The return of the absent father

Key words: absent father, inner world, child and adult psychotherapy

The return of the absent father

חזרתו של האב הנעדר

באביב האחרון, במהלך קבוצת דיון בה נכחתי, שמעתי מטפורה על היחס בין משחק וכוח, “אם אתה רוצה לשמוע מוזיקה בנגן דיסקים, אתה קודם כל צריך ללחוץ Power ואז Play. אם אתה לוחץ על Play בלי ללחוץ Power  קודם לכן, לא יקרה כלום.” אין משחק בלי כוח!

אני קושר את המטפורה הזו לכוחות פסיכודינמיים בעולם הפנימי של ילד או תינוק הסובל מהיעדר אב; בכך אני מתכוון להיעדר אב חזק, חם ונוכח מספיק, הנכנס אל נפש הילד כמקור לא-מודע של כוח פנימי. אב נעדר, פיזית או רגשית, יוצר חור או פצע בעולמו הפנימי של הילד. אני מדבר כאן על תפיסתו המוקדמת הפנימית של הילד את האב, כדמות מתפקדת הפוגשת תסכולים ומייצרת מחשבה, או מושא רע, אם הילד לא מסוגל לסבול את ההיעדר (Bion, 1967b). בנוסף, אני גם מדבר כאן על הצורך של הילד באב מספיק טוב, אב חיצוני הנדרש כאשר אנו מתמודדים עם הפגיעות והתלות של האגו (Winnicott, 1963).

האינטגרציה של הדיאלקטיקה הזו בין מציאות פנימית וחיצונית נוגעת בוויכוח מורכב בפסיכואנליזה (Berman, 2004).    

בהגדרה הטיפולית בה אני עובד המטפל והמטופל יוצרים יחד מרחב מתווך או, מרחב משחק (Herzog, 2001) הנע בין מציאות פנימית וחיצונית בהתאם למצבו של המטופל או שלב הטיפול. לפי Phillips (1988), “מרחב המעבר קורס כאשר מציאות פנימית או חיצונית מתחילה לשלוט בסצנה, בדיוק כמו ששיחה נעצרת אם אחד המשתתפים משתלט.”

הייתי רוצה לחזור אל הפצע הפנימי שנוצר על ידי היעדר האב האמתי וגם על ידי התהליך הפנימי הקורה בתוך נפש הילד אליה נכנסת דמותו של האב הנעדר. פצע זה יהווה איום לתחושת הביטחון של הילד, ויתכן וייצר פסינציה ליחסי כוח ופגיעות. באופן זה, ההתנסות בהיעדר אב עלולה לפגוע בחלק מיכולתו של הילד לשחק עם החיים, עם עצמו ועם המושאים שלו.

האב הנעדר לפי הגדרתי הוא האב הנעדר שאינו קיים,  לא-מתפקד או לא-משמעותי. האב הנעדר הוא גם הדימוי המופנם של האב בעולמה הפנימי של האם, הילד והאב, המהווה חלק מרכזי ועוצמתי בעולם הפנימי, המשפיע באופן מודע ולא-מודע על חייו הפנימיים והחיצוניים של אדם. מושג האב הנעדר כפי שאני משתמש בו קשור לדימוי האב הנעדר ולהעדר פונקציות האב שהמטופל מביא אתו אל מגרש המשחקים של יחסי ההעברה, כסיבה לא מודעת לכאב הנפשי ולחרדות העמוקות שלו.

מבחינה התפתחותית, מתן החסות על משחק הילד נעשה על ידי שני ההורים, כל אחד עם אופן התקשורת המשחקית האופיינית לו (Herzog, 2001). ביחסי ההעברה והעברת הנגד של מטופל אב נעדר, ישנה תמיד הפעלה של היעדר המשחק עם האב, עם כל המורכבויות והגוונים האישיים המאפיינים את השלכותיו (projections) ומופעיו הפנימיים (introjections) של המטופל.

לפי Winnicott (1952) “אין דבר כזה, תינוק” ובכך הוא מתכוון שהתינוק לא היה חי ולא היה מתפתח ללא אמו. לפי Green (1977) “אין דבר כזה אם ותינוק,” הרומז לנוכחות דמות האב בעולמה הרגשי הלא-מודע של האם. בספר The Importance of Fathers, הוסיף Etchegoyen (2002) כי “אין כזה דבר אב, ללא מערכת היחסים של האם עם האב”. לי נדמה שאחד המשפטים החסרים בתסביך מערכת היחסים המשולשת בין האב, האם והילד הוא להלן: “אין תינוק ללא דמות אב, לעיתים אב אמתי, ובכל מקרה אב בעולמו הפנימי של הילד.”

