When father is not there: the absence of the father as a generating factor of violence

“כשאבא לא שם”: היעדר האב כמקור גורם לאלימות

Keywords: child development, missing father, good-enough parenting, maternal depression

“איפה אבא?” כאשר חוסר נחת זה מוחדר אל נפש הילד, משתכנת בה אווירה של צורך בלתי-מסופק. התייחסות לוקה של האב, הן פיזית והן נפשית, משפיעה עמוקות על העובר והאם. ישנם מספר גורמים המשחקים חלק בסיטואציה הזו: התנסויות מתקופת הילדות, התנסויות העבר של האב וההתייחסות הלוקה כלפיו. היעדר (פיזי ונפשי) של האב, או נוכחותו האגרסיבית, נושאים עימם שפה של אלימות והרס, “אלימות מייצרת אלימות.” מה היא הפונקציה של שחקן הזה בחיי אדם?  שני ההורים “מדליקים את להבת החיים”, שניהם אחראים על חיי הצאצאים, ועל שניהם להכיר בפונקציה המתייחסת למושאי ההורות הלא-מודעים שלהם. תינוק הגדל בסביבה מטפחת יפתח תחושת ביטחון ואמון, מה שמשפיע על ההתפתחות הפיזית והאינטלקטואלית; מה עוד, שהתפתחות בסביבה מטפחת מובילה למשפחה גרעינית עצמאית, אופטימית ומטיבה. הטמעת הילד בקהילה גם היא תהיה נטולת חשדות ובסופו של דבר תוביל להטמעה חיובית ואדפטיבית. באופן זה, הקהילה תיקח חסות על חבריה ותספק את תנאי ה”אמהות טובה מספיק” עבור חבריה.

שלושה מחקרים קליניים של היעדר האב ידגימו את המצב הדרמטי של נטישת אימהות וילדיהן.

הקדמה

מעורבות יומיומית של האב בגידול הילדים מטפחת לקיחת אחריות בגרעין המשפחתי. במדינות אירופאיות וצפון אמריקאיות בהרבה משפחותה אבות משתתפים באופן פעיל בגידול הילדים.

אבות משחקים תפקיד בהתפתחות הנטייה המינית של הילדים, בהתפתחות הזהות המינית ובהתפתחות גישות אבהיות. לעומת זאת, במדינות דרום-אמריקאיות, השתתפות האב בגידול הילדים לא כל כך ברורה, ואת זאת ניתן לחקור מהיבטים שונים. המחקר שלי מתמקד בהיעדר מעורבות אבהית, במיוחד היעדר האב, כצורה של אלימות אשר בתורה תומכת ומעודדת עוד אלימות. קולומביה ידועה כאחת הארצות האלימות ביותר בעולם. לכן חשוב להבין את התופעה האלימה הזו המלווה אותנו כבר מהרחם.

אראה כאן את צורותיה המוסתרות של האלימות ואת השלבים שלהן בסביבה. אתייחס גם לצורות יותר גסות של אלימות ביתר המאמר. בחלק הראשון של קירבה האם משחקת תפקיד חשוב יותר כגיבורה בדרמה שהיא חיי הילד שלה.

ההיעדר הפיזי והנפשי של אב הילד, או נוכחותו האגרסיבית, ממשיכה לקיים אלימות, פשיעה, סטייה וצורות שונות של אימה במדינתנו. גורמים אלו מביאים לפירוק המערכת החברתית בקולומביה. מקורות האלימות הזו מהלכים ברחובות. הם רואים את עצמם כ”צדיקים” כאשר הם מוצאים את עצמם בבית הקברות; הם נהרגים כאשר בכלא; הם נמצאים על הר באזור כפרי, אוכלים לחם עם קורבנות חטופים; הם מופיעים על עמודי העיתונים מקריינים שחיתות; הם מסתובבים ברחובות וגובים עוברי אורח עבור הסבל שלהם; הם נמצאים גם במיטות שלנו. מספר מחקרים במדינתנו על נושא זה הראו נתונים מבעיתים על הילדים שלנו, האימהות שלנו, הגברים שלנו, והחברה שלנו. נתונים שנאספו ממשרדיהם של רופאים נהיו מצרך הכרחי במאמצינו לנתח את ההיסטוריה האישית של האלימות, היסטוריה המטפחת את היכולת ואת הנטייה לאלימות של אישים אלו. גדלנו מוקפים ומאוימים על ידי אלימות; אנחנו קורבנות של אלימות זו. מה שמוביל אל השאלה, באיזה אופן אלימות זו מוטמעת ברגשותינו, מחשבותינו, פעולותינו?

ואבא, איפה הוא?

 אתחיל בלהתמקד על נשים נטושות בהיריון. אציג נשים הנושאות ומגדלות ילדים תחת איום מתמיד של אגרסיביות ואלימות. אימהות חד-הוריות אלו אינן מלאות פחד, אלא אימה, שנאה, נקמה ושיגעון. אבהיר היבטים של חייהן בהם היעדר האב הינה צורה של אלימות כלפי האם והילד. המצב הרגשי של האם החיה תחת נסיבות בלתי-רצויות אלה, משפיע על מערכת היחסים בינה לבין הילד שלה, הילד שלה והאב שלו, והאופנים בהם הילד בה במגע עם העולם.

הבסיס להרהורים אלו הוא התא המשפחתי הזוגי, אשר, למרות שאינו קיים בכל מקום, נוצר באופן דומה על בסיס סטנדרט טבעי. במונחים של התרבות, בני אדם הינם מין של קבוע ביולוגי: כלומר, מין בו מוכרח להיות מפגש מיני בין גבר לאישה על מנת לייצר תינוק .(Rabain-Jamin, 1995).

בנוסף על כך, אדון בתיאור מיתי של המשחה הזוגית כפי שתואר על ידי Meltzer and Harris (1990). התיאור של מלצר מציע כמה נקודות בולטות, תוך כדי הימנעות מאידאליזציה, עבור נטיות כלליות למצבים זמניים. יותר מהכללות, מדובר כאן בהבניות הנובעות מהתבוננות והבנת הקשרים בין אם לתינוק שלה; מה שמעודד ומחזק את הצורך הדחוף להתבונן, להכיל ולהבין את מערכת היחסים בין האב לילד שלו, ובין האב, האם והילד שלהם. לדעתי ניתן לראות את המושג היחסי הזה בשורה C של Bion’s Grid בתמונה 1. מערכת היחסים אם-אב-תינוק מובנית על ידי נתונים או אלמנטים הנלקחים מהקלט החושי וטרנספורמציות מחשבתיות המזוהות כמחשבות אפלות, סביר להניח באופן דומה למחשבות, לחלומות ולמיתוסים של Bion (1963). הבניות אלו יכולות להתפרק עד לנקודה בה המיתוס נהרס, ומשם עוברות ליסודות הבתא ללא טרנספורמציית אלפא, או, לדוגמה, לC6-, בו הן יפעלו יחד עם מיתוס הרסני. המיקום של זה במשפחה, והקשר הישיר לפונקציה הזוגית, יהוו עדשה עבור הדיון במאמר זה. פונקציות אלו נחשפות גם בצורה חיובית (+) וגם בצורה שלילית של דחייה (-): “ייצור אהבה אל מול הפצת שנאה; עידוד תקווה אל מול זריעת ייאוש; להכיל את הכאב המדכא אל מול להקרין חרדה מאשימה; לחשוב אל מול ליצור בלבול” (Mletzer & Harries, 1986, p. 176).

הפונקציות האלו אינן מתחלקות למאפיינים נשיים וגבריים. במקום, בצורתם המפותחת, האם מקבלת את כל ההשלכות של התינוק, והאב, בסופו של דבר, מקבל את השארית הנפשית. אם האב נוכח, הוא ימלא את התפקיד של החושב, והאם תמלא את התפקיד האימהי שלה, [עזב את החלום האבוד שלה על הילד]. שלבים אחרונים אלו נובעים מההזדהות ההשלכתית של התינוק בתוך האם, כמו גם במעבר הטבעי בין האב והנפש של הם. [עליהם להיות ממוחזרים, שוב ושוב, דרך האהבה האינטימית של הזוג, והאינטגרציה של פרי מערכת היחסים שלהם. לפיכך, ההורים יזהו את התינוק כגורם מאחד ביניהם. הם ילחמו עבור טובת התינוק ותמיד ייקחו בחשבון את מצבו הנפשי.] חולשת האם בהבניה זו מיוחסת לחוסר היכולת האפשרית של האב. האגרסיביות של האם, ועובדת היותה נטושה, ברגעים מסוימים, יכולות לספק תובנות ורוגע לאגרסיביות של האב.

תינוק המקבל יחס טוב וגדל בסביבה בה תפקידי הוריים מקבלים ביטוי באופן חיובי, יגדל ויתפתח עם תחושת ביטחון המובילה להתפתחות היכולות של הילד, צמיחתו הפיזית, וחוזקו האינטלקטואלי; מה שיוביל לגרעין משפחתי עם מאפיינים חזקים של אופטימיות, אוטונומיה ומבורכות. היכולת של הילד לסמוך על הוריו ולפתח איתם מערכת יחסים תכיל גם את קליטתו הבריאה בקהילה. דבר הכרחי עבור המשכיותה של קהילה, היא היותה קהילה תומכת המשחקת תפקיד של נתינת חסות, על ידי סיוע להתפתחות הבריאה של חבריה.  

אבות משחקים תפקיד אינסטרומנטלי חשוב בדיוק כמו זה של האם כבר מרגע הלידה. למרות זאת, תפקיד האב נשכח והוסתר. מה אנו יודעים על העולם הפנימי של האב, אשר באופן כלי נחשב כדמות רקע, המתקדמת באופן מפוחד, ללא ידע על המהפכה הפנימית? מה היא הפונקציה של המלווה במפץ הגדול של החיים?  באיזה אופן מדובר בהיריון שלו? מה הוא התפקיד התומך של האב ובאיזה אופן הוא משאיר את חותמו? אם שני ההורים מדליקים את להבת החיים, שניהם אחראיים על הילד, ועל שניהם להכיר במושאי ההורות הפנימיים שלהם. (Money-Kyrle, 1968). [לאורך מסע ההורות מזדמנות לא מעט אפשרויות לתקן את המושאים הפנימיים האלו, כפונקציה של רפרודוקציה אגרסיבית וההיבטים האלימים שלה, וכתוצאה מכך, של המצבים הרגשיים בהם הם אוחזים בעולמם הפנימי, בבלי להרחיב מדי עליהם במידות ועצמות שונות].

