ארגון המפלגות –

סיכום פרק (6) מתוך הרפובליקה הישראלית השנייה: פוליטיקה ומשטר לקראת המאה ה-21

אשר אריאן

המפלגה היא הבמה עבור פוליטיקאים השואפים להגיע לעמדות כוח במדינה. שלא כמו קבוצת לחץ, המפלגה היא גוף פוליטי שהתארגן לטובת צבירת כוח ומילוי תפקידים במסגרת פוליטית נתונה. לאחרונה, המפלגות החלו לקיים בחירות מקדימות (פריימריס) בהן חברי המפלגה מצביעים על הרכב הרשימה. הבחירות הן למעשה תחרות בין מפלגות, אך זו תחרות מבוקרת התורמת לריסון העוינות ומדגישה יעדים ואידאלים משותפים. למרות המראה הרב-מפלגתי של המערכת הפוליטית בישראל, יש לקחת בחשבון את התחרותיות של המערכת ואת חילופי השלטון בין המפלגות. עד 1977 ישראל נראית כמערכת של מפלגה דומיננטית, בה מפלגה נחשבת למזוהה עם התקופה. השלטון הדומיננטי של מפא”י והעבודה נידון לקיצו כאשר מנהיגי העבודה עצמם השתכנעו בדומיננטיות התמידית של המפלגה. לאחר חילופי השלטון, השאלה עלתה בנוגע לשאיפות הליכוד להפוך עצמו למפלגה הדומיננטית. למרות תנאים טובים, הליכוד לא הצליח להתעלות למעמד של מפלגה דומיננטית. העלייה המחודשת של העבודה עם רבין ב1992 יצרו מצב של תחרותיות, במקום דומיננטיות, בין שתי המפלגות הגדולות, לאחר המהפך של 1977 (ב”רפובליקה השנייה”). אין צורה אידאלית לארגון מפלגה, וצורות הארגון אינן סטטיות: הארגון של המפלגה מתאים עצמו לתנאים קיימים ומשקף אינטרסים צרכים ומניעים. מבנה מפלגת ההמונים הייתה הצורה המצליחה בתולדות ישראל, וממנה יצאו המפלגות ששלטו ביישוב בין שנות ה30 ועד סוף שנות ה70. היחידה הארגונית של מפלגת ההמון היא הסניף, ומעמד הפועלים הוא המוקד העיקרי של המאמץ הארגוני. הפעילות הנרחבת בסניפים הובילה להרחבת המנגנון הבירוקרטי, נוצרו משרות רבות יותר, והתפתחו תחומי הפעילות השונים. ניתן לראות בישראל גם סממנים לצורת מפלגות קנאים. זוהי מפלגה בה נדרשת מהחבר מסירות קנאית למפלגה, לעיתים גם על חשבון הפשרות הנדרשות בממשל דמוקרטי. המבנה הוא היררכי, בו החלטות מתקבלות בצמרת ומן החברים מצופה צייתנות. בישראל דפוסים אלו נראו אצל מק”י ומפ”ם. אצל הקומוניסטים, יחידת הארגון הבסיסית היא “תא,” קבוצה קטנה של חברי מפלגה המאורגנים במקום העבודה, בעוד שהסניף של מפלגת ההמונים היו קשור למקום מגוריו של הפרט. עם התפתחות כלי התקשורת ההמונית, נחלש כוחן של מפלגות ההמון, והמפלגות החלו לפנות אל כל הציבור. המצביעים החלו להתנהג כצרכנים יותר מאשר משתתפים פעילים. המודל של מפגת-שלד: המכובדים הנבחרים מסוגלים לזהות את האינטרס הלאומי ולפעול להגשמתו. התמיכה היא על בסיס איכות הבוחרים, לא כמות הבוחרים. מפלגת ההמון הקימה את תשתיות הרווחה, המדינה לקחה עליהם אחריות, והעלייה בתנאי המחייה הגביר את הניידות החברתית ואת ניידות ציבור הבוחרים. המפלגה החלה לתפקד כמתווכת בין ציבור הבוחרים לאינטרסים מאורגנים במקום למלא את תפקידה המסורתי—קודם כל לארגן, ורק אחר כך לייצג אינטרסים. לבסוף, הפכו מנהיגי המפלגות לעסקנים של גופים חצי-ממלכתיים, המובילים להיווצרותו של קרטל—בו כל המפלגות מחלקות ביניהן את המשאבים. הליכוד והעבודה של 1996 הן דוגמא טובה למפלגות קרטל הנשענות על תמיכת האוצר.