לפי Etchegoyen (2002) אין עדיין ודאות בימינו לגבי כיצד האב תורם ומשפיע על התפתחות ילדיו. היא מעלה שתי שאלות חשובות:

1. האם אבות באמת הכרחיים?
2. האם אבות שונים מאימהות?

אוסיף שאלה שלישית לדיון:

1. האם העדר האב שונה מהעדר האם?

פרויד (1923) משחק עם השאלה הנוגעת לחשיבות ועוצמת ההשפעה של האב על ילדיו:

מאחורי אידאל האגו שוכנת חבויה הראשונה והחשובה ביותר מבין ההזדהויות, זוהי ההזדהות עם האב, פרה- היסטוריה כל אדם. נדמה כי, תחילה, זוהי לא תוצאה או נגזרת של אנרגיה-מושקעת באובייקט; זוהי הזדהות ישירה ומידית הקודמת לכל השקעת אנרגיה באובייקט. (39-40)

אולם בהערת שוליים לפסקה זו פרויד כותב:

אולי יהיה נכון יותר לומר, “הזדהות עם ההורים”, הרי שבטרם השיג הילד ידע מובחן של ההבדל בין המינים, היעדר הפין, הוא אינו מבחין ערכית בין אביו ואמו.

מה היא, אם כן, האמת לפי פרויד? האם הוא משחק עם הקורא על מנת לשאול את השאלה שהועלתה על ידי Etchegoyen (2002): “האם אבות שונים מאימהות?”

פרויד מעלה לדיון שתי נקודות מבט, ראשית, שיש הבדל בין הזדהות עם האב להזדהות עם האם, בכך שהשפעת האב על חלקים מסוימים בנפש עוצמתית יותר מזו של האם, ושנית, בכך שבינקות אין הבדל בין אם לאב בהזדהויות של הילד. במקום אחר, פרויד (1930) מזדהה עם חוסר האונים של התינוק והצורך שלו באביו, “איני יכול לחשוב על צורך חזק יותר בזמן הילדות מהצורך בהגנה של האב.”

מניסיוני בעבודה עם מבוגרים וילדים, אני מאמין שלכל ילד וילדה יש צורך חזק באביו או אביה, בשני אופנים חשובים:

1. צורך מבני מולד במגע רגשי עם האב הביולוגי. במגע רגשי אני מתכוון לרגשות הילד ולפנטזיות שלו על האב הביולוגי, לרבות הצורך במערכת יחסים אמתית עם האב הביולוגי; היקשרות אבהית.
2. צורך בדמות אב נוכחת ומתפקדת התורמת להתפתחות הנפשית של הילד. דמות אב זו יכולה להיות דמות זכרית ממציאות חיצונית  (סב, דוד, אב חורג, וכולי) או אב פנימי בעולמה הפנימי של האם; פונקציות אבהיות.

מונחים כמו “אב נעדר” (Burgner, 1986; Lewis, 1991; Gill, 1991; Kirschner, 1992; Mancia, 1993), “אב מת” (McDougall, 1989), “האב האבוד” (Green, 2009) ו”רעב אב” (Herzog, 1989)—כולם ניסיונות של הפסיכואנליזה להמשיג ההשפעות העמוקות והחזקות של סוגי מחסור שונים במערכת היחסים הזוגית או המשולשת עם האב, ואת הפצע הרגשי הנוצר על ידי חסרים אלו בנפשו של אדם.

בעבודתו הקלינית על פרוורסיה Mancia (1993) מתאר מקרים רבים בהם המקבילה להיעדר האב היא אם סימביוטית. במקרים אלו, לפי Mancia, האב נעדר לא רק פיזית אלא גם מבחינה פסיכולוגית מאחר והוא מעורפל, מרוחק ואינו מסוגל להבין את צרכיו הפרגמטיים של הילד. אב כזה אינו יכול להפוך להיות מודל ההזדהות של הילד.

Lewis (1991) טוען כי יש סיבות רבות להיעדר מתמיד של האב לאורך התפתחות הילד ושהיעדר כזה יכול להשפיע על התפתחת הילד בדרכים שונות. מצד שני, הוא אומר שהיעדר האב אינו מוכרח לגרום לפסיכופתולוגיה ואינו, בעצמו, סיבה להתערבות פסיכו-תרפויטית.