האב הוא המושא של מצבים רגשיים הנופלים תחת מצב של רגרסיבי. ההעדפה שלי היא לראות את ההיריון של האב כנקודה קריטית אשר מתניעה אצלו התנסויות מתקופת הילדות, היסטוריה של רדיפות, סיפוקים וההרחבות שלהן. האב נמצא במצב דומה לתינוק הזקוק למחסה ולעולם משל עצמו. ניתן גם לציין את מצב ה A1 ב Bion’s Grid: אלמנטים בתא מותנעים על ידי התנסויות ותכנים קוגניטיביים “לא ידועים” הצריכים להגיע לכדי פתרון דרך ההיסטוריה האישית שלו. רק אז הוא יכול לקחת בחשבון את הכניסה למצב של פעולה (A6), ללא היכולת לשנות את מצבו הרגשי, אלא רק לפעול לפיו. צמיחתו יכולה להגיע עד B6, מה שמצביע על טרנספורמציה באלמנטים אלפא ופעולה על חומר; כלומר, להתחיל בטיפוס לעבר מורכבות. מורכבות זו הופכת להיות המסגרת עצמה במיתוס, המשפחה, למשל C4. זוהי טרנספורמציה הכרחית בתהליך ההתפתחות (Bion, 1965).

בחברה הקולומביאנית, ובצורה “נוחה”, האבות נשכחו ובודדו. למען נוחות, בורות, כניעה סמכותניות, נוצרו מצבים לא-צודקים עבור התינוק והאב: כל זאת, בשם “האם יודע הכי טוב.” נכון, האם יודעת, אבל האב גם כן יודע ויכול לשלב את הגרסה שלו לפונקציות אימהיות, היכולות לשרת אלטרנטיבה עבור האם, וגם כפונקציות אבהיות קבועות מהותיות כבר מרגע הלידה (Herzog & Lebovici, 1995, p. 1989). הנוכחות הפיזית והנפשית שלהם, עם כל האירועים, הצער, והנסיגה שבדבר מהותית עבור התפתחות טובה-מספיק, אם לעשות פרפרזה על Winnicott (1990), של הילד ומערכות היחסים שלו. אם נעקוב אחר סדר רעיונות זה, נגלה שהאב הכרחי. אב נוכח באופן מספיק, אב טוב-מספיק, יכול לתמוך באופן מספיק באם ולגונן על הילד שלהם.

האב זקוק לתמיכה והנחיה הרגשית של בת זוגתו על מנת להפוך לאב אקטיבי. בהיריון, האב מחייה רגעים של מהפכה פנימית, וברגע שילדו נולד, זה מוביל לרגעים של בלבול ודיכאון. היריעה של התנהגות אבהית היא פונקציה שצריכה את תמיכת האם, ולחלופין, עבודתה האימהית צריכה את תמיכתו ונוכחותו השלמה של האב. הטבות יחסי אם-אב יגיעו לכדי מימוש רק דרך מערכת יחסים הדדית זו של תמיכה. ההבניה האבהית מפעילה בגבר את הדחף להתרבות, את עמדתו לצד האם, [ובתוכה, משאיל כוח ליכולת שלה (עם מערכת יחסים מוגדרת ובטוחה עם אם ותינוק) לפרק את הצמד אם-תינוק.] האב הנוכח תמיד מבטיח את הקונפיגורציה הטובה של התנסויות מעצבות חיים ועוזר בבניית היסודות על בסיסם נבנה המיתוס המשפחתי. במונחים לאקניאנים, שם האב שולט כחוק ומייצב את המשפחה ביחס לעולם האמיתי (Lacan, 1993).

יחסי אב-אם  המובילים להתרבות הם הצמד הראשון, והפעלתם זקוקה למרחב מוגדר עבור הכלכלה הפנימית של יחסי אהבה. הילד, כתוצר של פונקציית אהבה מופנמת, ידרוש את האהבה הזו עברו צמיחתו והתפתחותו. לכן, חלק אינטגראלי מההיריון קורה במרחב הנפשי המשותף לאב ולאם, וכחברה, שניהם מקיימים תמיכה עבור השני ומקדישים משאבים עבור ההיריון. [זה מוביל לנטייה כללית במערכת היחסים לרגעים של הישג טוטאלי ורגעים של אבולוציה וגדילה שיעקפו את רגעי הקונפליקט, האובדן והייאוש הבלתי הבלתי-נמנעים והיומיומיים.] בתרחיש בו תמונה זו שלטת, התינוק ימלא את הפונקציה של המושא המפנים המעשיר את העולם הפנימי של כל אחד מההורים ותורם לצמיחתם והתבגרותם כזוג. במצב אחר, הילד יהפוך למושא מחצין, מלא בתחושות רדיפה, התוקף את המושאים הפנימיים של ההורים ושל מערכת היחסים שלהם.

התינוק הוא רקונסטרוקציה של תינוקות המיוצרים באופן לא מודע בהתאם להיסטוריה של האם. אלו התינוקות של האב או התינוקות שנגנבו מאימהותיהן (Klein, 1980). במידה ואכן כך, התנסות זו היא האפשרות לבנות היסטוריה אחרת. יחד עם גבר שונה מהאב הערוך-מחדש (re-edited father) האישה יכולה להציג את רוחות הרפאים האלו יחד עם תינוקה האמיתי, מה שיוצר עבורה את ההזדמנות להיות האם, ועבור התינוק את ההזדמנות להיות תינוק. בבעלות האם והתינוק יהיה כעת אב המקדם את פניהם ותומך בהם. ההתנסות של האב מתווספת להתנסויות שיש לאם עם התינוקות שלה. על האב גם להתפייס עם האמונות שלו שהאישה אתה הוא מביא ילד לעולם היא לא אמו. לא מספיק שהאם צריכה לערוך מחדש את ההיסטוריה הרגשית שלה; גם על האב לשלב את העובדה שהוא מצפה לתינוק; שהוא עובר התנסות של היריון. זהו מרכיב יסודי של היריון, מה שבסופו של דבר מאפשר לגבר להפוך לאב.

תהליך ההחלטה והנחישות הנפשית של האם, באמצעותו היא יכולה לפתח תינוק בנפשה יחד עם בן זוגה, האב, ובכך לחיות את ההיריון, תהליך זה נותן לאם את התחושה הייחודית שהתינוק המדומיין בטוח ונתמך. אפשר לחשוב שבתוך התינוק ישנה הצעה (Bion, 1963). אם מערכת היחסים הרמונית, האם תוכל להציל את התינוק האמיתי שלה מכל התינוקות המדומיינים (“רוחות הרפאים”), ובכך תוכל לחתום את ברית החיים הזו ואת מערכת היחסים שלה עם הילד. התקשרות בטוחה תובטח על ידי תמיכה אוהבת ומסורה של האב המגלה את האינסטינקט האבהי שלו (Bowlby, 1969). אצל שני ההורים יש אינסטינקט פנימי, כזה שהופנם במערכות היחסים הראשונות שלהם, לפייס את הקשיים שלהם אחד עם השני, שהוטמעו בזיכרונותיהם. בתהליך תיקון זה, ישנו דגש על יצירת מידה גבוהה של הרמוניה המובילה להסתגלות משופרת והתפתחות.

מתוך הדיאלוג ההורמונלי, המקבל ביטוי אפקטיבי (affective) בבטן, נוצר דיאלוג רגשי מורכב יותר. מצבים אפקטיביים אלו מופעלים בתנועות הגופניות—חיקוי, מבטים, בכי, חיוכים, ג’סטות—ובמילים של הילד. החושים שהאם רוכשת ניתנים לתינוק, ולחלופין, התינוק מעניק את החושים האלו לאם. במילים אחרות, סיבת הקיום עבור התינוק היא האם, וסיבת הקיום עבור האם היא התינוק: אין אם בלי תינוק, ואין תינוק בלי אם. [למרות שהשאלה נראית קלה, הלחץ הנוצר בזמן ההורות מייצר קשיים בארגון ותחזוקה במהלך הזמן הדרוש; עד שהתינוק מוצא נקודות מבט שונות על העולם, שאת מורכבותו הילד צריך להמשיך בתנועה ספיראלית].

יחסי הזוג אב-אם במהלך ההיריון מספק מבנה תמיכה חזק לאם וביטחון לאב. האם זקוקה לבן זוג חם ורגיש במהלך ההיריון. המרחב הזה מעניק לה חוזק שלמעשה מוביל להולדת התינוק. האב המטפח את בת זוגתו, את אם הילד המשותף שלהם, גם בתזונה וגם בדאגה, הוא זה שיכול להבטיח את התפתחות התינוק. הילד בעודו ברחם רגיש לגוונים רגשיים; הוא מרגיש ובו-זמנית מגיב לרגשות בלתי מובדלים, כמו גם למצבים אפקטיביים מורכבים כמו אמביוולנטיות. מצב מתמיד של פחד וחרדה במהלך ההיריון יכול להיות בעל השלכות עבור הילד. הרגשות האימהיות נרשמות עמוקות בנפש הילד, והם נשארים חזקים לאורך חייו.

התעללות אבהית, פיזית ונפשית, משפיעה באופן עמוק על הילד, ומהווה פעולות אלימות על הילד כמו גם על האם. מעט מאוד דברים יותר מסוכנים או אלימים מאב המתעלל או המפקיר אישה בהיריון לבדה. גישתו של האב אל האם ואל התינוק שעדיין לא נולד חשובה מהותית. גורמים רבים נלקחים כאן בחשבון, החל מהבנתו של האב את זהותו כהורה ועד מערכת היחסים שלו עם הילד ואמו. מערכת יחסים זו יכולה להחמיר עם היעדר תעסוקה או מצב כלכלי, מצב המשפיע על גברים במערכת החברתית הקולומביאנית. חוסר ביטחון חברתי, איומים כמו חטיפה, גוררים איתם גאות במצבי צער אצל האם והתינוק, ומקיים ייאוש במקום לקדם תקווה.

