד, ביזה, ועשיית שפטים ביהודים וברכושם. ההתקפות על השעירים היהודיים לעזאזל, מיוזמתה של הממשלה, נועדו לנצל את האנטישמיות הכרונית למקד את שימת לב ביהודים, ובכך להסיח את דעתה של האוכלוסייה מן הבעיות חשוכות המרפא שנתקל בהן המשטר הצארי. אכן, המילה “פוגרום” היא תרומה רוסית יחידה במינה במילון ההרס האנושי. וכך מגדיר אותה המילון: “פוגרום: (אידיש מרוסית, מילולית – חורבן): טבח מאורגן באנשים חסרי ישע: במיוחד: טבח יהודים”.   הפוגרומים במזרח אירופה במאה ה-19 כוונו נגד הקהילה היהודית, שהייתה בתהליך של גוויעה ברעב. הסיבה העיקרית למצב זה הייתה ההתפוצצות