לדעתי, גם אם היעדר אמתי של אב לא גורם לפתולוגיה ברורה, הוא תמיד יצור היעדר רגשי לא מודע או פצע בילד או במבוגר הסובל מכך, אשר גורר אתו חזרה קומפולסיבית על מצבים המדגימים את היעדר האב כמו גם את הצורך בחזרתו לעולם הפנימי המודע של ההתנסות.

אחד השינויים בפסיכואנליזה אחרי פרויד היה ההבנה ששלושת השנים הראשונות של החיים הן לא רק על מערכת היחסים הזוגית בין האם והתינוק, האב והתינוק, או האב והאם. מלני קליין וממשיכיה מתארים מערכת משולשת ותסביך אדיפוס מוקדם כבר בשנה הראשונה של החיים.

“הסצנה הפרימלית” תוארה לראשונה על ידי פרויד (1918) במקרה של “איש הזאב”. פנטזיית הסצנה הפרימלית מתוארת על ידי פרויד כמורשת ארכאית של רעיונות מולדים אשר גורמים לתינוק ליצור פנטזיות על יחסי הורים המתמזגת עם נפשו על ידי ההתנסות האמתית והמדומיינת של הילד.

Britton (1989) מתאר את השימוש של קליין בפנטזיית “הסצנה הפרימלית” כהתמקדות על מה שהיא כינתה המצב האדיפלי. אתאר כעת את ההפעלה של הסצנה הפרימלית בטיפול משחק זוגי של אם וילד עם אב נעדר.

מקרה 1: “הזנב של האם”

אם חד הורית וילדה בן הארבע נכנסו אל הקליניקה שלי לפני כבערך שנה. ברגע שנכנסו נדמה היה לי שמדובר בטיפול זוגי, במובן זה שהאם והילד היו קשורים אחד לשני.

מספר חודשים לאחר מכן כיניתי את הדרך בה הם המשיכו להיכנס אל החדר כ”הזנב של האם”. האם נכנסת, והילד מחובר אליה מאחור, כמעט בלתי נראה בשבילי.

שמה של האם רונית, שמו של הילד רוני. האם מדווחת שמשאלתה לילד הייתה הסיבה היחידה למערכת היחסים שלה עם האב. הם נפרדו בעודה הייתה בהיריון, ולמעשה רוני מעולם לא ראה את אביו, שנפטר ממחלה סופנית כשהילד היה בן שנתיים.

במהלך הפגישות הראשונות, רוני שכב על אמו בכל זמן , מניח את ראשו על הנרתיק שלה כאילו רוצה היה לחזור לרחם. אמו תיארה אותו כילד עם רגישות חושית, קשיים התפתחותיים והתקפי זעם, בהם הילד היה דופק את ראשו במיטה כתינוק, בזמן שהיא הייתה מפוחדת וחסרת אונים אל מול התקפי הזעם.

לאחר עבודה אינטנסיבית בפגישות זוגיות ופרטניות עם האם למשך מספר חושים, שינויים משמעותיים קרו בחייהם. האם העמיקה את יחסיה עם חבר והחלה לצאת אתו בערבים—דבר שלא הרשתה לעצמה לעשות בעבר.

האם סיפרה שרוני יכול לשחות בעזרת גלגל הצלה בפעם הראשונה ללא עזרתה. לעיתים בחדר המשחקים רוני נפרד מגופה של אמו ובמהלך חלק מהפגישות הוא שיחק איתי בזמן שהם ישבה בצד וקראה ספר. העברת הנגד שלי הייתה בכך שלא הייתי קיים עבור רוני. כאשר שאלתי אותו שאלה ישירה, הוא לא ענה. לפעמים הוא לחש את התשובה באזני אמו, והיא חזרה אחרי מה שאמר. רוב הפעמים, אפילו כאשר שיחק איתי, הוא לא פנה אלי ישירות.

רוני הגיע לאחת הפגישות חסר מנוחה ועצבני. כאשר שאלתי מה קרה, האם אמרה לי שהם רבו במכונית בדרך לפגישה. הרדיו ניגן מוזיקת טראנס שהי לא אוהבת אבל שהוא רצה להשאיר. האם סירבה והוא קיבל התקף זעם, “כמו אלו שקיבל כשהיה תינוק.”