האב מתקשר עם התינוק שלו לפני הלידה, הילד המתפתח רוכש את הקול שלו, החום שלו והחברה שלו עם האם, בין אם חיובית או שלילית. מרחק, מציאת מקלט אצל חברים או משפחה, וחוסר נאמנות הם בדרך כלל מנגנון הגנה אצל הגבר; הגנה מזיכרון אימהי או אבהי המעורר פחד ומחייה מצבים מוקדמים בחייו עליהם הוא לא הצליח להתגבר. הצער של ילדים אשר נדחו על ידי הוריהם מבטא את עצמו בכמות הבעיות הפיזיות והרגשיות אצל ילדים אלו; ניתן לראות את האושר של התינוקות המיוחלים ברוגע היחסי ובדו-הערכיות אצל אימהות; הורים אדישים ואמביוולנטיים יראו את ילדיהם באור זה, כלומר, לא כחולים ולא כבריאים (Verny & Kelly, 1981). על אם לדעת שדאגתה או היעדר דאגתה לעצמה הוא היינו הך לדאגתה או העדר דאגתה לתינוק שלה. האב יכול לשחק את תפקיד הגיבור הטוב בדינמיקה הזו; הוא לא יכול להרחיק את עצמו מהאם. האב שעוזב אם מפעיל אצלה תרחיש נטישה.

הצרכים הרגשיים של תינוקות שעדיין לא נולדו הם הרבה יותר פרימיטיביים משלנו. לכן, כל פעילות הגורמת לאם לחשוב על ילדה שעדיין לא נולד יעזור לה להרמן ולהרגיע את העובר. ההשפעות של נטישה רגשית על הרחם יכולות להיות הרסניות עבור התינוק שלא נולד. שתיקת האם יכולה להיות הרסנית וכאשר התינוק נולד יהיה לו יותר קשה לתקשר עם אמו והעולם. תקשורת בין אם ותינוק ברחם הוא חלק יסודי בקשר אם-תינוק. קשר זה יכול להיווצר עוד לפני שהתינוק נולד, בדיוק כפי שאין הכרח לקוות שהילד יצא לאוויר העולם על מנת לערוך היכרות עם אבא שלו. מטלת ההיכרות מתחילה כבר מתחילת ההיריון. הרחם הוא עולמו הראשון של הילד. רוצה לומר, בהתאם להתנסות שלו ברחם, הילד שעוד לא נולד יוצר ציפיות לגבי העולם. אפשר לחשוב במשך זמן רב על איכויותיהן של ציפיות מסוג זה, אלו שהילד מביא אתו אל העולם, וכמו כן על תגובות הילד לאמו האמתית, לאבו האמתי, ולעולם האמתי, ברגע שנולד.

לא רק שהילד מפתח קשר לשד אמו ולאופן שבו היא מאכילה אותו, הוא גם תופס תמונה מדויקת של אמו כאדם, ויכולתה או חוסר יכולתה להרגיש מחוברת אל התינוק. מחקר הראה כי הפרעות אצל ילדים ומבוגרים נגרמות על ידי תהליכים משליכים מקוריים על ידי האם לפני ואחרי הלידה. Felton (1985) שהוזכר אצל Rosenfeld (1987), מייחס את התהליך הזה של לחץ אוסמוטי (osmotic) לתהליך נפשי שלט הקורה במהלך היריון. הליכים חבויים אלו המופעלים אצל האם אינם ידועים לעולם, ולמרות זאת, מועברים אל התינוק. הילד לחלוטין מחוסר הגנות מפני לחץ זה, הנשאר גם לאחר הלידה ומונע מערכת יחסים נורמלית עם האם. הרחם יכול להיות גן עדן אידאלי, הרמוני ונוח עבור הילד. אולם, כאשר גן עדן זה הופך להיות עולם קר ואלים, האלימות הזו מוטמעת בילד בכוח. מדובר בכוח אלים הפועל באופן מתמיד אבל חשאי, ותחת התנאי המיוחד של היותו חשאי. לילדים, כוח זה נראה משונה, כוח משונה. סבורני שבהיחשפות לכוח זה, הילד חי תחת אימה, תמיד בורח מהאלימות, אבל, באפן פרדוקסלי, מגן על עצמו בעזרת אותה אלימות על ידי ייצורה מחדש.

בפיקוחו המעמיק על זיהוי השלכתי, Bion (1978) מתאר באופן פואטי את החיים התוך- רחמיים ומעיר על האופן בו אפילו עובר בשלב התפתחותי מוקדם יפתח ביום מן הימים מה שאנו קוראים לו תחושות. Rosenfeld (1987) מצהיר כי העובר יכול להשתנות באופן דרמטי מכיווני ההתפתחות שלו, ולהפוך לבלתי מסוגל ליצור רגשות או רעיונות, מה שבעת הלידה מיתרגם לחסרים משמעותיים המובילים לנדוניה המוטמעת שלו. הנוכחית האפקטיבית של האם והאב בגידול ילדים החל מרגע ההפריה לעולם אינו ניתן לביטוי מלא התואם את חשיבותו במהלך ההיריון והגידול המשותף של הילד.

היעד שלי הוא להסיט את תשומת הלב אל עבר ההתבוננות ההכרחית שתקדם את מחקר הרגש אצל גברים דרך התנסותם כאבות. באופן זה, הבנת העולם הפנימי של גבר, הבנת התשובות הרגשיות שלו, יעזרו לו להבין את עצמו ואת ילדיו, ויעזרו לו לארגן את התנסויותיו המיוחסות לעצמו והריו המופנמים. דרך תהליך זה הוא יוכל להתחיל את ההתנסות בלהיות אב.

[פעולת דה-קונסטרוקציה לתצפיות ולמצבי השיגעון המלווים הנמצאים עמוק בתוך יחסי אם-תינוק (לפני היעדר האב, לפעמים לא רק במהלך ההיריון, ולאחר לידת הילד) מחזקת את הנטייה של האב לשכוח את תפקידו לצד האם והילד. המצב הרגשי של אימהות אלו מבטל מחשבות כואבות על עתיד עגום עבור הילדים. הנרטיב הנולד ממצבים אלו מכריח אותנו להרהר על חשיבותה של תמיכה ומתן תשומת לב למערכת היחסים.

מקרי בוחן    

להלן שלושה מקטעי היסטוריה בהם האלימות של הדחייה האבהית משפיעה בחוזקה על מערכת היחסים בין התינוק והילד שלה. המצב הרגשי של אימהות נטושות וילדים נטושים אלו מדגימה את דרך ההרס והמוות, במקום את זו של החיים. בשביל הדגמה זו לקחתי שלושה מקרים של אימהות הרשומות בתכנית “אמא קנגורו” הגרות כולן בבתי הקנגורו הקטנים של מערכת הביטוח הלאומי בבוגוטה, קולומביה.

מריאלה, או נקמה    

מדוכאת, משועממת, ומאוכזבת, מריאלה צופה בריקנות המציפה את בנה, בזמן שהיא רודפת אחרי דימויים אבודים. עדיין בתכנית הקנגורו, התינוק נח על החזה שלה כמעט ללא חיים; הוא לא זז ולא פותח את עיניו. התינוק איבד משקל ונמצא על גבול ההתאשפזות. ציפיתי במריאלה מאז שנכנסה לתכנית. גישתה לא השתנתה והתינוק, בתדירות גוברת, מאבד את עצמו בתהום. כעת שניהם מקבלים טיפול פסיכולוגי. התינוק שוכב בשקט בחכה; הידיים של מריאלה לצדי גופה, אוחזות בכיסא שהתינוק נמצא בו. התינוק מחזיק את עצמו על החזה שלה, והיא מזייפת חיבוק בעזרת בד מיוחד, מה שמעלה את השאלה, האם הוא ישן?  מריאלה עונה לשאלות כאילו היא נושאת הספד, ומקריינת את הפעילות שלה. היא אומרת שהיא מוריד האת התינוק כאשר היא מקלחת אותו וכאשר היא עושה קניות. היא לא מבינה את מה שהיא אמרה כרגע. הילדים בתכנית הקנגורו מוכרחים להיות על החזה של אימם לאור כל היום, למעט הפסקה של  10 דקות, אבל היא איבדה את היכולת לחשב זמן. התינוק לא מעלה משקל, הוא מאבד משקל בקצב מסוכן, ואנחנו לא יודעים כל כמה זמן היא מאכילה אותו. נדמה שהיא מנסה להסיר אותו באופן קבוע מהחזה שלה. היא האדם היחידי המטפל בתינוק. היא בודדה את עצמה ממשפחתה, בגלל שהיא מרגישה שהמשפחה שלה מאשימה אותה. היא נמצאת במצב חמור של דיכאון. התינוק מבטא את הדיכאון הזה; הוא לא זז, לא מגיב, ומאבד יותר ויותר משקל. התינוק הוא ילד הנופל לתוך הריק של חוסר-פעולה, אל תוך הרוגע של המוות.

היסטוריה קטנה

אביו של הילד הוא בן זוגה השני של מריאלה. יש לה שני ילדים מנישואיה הקודמים, בני 12 ו 14. ברגע שבעלה נטש אותה, היא לא יכלה לכלכל את הילדים. כעת הם חיים עם הסבתא מצד האבא. ההיסטוריה חוזרת על עצמה עם התינוק החדש. אבי התינוק הוא איש נשוי שלא מתכוון לעזוב את אשתו בשביל להיות עם מריאלה. היא רואה את ההיריון (בשבילה, משהו שהיא רצתה) כדרך להכריח אותו להיפרד מאשתו. היא חשבה שזה יכריח את האב להיות אתה; למרות זאת, ההיריון הביא לסיום מערכת היחסים ביניהם. הוא לא רצה את הילד ונטש אותה. מריאלה שקעה למצב של ייאוש וילדה לידה מוקדמת בשבוע ה 32 של ההיריון. מאז שהזוג נכנס לתכנית הקנגורו, התינוק עדיין לא התאושש באופן מספק ובמקום ביאות שלו החלה להידרדר. הוא בילה זמן רב ללא תנועה, האם שכחה להניק אותו, והסירה אותו לצמיתות מהחזה שלה.

הצורך לאשפז את התינוק הפך לדחוף. מריאלה הוסרה מתכנית הקנגורו בגלל שמצבה הנפשי לא הבטיח שתוכל לסיים אותה. התינוק יאלץ להישאר בבית החולים עד להתאוששותו המלאה. מריאלה שינתה את הכתובת שלה ולא ניתן לאתר אותה. יתכן שהיא חששה עבור הבריאות והחיים של התינוק. למרבה הצער, היא ניתקה כל קשר שהיה לה עם התינוק. יתכן מאוד שהתינוק נפטר.

