Reflective Emotions and the Politics of Love – רגשות רפלקסיביים והפוליטיקה של האהבה (הצעה לתרגום מאמר)

רגשות רפלקסיביים והפוליטיקה של האהבה

1

הרצאתי הרביעית והאחרונה מתבססת על הפרשנות לרגשות, בהרצאתה של מארת’ה נוסבאום מ-2001, “זעזועי מחשבה”,[1] ובכל מחקריה הנרחבים מאז על תפקידם האמתי והרצוי של הרגשות בחיי החברה. בצרוף מקרים מוצלח במיוחד, הספר שבו אתרכז, “רגשות פוליטיים: תרומתה של האהבה  לצדק”,  Political Emotions: Why Love Matters to Justice, Cambridge MA: Harvard University Press, 2013.  ) היה נושא של הרצאתה באוני’ גתה ב-2013.

אולם חקר הרגשות אצל נוסבאום מעניין אותי לא רק בגלל הקשר לפוליטיקה, אלא גם מספק לי כר נרחב לניתוחים פילוסופיים מכמה סיבות:

ראשית, נוסבאום עוסקת בהרחבה הן באופיים השכלי של הרגשות בכלל והן בתרומתם של רגשות כסלידה, בושה, פחד, חרדה, סליחה, נדיבות, חמלה ואהבה לעיצוב הפוליטיקה הלאומית והבינלאומית, המשפט הפלילי והחוקתי, ורעיונות הצדק. אולם עד עתה היא התרחקה מדיון בדת. לכל הרגשות שהיא חקרה, ורבים שלא חקרה, כגון אלה שבהם אעסוק בהרצאה זאת, השפעה ישירה ולעתים גם מטרידה על כל היבטיה של הדת, החובות הדתיים וביטויי הדת. לכן, למשל, בכל הפרק שבו היא דנה בנימוקים פילוסופיים נגד ביסוס המוסר על החמלה, אין שום אזכור לכל הספרות הדתית שנכתבה בעד או נגד  “תפיסת החמלה כרגש מוסרי הראוי לכבודם של החומל ושל מושא החמלה גם יחד”  (“זעזועי מחשבה, פרק 7, עמ’ 356).

שנית, היא מזכירה מדי פעם ניגודי רגשות ( emotional conflict) (למ’ בפרק 1, הע’ 10 של “זעזועי מחשבה”), ואת הצורך להחליף רגשות שליליים בטובים מהם, אולם כמעט ואינה מתייחסת ל “רגשות דו ערכיים” (emotional ambivalence) או “התלבטות רגשית” (undecidedness emotional ) ואינה מציינת את יכולתם לחולל שינויים, שאליה התייחסתי בשתי ההרצאות הראשונות. בדרך כלל, נוסבאום דנה מתיחסת לרגשות דו-ערכיים רק ב”משבר הדו ערכיות”  (ambivalence crisis) של האהבה והשנאה בשלהי הינקות אצל וויניקוט (ראו בעיקר ב”זעזועי מחשבה”, פרק 4, הע’ 5).

שלישית, המחברת להוטה להוכיח קשר בין רגשות של בני אדם לאלה של בעלי חיים, ובעיקר בכל הנוגע לצער ולפחד ב”זעזועי מחשבה” (פרק 2)  ולחמלה ב”רגשות פוליטיים”  (פרק 6), ובכך חושפת מחדל המאפיין את כל מחקרה על רגשות.  הגדרתה המפורסמת לתגובות רגשיות (בניגוד לתחושות גופניות כגון רעב או בחילה) “שגשוגניות” (eudaimonistic)  (הש’ “רגשות פוליטיים”, עמ’ 31-32) היא שהן הערכות תלויות בהשקפה (perspectival evaluations) שבמהלכן, “כשאנו מעריכים מושא (object) חיצוני כחיוני לרווחתנו, אנו מכירים בתלותנו בחלקי העולם שבהם איננו שולטים לחלוטין ובנחיתותנו לעומתם” (“זעזועי מחשבה”, עמ’ 19). תגובותיהן של חיות למושאים חיצוניים כאלה, המסייעים או המסוכנים לתזונתן, להישרדותן או להתרבותן, אכן מבטאות את תלותן ונחיתותן. אולם היא מבחינה בצדק שלבני אדם היכולת הייחודית לנסח את מחסורם ולהרהר עליו. אולם ההסבר הזה מתעלם לחלוטין מכך שבני אדם, בניגוד לחיות, מסוגלים לבחון גם את עצמם, ולהעריך שגם מה שהם חשים, יודעים ומסוגלים לעשות גם כן חיוני לרווחתם. הגאווה והצניעות, כמו גם האשמה, שייכים לקבוצת הרגשות “המתייחסים לאני” (self-referring), או הרפלקסיביים, שבחינה מדוקדקת שלהם תורמת רבות להבנת ההבדל העקרוני בין בני האדם לכל חיה אחרת או לחפצים.

הסיבה הרביעית לעסוק במחקריה של נוסבאום בהרצאות אלה היא פילוסופית ואולי גם שנויה יותר במחלוקת. לטענת המחברת הרגש הוא בעיקרו צורת שיפוט “שגשוגנית” או תלויה בהשקפה. הצער על אובדן יקירינו, וכן הפחד, הסלידה, הבושה או השמחה שמעוררים בנו אנשים, אירועים ורעיונות מסוימים, כולם נובעים ממחויבויות, נטיות ועמדות אישיות, והן תגובות לכל אלה. המחברת רומזת בבירור שזהו ההבדל בין רגשות לסוגי הערכה חסרי פניות ושכלתניים יותר. מכאן, לכאורה, נובע שהערכה שנראית סובייקטיבית פחות היא שכלתנית יותר ולכן מולידה לפחות מבט מהצד שאמור לייצג את  כולם, אם לא השקפה חסרת כל הטיות (a view from nowhere). לדעתי זאת טעות הנובעת מתפיסה מדעית מימי הרנסאנס כאילו יכולה להיות הכרה אובייקטיבית מנותקת. על פי ההשקפה הנאו-קאנטיאנית שהצגתי בהרצאותיי, כל הערכה אנושית מוכרחה להיות מושפעת ממסגרות (framework-dependent) ולכן גם תלויה בהשקפה. מכאן שהרגשות הם תכונה אופיינית לשיפוט האנושי ולא חריגה ממנו. ההסבר שנתתי לנורמטיביות בהרצאות אלה קרוב לטענתו של הארי פראנקפורט שהנורמות צומחות מהרצון, ולכן מוכרחות לשקף את מושאי אהבתנו וענייננו, והיא נראית כתפיסה מקפת יותר של ההערכה ה”שגשוגנית” מההסבר הנאו-סטואי של נוסבאום, למרות שפרנקפורט אינו משתמש במושג זה. ( ר’ הרצאה 1, הע’ 13 ושאר הטקסט).