בפעם הראשונה, הבחנתי בזמן אמת, בחדר הטיפולים, בהתקפי הזעם שהאם תיארה בשלב המוקדם של הטיפול. רוני נצמד לאמו והכאיב לה. האם אמרה, “תעזוב אותי במנוחה, אני לא אוהבת את החיבוק הזה.” רוני לא שחרר, נתלה על אמו כמו תינוק, משמיע יללות של תינוק. האם שאלה אם הוא רוצה חיבוק והוא הגיב בקולות תינוק כועסים, משך את ידה, נתלה עליה ונדמה היה שעומד לקרוע את חולצתה. רונית מחאה עם כעס גובר. לבסוף היא אמרה, “אני לא מקבלת את זה, אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה לגוף שלי. אני עוברת לכיסא.” כעת רונית הייתה על הכיסא ורוני ואני על השטיח. ישבתי וניסיתי לפנות לרוני, אבל הוא הגיב לכל ההצעות שלי עם קולות כועסים.

רוני שכב על השטיח, מכסה את פניו עם הידיים. הניסיונות של אמו לפנות אליו גם הם נענו בקולות תינוק כועס. ניסיתי לדבר עם רונית ולתת לרוני להירגע. אולם, כל עוד אני ואמו ניסינו לשוחח הוא השמיע רעשי כעס חזקים יותר. כאשר ניסינו להתעלם מהם, רוני נכנס להתקף הזעם, פגע בקופסאות המשחקים לידו, זרק אותם לכל עבר בעודו שוכב על הרצפה עם הראש בידיים. בנקודה זו חשבתי לעצמי שבמצב הסכיזו-פרנואידי בו רוני נמצא במהלך הפגישה, כל קשר ביני לבין אמו נחווה בהעברה כהפעלה-מחדש של סצנה פרימלית אלימה ואגרסיבית, כך שבאותו רגע, השיחה ביני לבין רונית הייתה בלתי נסבלת עבורו ולכן הותקפה על ידו בכל דרך אפשרית.  

פירשתי בשביל רוני, “זה מאוד מפחיד ומעצבן בשבילך כשאימא שלך ואני ביחד ואתה לבד. במצב בו אתה נמצא כעת, זה בתי נסבל עבורך.” רוני נרגע מעט לאחר הפירוש הזה, ונפלה דממה בחדר. הסעתי רכב צעצוע לעבר היד שלו. תחילה הוא התנגד, אבל פתאום הוא קם ושיחקנו יחד בשקט עם המכוניות המתנגשות אחת בשנייה ובקיר. נדמה היה שהוא נרגע לאיטו ואפילו קצת לצחוק בהתענגות כשהוא הצליח לגרום למכונית אחת לגעת באחרת או בקיר. האם והילד עזבו את הפגישה אוחזים ידיים ונדמה היה שהמתח האינטנסיבי אתו הם הגיעו לפגישה נרגע.

Britton (1992) שואל, “האם האהבה שלנו תשרוד את הידע, או את המודעות, לכך שמושאי האהבה שלנו נבדלים ממערכות היחסים שלהם עם אחרים שאינם כוללים אותנו (עמוד 45)?” או במילים אחרות, האם התינוק הגדל יוכל להתמודד עם המציאות הרגשית של העמדה המדכאת והכאב של המצב האדיפלי?

כאשר עוברים מהזוגות השונים אך משלימים בין אם ואב לעבר מרחב משולש, התינוק מתחיל לראות זוג הורים הנמצא במערכת יחסים. יכולתו של התינוק לשאת בכאב האדיפלי הכרוך בהבנה שהוא לא מקור ההנאה האקסקלוסיבי של האם ובכך שאינו נכלל בתוך חדר השינה של ההורים, תלויה בשאלה האם הזוג בו הוא נמצא קודם לכן היה טוב מספיק. קשה מאוד לתינוק לוותר על הטוטאליות של מערכת היחסים הזוגית; גן עדן. אולם ויתור זה הוא בדיוק מה שפותח את המרחב בו הילד יכול לראות ולהיראות, לצפות במערכת היחסים של הוריו בלי להרוס אותה או להיהרס על ידיה.