פרשנות

ניתן לומר שבהתאם לשלב הפאלי בהתפתחות הילד, לפי פרויד, נוכחות הפין (בנה של מריאלה) גרמה לה למצוקה, שלא היה ביכולתה לפייס. הסרת הילד הפחיתה את המאבק הפנימי לה באמצעות הסרת האובייקט הפאלי. הסרת הילד מייצגת את הסרת אב הילד וחוסר יכולתו להגן על מריאלה. בסופו של דבר, מאבק זה לא הגיע לכדי פתרון דרך מניפסטציה סימבולית, אלא, הפכה להתנהגות פסיכוטית.

מעבר לפרשנות זו, אבי התינוק נעדר עוד מרגע הלידה. נטישת האם על ידי האב הובילה למעשה לנטישת הילד על ידי האם. ההיריון של מריאלה הביא לציפייה שהאב יישאר לצידה. לא כמו שהיא רצתה תינוק, האם למעשה רצתה גבר, והפין הסימבולי המלווה אותו.

ניתן להבין מצב דרמטי כמו זה במונחים הבאים: כל פעם שהמאבק עם האבא החדיר את עצמו אל תוך העולם הפנימי של האם, האם מסירה את התינוק מהחזה שלה והולכת, אם תרצו, “לקנות באופן דחוף את הפין של האב.” התינוק לא קיים; היא מאבדת מגע אתו. [כל עוד האב לא קיים בנפשה, תחת אשליית מערכת היחסים שלהם, ואעז גם לומר שהיא מפנטזת על מין ולפיכך מבטיחה שאובייקט הפין-גבר נמצא בעולמה הפנימי.]  תחת הערכה זו, הוא עדיין קיים, או מפסיק להתקיים, כאשר הפין לוקח את הצורה של התינוק. היא יכולה להרגיש מחוברת אל התינוק רק ברגעים שהיא מחזיקה אותו ומאכילה אותו; היא מקווה, או משלה את עצמה לחשוב, שהאב הולך להכיר את בנו. היא שומרת על הילד ומאכילה אותו, ברגעים בהם האובייקט הפנימי נשאר אתה, ובהם אין לה את הדחף לנטוש את הילד. כאשר היא מבלה יותר זמן לבד, היא מאבדת תקווה. לאחר מכן, ההזיה מתחילה להתפוגג והיא מתחילה להבין שהוא לא יבוא, שהוא כבר לא יחזור לעולם. שהוא לא בעולם הפנימי שלה. ברגע הזה התדהמה חוזרת והיא שוכחת את התינוק. היא עוזבת את בית הקנגורו וממשיכה לקנות פריטים שהיא צריכה אנושות, את הפין של האב. זוהי התקפה אלימה על התינוק שהתחילה מציגה של האם על ידי שימוש בפין-אב שנטש אותה. בתורה, היא מזדהה עם הפין-אב הנוטש.

הצורך לאחוז באב הילד, בן זוגה, מסומל באופן גס על ידי הכמיהה ליחסי מין; החזקת הילד על החזה מייצגת מין. הילד על החזה מייצג את הפין בנרתיק. היא פועלת בוודאות מוחלטת על מנת לאחוז בפין-הנוכח של בן זוגה. החיפוש אחר הפין-אב היא מצב פתולוגי חמור. היא מפעילה את הצורך שלה לאחוז בפין-הנוכח של בן זוגה באופן מכוון. התרחיש החיצוני של כל הדרמה הפנימית שלה מתרחשת על החזה שלה, והילד הוא הקורבן האולטימטיבי.]

[מה שהופך להיות ברור הוא שעם הילד, אין לה את היכולת הכלכלית לתמוך בו.]  

לילד אין דרך או מקום בו לקבל השלכות אפקטיביות מההורים. מקטעי המציאות המושלכים לעברו הופכים להיות בלתי ניתנים להפנמה. הוא מופגז על ידי כוחות חיצוניים, התקפות חיצוניות שמשמידות אותו חלק אחר חלק. מישור הקיום המוגדר שלו, שהוא המישור הנפשי הנבנה על ידי הילד ודרך תיווך המרחב הנפשי של האם, לא יכול להתקיים. התצפיות שלי מצאו את הילד במצב חיים מוגבל, בלב מערבולת של הרס. הוא היה ילד שטייל בטורנדו של המוות.

התינוק הוא ילד שאינו יכול להשתמש בהזדהות השלכתית. טמפרטורת גוף, משקל גוף, וכדומה, הם מניפסטציות פרימיטיביות של חיים. הילד גוסס. הוא לא יודע כיצד להשתמש בחיים החלשים בהם הוא מחזיק. הוא היה יכול ללמוד להשתמש בכוח החיים שלו אם היה לו את היתרון של מערכת יחסים בין אישית עם החזה של אמו. לא ניתן לו לפענח את איכות המסר מאמו, ולכן הוא לא יכול לבנות רפרטואר משמעותי מספיק של קודים על מנת להבין ההתנסות הדרושה על מנת להיכנס לעולם. הוא לא מחזיק באלמנטים מספיקים איתם הוא יכול לפלוט קולות רגשיים, עם הכוונה לפגוע בעולמה של האם. האם מרוחקת רגשית מהתינוק והוא לא יוכל לשמר את החום ואת המשקל של חברתה. אלו הם הגאולה שלו ברגע הגעתו לעולם. הוא ילד שננטש על ידי אמו. הוא ילד עם אב נעדר. הוא ילד של אלימות.

המציאות הניחה את התינוק במצב עדין. הוא סבל אובדן משקל קיצוני ומצבו הכללי הידרדר. אם היינו יכולים לקרוא את מחשבות התינוק, שלו אולי היו: “כאשר אבא לא כאן, אימא עוזבת, או משתגעת, או שונאת אותי, או שוכחת אותי; ואני, מת מכאב, רעב, בדידות…”.

חזה-האם היה תפוס, אולי אפילו הרוס על ידי אשליות, טינה, דחייה, חוסר אונים וייאוש. התשובה הייתה להתרחק מנפשו של התינוק שלה, מגופו, ולמעשה מכוח החיים שלו; דחייה של תינוק-חיים שהגיע לעולם.

לאורה, או בלבול  

לאורה יושבת על ספסל בבית הקנגורו ומחכה לתורה לקבל קצת תשומת לב. שקועה בנקודה קבועה על הרצפה, היא אוחזת בתינוקת שלה בעזרת זרועה השמאלית המחבקת את החזה שלה. עם הזרוע השנייה היא אוחזת בספסל כאילו היה שולחת הישועה. התינוקת עוצמת את עיניה, אבל זזה מעט. רגליה של לאורה מתוחות והיא מסובבת את ראשה מצד לצד בזמן שמוציאה קולות עם לא מעט מאמץ. היא מרימה את ידיה באוויר. לאורה ממשיכה עם הפעילויות האלו למשך זמן. נדמה שהיא נמצאת בעולם אחר. היא לא מטופחת, ומציגה סימנים של הזנחה. התינוקת מתחילה לבכות בעדינות ועם קושי רב. לאורה לא שמה לב. הצעקות של התינוקת הופכות להיות חזקות יותר והיא מזיזה את ראשה הקטן לשני הצדדים, מותחת את שפתיה, מוצצת את הלשון שלה, ומתחילה לבכות חזק יותר. האחות ניגשת ללאורה, נוגעת בכתפה, ומחלצת אותה ממצב דמוי המוות בו היא נמצאה. לאורה מסתכלת על הילדה שלה ומנסה לזהות מי היא בזמן שמנסה להבין איפה היא נמצאת. היא מסתכלת על הבת שלה, [בואו נקום מהספסל ונביא אותה קרוב יותר אלינו]. האחות אומרת להאכיל את התינוקת, הרי שהיא רעבה; בתגובה לכך האם אומר, “אה, כן, כן!” היא מתחילה למקם את התינוקת על החזה שלה, בעודה מסתכלת שוב על העולם הרחוק ממנו היא כרגע יצאה. הילדה כעת פונה אל עבר אימה, אך האם לא מגיעה לעולם אל יעדה. אביה לא קיים.

היסטוריה קטנה

לאורה אומרת שהיא גילתה שהיא בהיריון ביום בו מצאה כרישי דם במקום דם וסתי. היא הלכה לבית החולים שם אמרו לה שהיא הייתה בהיריון ושהתינוק עומד לצאת מיד. התינוק נולד לפני הזמן רק לאחר 32 שבועות של היריון. “לא ידעתי שאני בהיריון, לא שמתי לב בגלל שהמחזור שלי לא הפסיק”. היא ממשיכה מיד: “לאחר הרומן שלי, בעלי איים עלי ואמר שאם אני בהיריון הילד לא שלו, ויהיה עלי לעזוב את הבית… דמייני לעצמך, הוא ייקח את ילדי האחרים ויזרוק אותי מהבית… מהסיבה הזו ויתרתי על הבת שלי.” כך ברגע אחד של צער היא סיפרה לי את הסיפור שלה, פשוט ומתוק. אבל הטרגדיה הרגשית היא לא כל כך קצרה, ולא כל כך פשוטה; זוהי דרמה של כאב ופחד.

כאשר לאורה נכנסה לבית החולים, מערכת היחסים שלה עם בעלה הייתה עדין בסימן של שתיקה. הוא לא ביקר אותה בבית החולים עד ליומה הרביעי שם. בעודו יוצא מהדלת היא אמרה לו שעברה ניתוח קיסרי ושהם הסירו גם כמה אבנים במהלך הניתוח. התינוקת ישנה באינקובטור החל מה 26 בדצמבר ועד ה17 בינואר. לאורה הלכה הביתה, והתינוקת נשארה בבית החולים. בעלה סירב לראות התינוק, תחת האמתלה של שעות עבודה רבות. בסופו של דבר הוא עזב את הבית לצמיתות. לאורה ביקרה את הבת שלה בבית החולים. ביום בו התינוק שוחרר לתכנית האמבולרית (Ambular) של הקנגורו, לאורה הגיעה לבית הקנגורו וקיבלה את כל ההוראות מהאחיות. במקום להישאר עם ביתה, היא מסרה אותה. בבית החולים, לאורה חתמה על העברת זכויות ההורות, מתוך רצון מובהק שהתינוקת שלה תימסר לאימוץ לאישה המחפשת ילדה.  לאורה התעקשה שביתה תישאר בתכנית הקנגורו עד שמצבה ישתפר. היא לעולם לא פגשה את האישה שאימצה את הילדה שלה. היא הלכה הביתה באותו יום עצובה והרוסה בידיעה שהיא לעולם לא תראה את הבת שלה יותר. למרות שהיא טענה שהיא עצובה, היא אמרה כי: “אם היא לא תגיע הביתה, ייקחו ממנה את שלושת הילדים האחרים שלה ובעלה יזרוק אותה מהבית.”

ביום שאחרי, האם המאמצת הגיעה עם ביתה החדשה לתכנית הקנגורו. לפי “האם המאמצת” החדשה, היא רק צפתה בתינוקת בזמן שלאורה הייתה בחופשה עם בעלה. הצוות בתכנית, בדאגה, מיד קראו לאימה של לאורה. אימה של לאורה לא הייתה מודעת לעובדה שביתה ילדה עד שהטלפון מתכנית הקנגורו הגיע. צוות בית הקנגורו התקשר לאחר מכן למקום העבודה של בעלה, וגם הוא שומע לראשונה שאשתו ילדה. הבעל עשה את דרכו מיד אל בית הקנגורו להתעמת עם לאורה, ולמעשה ניסה לגונן על גרסתה להשתלשלות האירועים. היא טענה שהתינוקת שלו. היא טענה שלא אמרה דבר על ההיריון שלה, בגלל שידעה שהוא ייקח את שלושת ילדיה האחרים. הוא טען שזו לא הבת שלו. מכאן והלאה אסור עליה לראות את הבת שלה ומוכרחה לחכות עד שמישהו מבית הקנגורו יוצר אתה קשר. האישה המשגיחה על התינוקת שלה יוצרת אתה קשר לאחר יומיים ושואלת על מסמכי ביטוח. לאורה מספרת לה את המצב והאישה המשגיחה על הילדה מסירה מעצמה כל אחריות על הילדה. הילדה, הצריכה באופן דחוף טיפול רפואי, לא תקבל עזרה מבית הקנגורו.

בסופו של דבר, לאורה ובעלה נפגשו עם בית הקנגורו. לאחר לא מעט בקשות מצידה של לאורה, הילדה שלה הוחזרה לה. הילדה סבלה מתת משקל, חולה, ונזקקה לאשפוז מידי. היא נשארה בטיפול נמרת למשך שמונה ימים. המתח והלחץ של המצב הביא את הילדה אל סך מוות. בסוף היא התאוששה והוחזרה לאימה. לאורה התחננה להישאר בבית הקנגורו עם ביתה עד שתתאושש לגמרי. האב דרש בדיקת אבהות לגלות את  הסטטוס שלו.

פרשנות

סיכום התצפיות של לאורה: היא מחזיקה את הבת שלה בזרועותיה, מביאה אותה קרוב אל החזה שלה, רק על מנת להרחיק אותה, להחזיק אותה במצב בו יהיה קשה לתינוקת לראות את פניה. התינוקת עושה מאמץ למצוא את הפנים של האם, משמיעה קולות על מנת לקבל את תשומת הלב של האם; מזיזה את ידיה, מוציאה את הלשון, ובסופו של דבר משמיעה קולות חזקים יותר בשביל למצוא את אימה. לאורה מציגה גישה אדישה, לא שמה לב לתינוקת, וממשיכה לאחוז בה באופן בו הן לא יכולות ליצור קשר עין. היא מנענעת אותה על הברכיים שלה בצורה רובוטית, ללא שום רגש. לאורה מבועתת ושבויה של פעולות בעלה. כל כולה נמצא בדחייתה שלה ושל הילדה שלה על ידי בעלה. היא לא מסוגלת לפנות מקום בקיום שלה בשביל הילדה. נפשה נלקחה בשבי, באופן אלים, על ידי היעדרות בעלה.

יתכן שכבר מרגע ההפריה התינוק נדחה על ידי פחד ואימת האם. לאורה לא הרגישה את ההיריון שלה; היא לא הבחינה בקיומו. לפני שבעלה הכניס אותה להיריון, הוא איים שהוא יעזוב אותה אם היא תיכנס שוב להיריון. הדרך היחידה להבין א המצב הזה היא במונחים של פחד ואימה. ההתנהגות הפסיכוטית שלה תקפה את הקשר בין האם והילדה  על מנת לשלול את קיום הילדה. היא עברה את האימה הזו ללא זהות (Bion, 1962b); הלך המחשבה שלה הוביל למסקנה אחת: מות הילדה. כל סיכוי לתקווה שכן בהיעלמות הבת, מה שיסיר את האחריות שלה כאם. הפרדוקס הזה שיגע אותה. האיומים של בעלה הקדימו את ההתנהגות הפסיכוטית שלה, אשר שללה כל אפשרת ליצירת קשר עם ביתה. היא חיפשה מישהו שייקח את התינוקת ממנה, ושידאג לה, שכן היא לא יכלה לדאוג לה בעצמה. האימהות שלה נכחה ביחסה אל ילדיה האחרים, ואלו לא החמירו את התנהגותה הפסיכוטית.

נדמה כי האימהות אצל לאורה נותרה חבויה, לכודה בתוכה. היא קיוותה שבית הקנגורו יציל את הבת שלה ואותה. ברגע שהמצב הובא אל אור היום, העימות שעקב והוביל להצלת ביתה הכריח את לאורה להתפייס עם הסוגיות שלה ולהציל את ביתה, את נישואיה ואת עצמה. זו הייתה הדרך היחידה בה יכלה להציג את ביתה לבעלה ואת בעלה לבת שלהם. היא לא הצילה את הנישואים בסופו של דבר, אבל היא כן החזירה את הבת שלה. כעת היא משתמשת בבת שלה ככלי על מנת להחזיר את בעלה. היא אומרת לו שהתינוקת נראית כמוהו, צוחקת כמוהו, ושהיא זקוקה לו. [למרות שהבעל לא מגיב למאמצים של לאורה, היא ממשיכה לומר לו שהתינוקת תציל אותו, שהתינוקת עוד תזכה להכיר את אביה, ושהוא יציל גם אותה וגם את התינוקת]. התינוקת תחזיר את בעלה.

כאשר התינוקת יצאה מטיפול נמרץ, לאורה התחילה להציג סימפטומים של התנהגות מאנית. היא חזרה לבית הקנגורו לשבועיים נוספים. היא באופן סימבולי, היא החזריה את התינוק אל הרחם, בשביל לנסות לאפס את הנזק שהיא עשתה. היא רוצה להיות הגואלת של התינוקת שננטשה על ידי אביה. זוהי דרכה לנסות ולתקן את הנזק שהיא הביאה על התינוקת שלה. היא רואה את החזה שלה כשיטת החלמה והיקשרות, אבל מצבה הנפשי עדיין חרדתי וחסר ביטחון עצמי. לאורה שקועה בבלבול עמוק. האלימות של המצב אליו הגיעה עם בעלה ממשיך והיא נכנסת למצב של ייאוש לאור אובדן בעלה ואביה של ביתה. היא יושבת בשקט, בוהה בריק, ללא ביתה וללא בעלה. סביר להניח שהילדה תפתח את אותם חסרים נפשיים כמו האם, תקועה לצמיתות בייאוש הקיום שלה.    

אם היינו יכולים לקרוא את מחשבותיה של הילדה, אולי היינו מבינים את המצב כך, “אם אבא לא כאן, אם אבא לא מספק לי קיום, אימא לא קיימת… אני לא קיימת.”

קמילה, או אובדן-תקווה

התצפית על קמילה נמשכת כמה ימים בבית הקנגורו הקטן, במהלכם נחשפת היסטוריה מרשימה. מדוע היא נצפית? הבעת הפנים העצובה שלה יוצרת רושם מיוחד. היא מחזיקה את ביתה צמוד לחזה שלה; מחזיקה אותה בשתי זרועותיה, כאילו שהבת היא זו שמגנה על האם.

היסטוריה קטנה    

קמילה מאושפזת עם היפר-מתח 15 ימים לפני עידוד הלידה. זוהי לידה טבעית, לאחר 34 שבועות היריון. היא לא ידעה אם זה בן או בת. היא לא רצתה לדעת לאחר הסונוגראם, מכיוון שהיא חששה שתהיה בהיריון עם בת. בעלה אמר לה שהוא לא רוצה בת. הוא יעזוב אותה אם תלד בת, והיא תאלץ לגדל אותה בעצמה. היא שקעה למצב עמוק של מתח, שהוביל לפנטזיות על הפלה, או על מצב בו התינוק לא נולד כלל. הפחד מהעונש שתסבול מבעלה השאיר אותה מפוחדת ומבודדת. היא כבר לא רצתה את ההיריון או את הילד.

לקמילה יש כבר חמישה ילדים. שלושה בנים ושתי בנות; הבת השנייה גם היא נדחתה על ידי האב. הוא נעדר מחיי הבת שלו למשך 14 שנים, עודד אותה לגור ברחוב, להשתמש בסמים, ולא ללכת לבית הספר. לקמילה יש מערכת יחסים נוראית גם עם הבת הזו. היא מיד מפוחדת להראות לה חיבה מכיוון שזה יוביל לצנזור ושנאה מצד האב. האב לא נכח בלידת הילדה החדשה, וכאשר הוא גילה שזו בת, הוא שוב דחה גם את האם וגם את הבת.

כאשר קמילה והבת שלה נכנסו לתכנית הקנגורו היא הייתה במצב עמוק של דיכאון ופחד. בעלה לא קיבל את קיומו של התינוק והיא הרגישה אשמה שהביאה בת ולא בן לעולם. בדיקות יומיות של התינוקת הראו כי היא דיכאונית, שקטה, ולעיתים תכופות לא התעוררה. היא לא צברה את המשקל ההכרחי. לרגעים קצרים, האם מצליחה לשים בצד את העצב, הפחד והכאב ומצליחה להתקדם במשימת הדאגה לביתה.

ביום הרביעי לאחר לידת התינוקת האב עבר תאונה בעבודה. הוא לא הודיע לקמילה באיזה בית חולים הוא נמצא, והצער של קמילה לגבי כל האירוע התחיל להוות איום. היא עזבה את בית הקנגורו עם בנה הבכור כדי לבקר בכל בית חולים באזור על מנת למצוא את בעלה. היא הצליחה למצוא אותו והלכה לבית החולים עם בנה ועם גיסה. לאחר שהגיעה לבית החולים היא גילתה שהעבירו אותו לבית חולים מיוחד עקב פגיעת ראש רצינית. היא בילתה את הלילה במכוניתו של גיסה. בנה הביא לפרקים חדשות על מצבו של אביו, אבל אף אחת מהן לא הייתה קונקרטית.

כאשר קמילה נזכרה בתינוקת שלה, היה זה באופן דרמטי. התינוקת לא זזה זמן מה. היא צעקה, “האם התינוקת מתה?” היא שכחה להאכיל את התינוקת למשך יום שלם. עם קצת קושי, התינוקת החלה לינוק מהחזה שלה. היא הצהירה שהיא שכחה לבדוק האם התינוקת נושמת. היא גם הצהירה שהיא שחבה שהתינוקת נראתה מתה. לבסוף היא הצהירה שהתינוקת הייתה קרה. היא לא אכלה כבר מהיום הקודם.

לאחר שהלכה לביתה לזמן מה, היא הגיעה שוב לבית החולים, ושכנעה את השומר לתת לה להיכנס. היא חיפשה אחר בעלה, ולא יכלה למצוא אותו תחילה משום שהוא היה בטיפול נמרץ. צוות בית החולים לא נותן לה לראות אותו. בעודה בבית החולים, היא ראתה אותו עובר על אלונקה בדרכו לבדיקה. היא ראתה אותו חולף ולא זיהתה אותו. היא אומרת שזה לא בעלה. הם הסבירו לה שקורה נפלה על ראשו ושלא ניתן לזהות אותו. היא הכחישה זאת לזמן קצר, בהתנגדות למחשבה שזה בעלה. זמן קצר לאחר מכן, הצער שלה היה גדול מכדי להתמודד אתו. מבלי שאכלה למשך 24 שעות ובמצב של חרדה, קמילה הרגישה את עצמה כנעלמת, ושהתינוקת שלה מתה. למען האמת, התינוקת לא זזה מהחזה שלה, מה שקמילה פירשה כ “היא נכנסה לדיכאון… כאילו שמתה.” היא גם אמרה, “היא לא זזה, כששמתי אותה על החזה שלי, היא לא הגיבה.” ברגע הזה התינוקת מתה עבורה, בדיוק כמו שבעלה היה מת עבורה.

האת מת באותו יום. קמילה ספדה את העובדה שהא מת בלא לרצות להכיר את בתו החדשה. בהלוויה, היא נשארת קרובה לארון המתים, שומרת על האיש שלא רצה להיות האב של תינוקה. כשהיא מחזיקה את ביתה קרוב לחזה שלה, ביתה מתה בשבילה, בדיוק כפי שהאבא המיוחל של התינוקת מת. כאשר התבוננתי בקמילה אחרי ההלוויה התינוק היה בזרועותיה ולא בחכה. כאשר היא מדברת על בעלה ועל המצב שלקח את חייו, היא בוכה. התינוקת חסרת המנוחה זזה בזרועותיה וברגליה בתנועות מהירות וחזקות, מסתכלת על אימה ומעוותת את פניה עד שמתחילה לבכות. זוהי המוסיקה המיוחדת של התינוקת המכריזה על צער האם, על מות האב שלא רצה להיות אביה.

לאחר שקברה את אביה, התינוקת איבדה המון משקל והייתה בסכנת מוות. נעדרת ברוחה, היא נראתה כאילו מתה, ולא זזה; בדיוק כמו אביה. אולי עבור אימה היא כבר מתה, לאחר מספר רגעים של חיים. התינוקת “מדוכאת, עצובה מאוד,” אומרת האם, ועוד “בלי להכיר את אביה, דמייני לעצמך.”

הבן הבכור של קמילה התחיל לקחת אחריות על אחותו החדשה והחליף את אמו בתפקיד הדואג לשלומה. הוא מחזיק אותה קרוב לחזה שלו ולאט לאט מחזיר אותה לחיים. התינוקת התאוששה רק לאחר ימים רבים, אותו הזמן שלקח לקמילה להתאושש ולקבל את עובדת היות ביתה בחיים. מצבה הנפשי היה מעבר לכל פנייה, מאשימה את ביתה ואת עצמה במות בעלה.

פרשנות

הצער המאיים להתפרץ בבטנה של קמילה במהלך ההיריון שלה לבסוף עשה את דרכו החוצה. הלידה המוקדמת של הבת שברה את יחסי האם-בת, ללא יכולת לפייס את הצער. החשש לפני הלידה הביא אותה לחיות תחת מצב מתח וחרדה גבוהים למשך 15 יום: “מה אם זו תהיה בת?” אבל באותו זמן היא צעקה: “בואי כבר החוצה, אני לא יכולה לסבול את הצער, לא יכולה לסבול יותר לא לדעת מי את.” עימות כזה עם המציאות, הכרה בעובדה שהתינוקת אמתית, לבסוף נדחתה על הסף על ידי בן זוגה. חוסר הכרה זה הוביל לכך שלבסוף היה עליה לקחת אחריות על ילדה שננטשה על ידי אביה. לבסוף, קמילה מאשימה את עצמה עבור מות הגבר שלא רצה לקחת אחריות על חובתו כהורה, והשאיר את ביתו ללא קיום… ללא אב.

קמילה נשאה את ביתה למשך יומיים כאילו הייתה מתה. היא זיהתה אותה עם האב שמת. היא הצהירה: “היא נראתה מתה, היא לא זזה, ראיתי אותה כמתה…” [קמילה שכחה להאכיל את עצמה ואת הילדה שלה, היא שכחה את הקיום שלה ושל ילדתה הקטנה.] היו אלה רגעים קשים עבור התינוקת, ואולי היינו מנחשים שהיא תעדיף מאת הוות ואת המפלט הטמון בו בהמשך לדחייה המוצהרת של אביה. אימה גם היא מתה עבורה; היא לא הרגישה אותה, לא מצאה אוכל. היא הייתה נעדרת, רחוקה. אני מאמינה שהמוות שכן לזמן מה אצל שלושת השחקנים האלו; מחליט באיטיות את מי מהם לקחת אתו.

מחשבות הילדה יכולות היו להיות אלו: “אבא מת בלי לתת אמון בקיומי. אני לא קיימת עבור אבא, אימא לא יכולה להכיר בקיומי, אימא יכולה למות ואני יכולה למות. אם אבא מת ואני לא קיימת, אימא מתה עם אבא ואני מתה עם אימא.”

הנוכחות והפונקציה של הבן הבכור הצילה אותה ממוות מתמשך. הוא הביא לידי ביטוי, באופן אינטואיטיבי, את כל היכולות האימהיות והאבהיות שלו על מנת להציל ולתקן את הנזק שנעשה לתינוקת על ידי הוריה. הוא היה זה שקרא לחיים את אחותו התינוקת.

נדמה שהאם השתפרה במצבה לאור הטיפול והדאגה של בנה הבכור. היא ייחסה את המאמצים האלה לאבי הילדה. מכאן קמילה פנתה לביתה הקטנה וסיימה תקופת ההיריון על החזה שלה. למרות זאת, החיים היו מרירים עבור קמילה, אשר ממשיכה לראות את בעלה המת בילדתה החדשה. היא עדיין אינה יכולה להתיר את קשר הכאב, המרירות והאשמה היושב בלב האימהות שלה.

המכה שהרגה את בעלה מסמלת את המכה של הבאת ילדה לעולם. זו יכולה להיות המשמעות שהאם מייחסת לאירועים האלו: [הרגש של ההתנסות גרם לבעלה לא לחשוב, ומכאן להיפגע בראשו ובנשמתו בזמן שניסה לפתור את דחייתה ואת הנטישה של ביתה]. גבר שנרדף אחרי מושאים נשיים פנימיים, על ידי התינוקות של האם, תינוקות שהוא דמיין לערוף את ראשם; להרוג אותם. הוא היה תינוק שחיפש אחר אמו, עם חלקו הנשי חצוי בתוך התהום של נפשו הלא-מודעת. בתוכו הייתה ילדה נטושה, בלא שום תקווה להכרה (Money-Kyrle, 1986). אפשר לנחש שהמושא הפנימי של האב יכול היה להיות ילדה מתה, מחוסרת כל תקווה לצמיחה ולהגנה. החלק הנשי בו היה מרוצה עם המוות.

דיון          

כל אחד משלושת המקרים מציג מצב בו האב נעדר: נעדר בזמן היריון, נעדר בזמן הלידה, נעדר בכל ההתחלות של מערכת היחסים בין הילד והאם, האב והעולם. [אימהות אלה לא בנו על התמיכה ההכרחית והחברה של משפחותיהם בכל רגע נתון]. התופעה הנפוצה של הורים הדוחים ונוטשים את ילדיהם יצרה ארץ פורה המטפחת אלימות. הקורבנות של האלימות הזו, אימהות וילדים נטושים, נמצאים בליבה ובעיצומה של מלחמת אחים בקולומביה.

החשיבות של המילים אלים ואלימות, הנמצאות בלב הדיון שלנו, דורשת את הבהרתן:

אלים; מהלטינית, violentus, נגזרת מכוח, force, to be able (Corominas, 1994).

אלימות; פעולה לא צודקת הפוגעת או מזיקה למישהו.

להכריח מישהו באמצעות כוח פיזי או מוסרי לעשו משהו כנגד רצונם.

על מנת שתהיה אלימות, מוכרח להיות כוח בלתי ניתן לעצירה, איום או הכרח מוסרי, [מוכרח להיות כאשר יוצר את הפחד אצל אחד מהצדדים. הוא מוכרח להיות רציונאלי ומבוסס על מנת לעבור עול רוע דוחק על אדם או על רכוש, או בתרחיש זה, אח או אחות, הורה או צאצא. צורה זו של אלימות לא מתייחסת להסכמה. לפי (Encyclopedia Planet (1982 אלימות גורמת למישהו לבצע התנהגות נגד שיקול הדעת שלו או שלה. Encyclopedia Planet (1985)

אלימות כלפי מישהו: לקיחת שליטה באופן מידי, באימפולסיביות, עם כוח או עם עוצמה עודפת; אמצעי או הליך להוציא אל הפועל משהו המשתמש בכוח נגד התבונה והצדק. Encyclopedia Planet (1982)

ההיסטוריה הרגשית של כל אחד מהגברים האלו הפכה אותם לגיבורים של תרחיש הזה שהתחיל עם כאב, נטישה, והייתי גם אומרת, מצבים של פסיכוזה שהושלכו מהאימהות ובני הזוג שלהן. כל אם החזיקה גם בהיסטוריה של אלימות, וגם באלימות בעולמה הפנימי. הקורבנות של האלימות הזו הם התינוקות. קשה לחקור באופן מדויק את ההתנסויות המוקדמות של אימהות ואבות אלו, אבל, עם הידע שיש לנו על בני האדם שדאגו לנו, אנו יכולים לחשוב שגם הם היו קורבנות של מצבים אלימים בילדותם, לא משנה באיזה היקף. היסטוריה ו של אלימות מטילה ספק בספקולציות הגנטיות שניתן למצוא אצל מחברים רבים המחפשים להסביר אלימות בלי שום הבנה בעולם הפסיכולוגי. בעזרת עדשה פסיכואנליטית, נוכל להציץ לרגע אל העולם הפנימי של הורים אלו ושל אימהות אלו כאשר הן מתמודדות עם היריון. ברור כי חרדה היא המצב הנפשי העיקרי המופעל כאן. ניתן למצוא תיאור מבריק של מקרי חרדה אצל Melanie Klein (1980).

כאשר הגבר נכנס לחוויית ההיריון, הוא מחייה בנפשו שלו את ההתנסות שלו עצמו ברחם, בנפשם של אמו אביו, ובעולם החיצוני. כל הורה מחייה מחדש את ההתנסות הראשונה שלו בעולם-החזה, מה שמאיים בלהקריב את ההתנסות בהווה על ידי החזרה על ההיסטוריה עם שחקנים מההווה. רוצה לומר, הנקבה כבר לא אם, היא רק האישה, והזכר כבר לא אב, הוא הבן (או בצורות השונות בהן הזדהות שתולה בנפש האדם). השינויים בהזדהויות קורים בהתאם לפנטזיה הלא מודעת בה הmodus operandi  הוא פחד וצער, ובשבילו החומר הוא התנסויות קשות לעיכול, הנשארות בנפש שקונספציות מוטעות, המובילות את הסובייקט אל עבר בסיס שקרי או מבולבל במודל היחס  (Money-Kyrle, 1968).

האב הנעדר בורח בניסיונו לפתור עימות פנימי, אבל על ידי שימוש בכלים שגויים; אחד מהם הוא אלימות. האלימות של חוסר ההכרה בקיומו של הילד, האלימות של נטישה, והאלימות הפיזית יכולות להיות מתורגמות להתעללות באם ולנטישתה. [הוא יכול לחשוב שהפנטזיה תחשוף את עצמה כאשר הכרח יהיה עליו לבטא אבהות, כחלק מהקרע הפנימי האינדיבידואלי שלו, או שהוא יכול לשקול להרוג את האב הפנימי שלו.] אם זה לא מגיע לרמה של הסימבולי, זה שוקע כמצב נפשי בתוך הפסיכוזה שלו; הוא בוחר להיות הבן שעוזב את האב ושכעת, בחיפוש אחר עצמו במראה, יכול להיות האב רק בתוך התשוקה שלו ובתוך מודל הזהות שלו (Muniz de Rezende et al. 1996). במידה ואין כל התפתחות במציאות פנימית זו, חוסר-האפשרות להיות אב מתפוגגת; דחיית האבהות היא השלב הראשון, שלאחר מכן מוביל לדחיית הילד. כאשר הגבר לא יכול להפסיק להיות הבן בעצמו, הוא לא יכול להיכנס אל מצב היותו אב. אם אין יכולת לתקן את המושאים הראשוניים האלו, החוויות הראשונות האלו, אותו הטיעון ואותה ההיסטוריה יחזרו על עצמם שוב ושוב. חוויותיו מהילדות נחוות מחדש עם הולדת הילד והגבר לא מתפתח להיות אבי הילד שלו; הוא נותר צעיר, כעת נרדף על ידי התנסויות שריסקו אותו. הוא לא יכול לפענח את העבר שלו, מה שמוביל אותו להפעלה מחדש של מודל הנטישה. הבריחה שלו, ולא הטרנספורמציה של ההתנסות, היא המנצחת הגדולה. הוא מייצר הזדהות השלכתית ובו-זמנית מחזיק במושאים הפנימיים הנוטשים והאלימים.        

הבן מוכרח לגלות שהוא אחראי למצוא את התשובה שהוא בעצמו נותן להתנסות שלו. כנושא התשוקה אותה הוא מרגיש, הבן יכול להתחיל להפעיל את הפונקציה האבהית ביחס אליו, בלי לחפש את תיווך האב. הוא מוכרח להיות איקונוקלסטי, ולהשמיד ערכים מסוימים המחזיקים את ההזרה עוד מילדותו; [הוא מוכרח לייסד ערכים חדשים, היררכיה חדשה, רוצה לומר, בחיפוש אחר האמת, במובן הפסיכואנליטי, אליו Bion (1970)  מצביע. האמת תמיד נמצאת לפנינו ולעולם לא נגלית במלואה; השאלה היא כיצד לחפש אחר האמת, לא כיצד למצוא אותה. בחוכמתו, Bion מתאר זאת כמצב קיומי, מצב, רוח.

התינוק הופך להיות המושא של השלכותיהם של הוריו. אנו רואים זאת בבירור אצל כל אחת מהדוגמאות שהבאנו קודם לכן. מריאלה משליכה בכוח על התינוק את היעדר ונטישת האב. היא לוקחת את התינוק מהחזה שלה ושמה אותו בסכנת מוות. לאורה משתמשת בדחייתה שמתקפה, יותר מאשר כמגננה, ותוקפת את ההיריון שלה, היא לא מחזיקה את בנה, הוא לא קיים; התינוק שלה, כתוצר ההיריון שלה אינו קיים, היא מסלקת אותו החוצה ממנה, ומוסרת אותו. ההשלכות של שני ההורים נרשמות אצל הילד. התינוקת של קמילה חיה הווייה מתה, כמו בעלה שלא ידע ולא הכיר בביתו. נדמה כי אימהות אלה סבלו משפעות ההשלכות הפסיכוטיות של בני זוגן. הפיכתן לפסיכוטיות בעצמן היא הדרך שלהן התמודד עם הפסיכוזות של בני זוגן.

האם ההריונית, הרגישה מאוד, הסובלת ממצב של אהבה אבודה, של תמיכה אבודה מצד בן הזוג, מקווה שהאב יחזור ברגע הקריטי של מצב הרגישות האפקטיבי וההזייתי שלה. האירועים הנפשיים גסים ואכזריים. האובייקט שהולך לאיבוד עושה את דרכו אל עולמה הפנימי (ו/או אל הרחם שלה) שם הוא מהווה מושא לשנאה ובהתאם למצבה של האם, רגשותיה נעים מצד לצד: בין שנאה לאהבה כלפי בן זוגה. היא כמהה לו, היא מסלקת אותו. [היא חיה רגעים של תקווה וביטחון, אבל הדיכאון הכאב והשנאה יופיעו שוב. במקרה של מריאלה והתינוק שלה, זוהי הסצנה הכללית. העובדה שהאב עוזב ובוגד בה, העובדה שהוא בעצמו אבוד, היא המושא העיקרי הנכשל ברגע שהאם נמצאת בשלב האימהות; מה שמפעיל דו קרב ביניהם. כאם, לאור ההיסטוריה שלה, יכולתה לערוך דו-קרב ברורה.]  

בכל אחת מהתצפיות אנו יכולים לראות תינוקות העוברים תקיפה על ידי ההשלכות של הוריהם עוד מזמן היותם ברחם. תקיפות אלו יצרו את יחסי האם-תינוק הספציפיים האלו. מחשבות האם מעצבות את החיים הרגשיים של התינוק. כבר מהרחם התינוק יכול להבדיל בין רגשות האם ולהגיב אליהם. החרדות האימהיות העוצמתיות יכולות לשנות את הוויסות הרגשי של התינוק. נטיות רגשיות נוצרות כאשר חרדה זו מכוונת כלפי התינוק. לידה מוקדמת יכולה להיות תוצאה ישירה של עודף צער אצל האם, מצב קדם-נפשי בו היא נכשלת בפונקציית האם-תינוק (Botero, 1998). אין ספק שרגשות בסיסיים כמו אהבה ודחייה משפיעים על התינוק בתוך הרחם כבר בשלבים מוקדמים. כאשר המוח שלהם מתבגר, התחושות הפרימיטיביות והרגשות משתנים כל פעם למצב מורכב יותר של תהליכים מחשבתיים. מחשבות ורעיונות אלו הן תפיסות קודמות מובנות שהילד מביא אתו אל העולם. [בהסתמך על החלקים היסודיים והדחפים של האינדיבידואל, אוכל להפנות אותנו לאזור ללא קונפליקט, כפי שהציע Hartmann (1964)—אזור חלש ומוגבל; או לרגשות שבויים המתרגמים עצמם לצורתם הארכאית ביותר. רגשות אלו מושלכים בחזרה אל העובר כהתנסות בדחייה מהאב. ניתן לתרגם זאת לדיאלוג הורמונלי, אשר עומד בקול אחד עם דיאלוג נפשי-רגשי שמסרו העיקרי הוא כאב, סבל, הזנחה, ובדידות.]

[המכניזם של הזהות השלכתית משמש למחיקת מקטעי הזיכרון שאדם מייצר על ידי השמדה עצמית] (Bion, 1962a). הילד הננטש הוא המושא לאכזריות ההזדהות ההשלכתית מצד ההורים. השברים של אישיות ההורים—שברים של שנאה, דחייה, פחד, וכניעה—שהתינוק מקבל הם למעשה בלתי ניתנים לעיכול, להבנה ולבסוף חודרים אל עולמו הפנימי של הילד, ובכך לא מאפשרים לו להשתמש בכלי ההבניה שלו. האזור בו מתנהל הקונפליקט בילד קטן מאוד במובן זה שהוא נחנק על ידי ההתקפות האלימות של ההזדהות עם הוריו. ברגע הפרימיטיבי הזה, אלו התכונות הבונות את הקשר הורה-ילד.

במילים אחרות, המגע הראשון שהתינוק עושה עם אבו נעשה דרך דימוי האב בנפשה של האם. אם האב הוא מושא המייצר כאב ותסכול, זה יהיה השיעור הראשון שהתינוק לומד. בהתאם לרמת ההיעדר, הכישלון, הדחייה והאלימות, כך התהום הנפשית של הילד תיפער בצורה יותר או פחות דרסטית; מושאים מתגמלים כמו אהבה ייקחו מקום מזערי במרחב הנפשי של הילד או ברשמים הנחרטים בתחושת העצמי שלו. [המושאים הפגועים והאלימים ישלטו באופי התינוק וכך החלקים הרעים או ההרסניים שעברו אידאליזציה יהיו אלו שייצרו תגובות אלימות אל מול תחושות תסכול.]

[פונקציות ההורות, לייצר אהבה אל מול עידוד שנאה, לעודד תקווה אל מול לזרוע ייאוש, להכיל את הכאב המדכא אל מול להקרין צער מאשים, לחשוב אל מול לייצר בלבול; כל אלה מוכרחים להיות מוגשים על ידי האב והאם. הורים מאוחדים העושים שימוש חיובי בכל ארבעת התכונות הטובות בקרב על גידול ילדים מאוזנים יכול להכווין גדילה חיובית, מה שיכול בתורו לעזור להמיר כאב נפשי. במידה והורה אחד נכשל, או במידה והורה אחד יוצר קטסטרופה, פונקציות ההורות יועברו להורה שנשאר. כאשר האם היא זו שנשארת, במקרה של נטישה, חוסר היכולת להילחם או התמלאות בשנאה ונקמה, היא הופכת, בסופו של דבר, ליצור חלש וחסר אונים, למעשה למטופלת במשפחה, ולכן אינה מסוגלת לבצע את הפונקציות החיוביות של ההורות. בפועל ישנה נטייה במקרה כזה לשים את הפונקציות האלו בצד, ולדרוש מהעולם בחוץ צדקה ונדבה, על ידי ריקון כל הכאב הנפשי לכיוון הקהילה. כאשר האמצעים דרכם הפונקציות האלו מתפתחות הם אמצעים אלימים, המצב מחמיר. כאשר הפונקציות האלו משתנות והופכות לפונקציות משליכות של שנאה שלילית או חוסר אונים, נוצר בלבול רדיפתי, המייצר ארגונים—אן חוסר ארגונים מוכרים מסוג של כנופיה משפחתית, עם מחלה נפשית המאפיינת את כל אחד מחבריה. (Meltzer & Harries, 1990). זוהי קונפיגורציה מושלמת עבור המשכיותה של האלימות (Bion, 1996).

תינוק ללא אב הוא ילד הממוסגר בתוך מה שWinnicott (1990)  מכנה “תסביך היעדר” (deprivation complex). ילד הופך להיות ילד עם חסך כאשר נמנעו ממנו מאפיינים מהותיים של חיי משפחה ובית. נוכחותם של תמיכה, אהבה, דאגה, הגנה ומקום בטוח של האב בנפשה של האם, הם מצרכים הכרחיים ליצירת האווירה המוכרת הדרושה להתפתחותו של הילד. היעדר האב, בכל מקרה, תמיד יהיה גורם בתסביך ההיעדר של הילד, כל עוד אנו מתבוננים ומבינים את הנפש האנושית. מכיוון שהילד סובל מהיעדר אבו, בלתי נמנע גם שיסבול מהיעדר אמו, אם בכך אנו מבינים את חוסר יכולתה של אמו לגלות אהבה מלאה כלפי בנה ולהבין את צרכיו הרגשיים בצל נטישת האב. הפונקציה של במקרה כזה של היעדר פיזי או רגשי יכולה להשהות את תהליך ההורות, השהייה בה אך אחד לא לוקח את האחריות על הילד. כך נוצרת אווירה של בלבול המובילה למצוקה קטסטרופלית. התבוננו בכל אחת מהאימהות בתגובתן לאלימות הנטישה, מה גם שזו השתקפה בתגובות של התינוקות שלהן. אלה היו תינוקות שאיבדו כל תקווה. כולם חזרו לבית החולים להילחם בדיכאון ובמוות. המאמצים שנעשו על ידי בנה הבכור של קמילה בעת מות האב אפשרו לה להכיר ולקבל את הפונקציה שהתינוק חיכה לה על מנת לתקן את נטישתו, ואת אובדן אביו.

הצער הקטסטרופלי  של מבני המשפחה מופקד אצל האם, ובכך מחלק כל רגש אהבה שיכול היה להיות מופנה אל האב (Winnicott, 1990). ראייה לחולשת התרחיש הזה היא קיומה של מערכת המלאה בשנאה, השלכת רדיפה, ותשוקות לנקמה. הפונקציה הנוצרת היא עידוד שנאה. אצל מריאלה ולאורה שנאה זו הפכה להיות שיגעון, והתינוקות שלהן נעלמו בצורה אלימה. תחושת הביטחון היא הכרח מיוחד במשפחה. כאשר הוא מוחדר אל תוך הדינמיקה במשפחה, הוא מייצר כבוד ואמון בתוכה. אם ההורים נכשלים לעשות זאת, המשפחה תיכשל, וכתוצאה מכך נוצר בלבול והתפתחות כאוטית אצל הילד.  

האב הנוטש תוקף את יכולת הילד להתחבר וליצור קשרים מכל סוג שהוא (Bion, 1962a). ילדים נטושים אלו יוכלו רק לחזור אחר החוויות שחוו, אחר התקיפה שעברו על כל יכולת שהיא ליצור קשר עם אחרים. נין לתרגם את ההשפעות האלו לשפה הבאה: אלימות מייצרת אלימות.

להתקפות אלו ישנה השפעה על יחסי אם-תינוק, אם-אב ומכאן אב-תינוק. לא ניתן לתקן את היחסים האלו בשלבים מוקדמים של החיים כל עוד מערכת היחסים בין האם והאב נבנית מחדש על יסודות בטוחים. כאשר היחסים האלו נמצאים תחת התקפה, התינוק נותר ללא מודל בו הוא יכול להתפתח בצורה חיובית. מה שנוצר במקום הוא יחס ב L שמוביל מידית ל H ו K. הפעולה הכללית תעבור הסבה לעבר הפעולה השלילית. במונחים של Bion’s grid, ייווצר גריד שלילי, קרימינלי. אין לילד מודל גדילה בו הוא יכול לפעול, בחייו ובמערכות היחסים שלו. יש לו אך ורק מודל של אלימות; אלימות זו מייצרת עוד אלימות ששפתה היא הרס. הכורח המוביל להרס הוא הוא השהיית היכולת של הילד להיות יצירתי ולאהוב. נטיות וכישרונות נמצאים תחת שלטון החלק ההרסני של אופי הילד; לכן, הם אינם זמינים להתפתחותן של מערכות יחסים, הכוללות בתוכן מושאים טובים ורגשות אהבה והכרת תודה (Winnicott, 1990). ]…בצורה כוחנית וללא ספק ההשפעות של היעדר אפקטיבי זה: נטייה אנטי-חברתית, אשר בבסיסה שני מניעים: לחפש אחר אובייקט ולהשמיד אותו. “קיומה של נטייה אנטי0חברתית היא היעדר אמתי, לא היעדר פשוט.” ( Winnicott, 1990, p. 148).

לפי פרדיגמת פנים-מול-פנים ניתן לאסוף מידע על דיכאון אצל תינוקות חדשים ויונקים (Trad, 1986). באופן זה ניתן לחקור את פרקי הדיכאון החשובים של השבועות הראשונים לאחר הלידה. תינוקות יונקים עם אימהות בדיכאון למשל מראות התנהגות מוגבלת ופסיבית. Field (1984) לפי Trad (1986) מדגים סטיות ראויות לציון בהתנהגות של ילדים לאימהות עם דיכאון קליני. תקשורת לוקה בין אם לתינוק יונק כבר מהימים הראשונים יכולה לקבוע את ההתפתחות של פתולוגיות נפשיות. צמדי האם-תינוק שנצפו כאן מורכבות מאימהות שכמעט ולא מביטות בתינוקות שלהן, במיוחד בזמן השבועות הראשונים לאחר הלידה, כאשר הנטישה לוקחת צורה כואבת במיוחד. הבעות הפנים של התינוקות—מזעיפים פנים כאשר האם דיברה על האב, התינוק מחפש אחר חזה האם ומוצץ באוויר עם עיניים סגורות—כל אלו הם קריאות לאם, בניסיון לזכות מחדש בתשומת הלב של האם ובמבט שלה. אני חושבת שאלו ניסיונות לשקם תקופות של הכלה.

בשלושת המקרים שתוארו קודם לכן ברור לראות כיצד האב תוקף את יכולתו של הילד ליצור קשרים. זוהי התקפה על יכולתו של הילד לחשוב, שהאב מחליף באלימות. זוהי תקיפה על יכולתו של הילד לאהוב את האם, יכולתו ליצור קשרים, אשר שמה את יכולת הילד לאהוב ולחשוב בסכנה. האם הנטושה נכנסת למצב חמור של דיכאון כאשר אין ביכולתה להבין את המאבק הפנימי המתחולל בה. במקום לחשוב, הפונקציה הבאה לידי ביטוי בשני ההורים מייצרת בלבול, גם אצלם עצמם וגם אצל התינוק. הפעולות במונחים של K ובמונחים של הגריד יכולים להיות A6. אם ניקח בחשבון את השגיאות בהבניית המושגים, האב מייצג דרמות המבוססות על חוסר הבנה (mis-conceptions) (Money-Kyrle, 1968). האב מעולם לא היה יכול הגיע ל E6, למשל. התמונה עליה הסתכלנו יוצרת, במקום זאת, גריד שלילי.

ההתקפות על האם והתינוק הן התקפות הדומות למה שנוכל לראות במשרד הפסיכולוג כאשר המטופל תוקף את הקשר היצירתי בינו לבין האנליסט, ובכך הורס את ההבנה האנליטית של המטופל. [הבנת-פירוש-התינוק שהאנליסט מפתח ומתכוון לתקשר באמצעות מציאות ורבלית עוברת תקיפה על ידי המטופל המובילה להפלת המחשבה, היצירה, או מחשבה שיכולה ברגע החלטי להיות פרגמנטים הנלקחים מהאנליסט מתוך ניסיון ליצור פרשנות.]   יתר ההתקפות המובנות מלאות בתסכול ונקמה במטפל המעורב כבר בהעברה נגדית. התקפות אלו יכולות גם לתקוף את נפשו של המטפל באלימות ומכאן את נפשו של המטופל היוצר מצב איאטרוגני (iatrogenic). האלימות שוכנת גם במטופל וגם במטפל. הדרך היחידה בה המטופל יכול להתחבר למטפל הוא דרך השימוש באלימות. אלימות מייצרת אלימות.

אם נתבונן בכל אחד מהמקרים האלו עם זכוכית מגדלת יהיה לנו קשה להבדיל איזו פונקציה מתוך הארבעה מופעלת בכל משפחה. נדמה כי יש ארבע פונקציות שליליות הנלחמות בינן לבין עצמן על דומיננטיות. במקרה ספציפי זה, המציאות בה המשפחה מפתחת מושאים של אלימות היא האלימות של הנטישה… כשאבא לא שם.