הרצוג (2001) ממשיג את המשחק, באנליזה של ילדים ומבוגרים, כשפת פעולה של עשייה, עשייה מחדש והתרה (undoing). הוא מתאר משחק כאופן לייצג, לתקשר ולהתנסות, גם בתוך מערכת העצמי המתפתח וגם בין העצמי לאחרים. [המקרה השני הזה הוא של מטופלת, אישה עם אב נעדר שהושלך אל המרחב הטיפולי; ההשפעה החזקה עליה ועל היחסים האובייקטלים שלה השתקפה בהעברה—העברת נגד, כמו גם בפעולות שלה ובקישורים המילוליים עשתה.]

מקרה 2: האב הנעדר הנוטש  

תמי הייתה בת 35, נשואה עם שלושה ילדים, בכירה בתחום ההיי-טק. היא פנתה לקבל טיפול לאחר כמה מקרי התעלפות תחת מתח. הוריה התגרשו כאשר הייתה בת 10, ואביה עבר לארץ רחוקה. היא גרה עם אמה ואחיותיה. לקראת סוף התיכון שלה כל תלמיד התבקש לספר כמה דברים שמאפיינים אותו בשביל להרכיב ספר מחזור. תמי אמרה לי, “הרגשתי שלא היה בי שום דבר מיוחד. הייתי תלמידה טובה, פופולארית, אבל לא היה שום דבר יוצא מן הכלל שהייתי יכולה להגיד על עצמי. למעשה הדבר היחידי שהפך אותי למיוחדת הייתה העובדה שאבא שלי נטש אותנו, מה שלא יכולתי לכתוב בספר המחזור.”

בתוך ההעברה-העברת הנגד, הרגשתי מתמי כבר מההתחלה תחושת נזקקות נואשת לעזרה ולקרבה שלי. בבוא העת, תמי תיארה את הטיפול כדבר המשמעותי ביותר בחייה, ולעיתים הודתה לי עבור הדאגה והעקביות במערכת היחסים בינינו.

לאחר שנתיים של טיפול הגיע יום בו נאלצתי לבטל פגישות בשל סיבות אישיות. כאשר התקשרתי למטופלים של אותו יום פשוט שכחתי להתקשר לתמי שפגישתה הייתה הראשונה, מוקדם בבוקר. תמי התקשרה אלי לאחר שחיכתה מספר דקות מחוץ לקליניקה. התנצלתי וקבעתי פגשה חלופית ללא עלות. כשדנו בתקרית, תמי הגיבה באדישות. היא אמרה שאנשים מדי פעם שוכחים פגישות והיא לא ראתה סיבה לעשות מהומה מהדבר. היא לא הופיעה לפגישה הבאה, בלי להודיע, וכשהתקשרתי לשאול מה קרה, היא אמרה שנראה לה שהיא רוצה לקחת הפסקה מהטיפול. הזמנתי אותה לפגישה על מנת לדון בכך. בפגישה אמרתי תמי שנדמה לי ואם לא נדון במה שקרה, יתכן והטיפול לא יוכל לחזור לחיים. להפתעתי, היא לא עמדה בפיתוי הפרשנות ואמרה שהיא שמחה על כך שראיתי כמה שברירי המצב היה עבורה. חלקתי אתה את העובדה שהשכחה שקרתה לי מאוד לא טיפוסית ושלדעתי, למרות שלקחתי אחריות מלאה והתנצלתי בכנות על כך שפגעתי בה, הנחתי שזה קרה באופן לא-מודע בגלל דבר מה שהופעל מחדש בינינו שהיה קשור לנטישה של אביה, סוג של הזדמנות עבורה כאישה מבוגרת לעבוד עם החרדות, הכאב והכעס על נטישת האב. תמי שתקה לזמן מה ואז, בקול רועד, בוכה בדממה, אמרה, “זה באמת לא היה נורא. אני פשוט הרגשתי שוב את ההרגשה המוכרת שאני חסרת כל ערך, כלום, אוויר. למה שאפילו תחשוב עלי או תזכור אותי?”

תמי תיארה את עצמה עומדת לפני הדלת ומרגישה כמו ילדה חסרת אונים ומשותקת. “רציתי פשוט ללכת ולא לחזור לעולם. אבל חשבתי, את אישה מבוגרת, אולי משהו קרה לו? אז התקשרתי אליך. מצד אחד, יכולתי לשמוע את ההפתעה שלך, אז האמנתי שלא עשיתי את זה בכוונה. מצד שני, אולי העדפתי שתעשה זאת בכוונה מאשר שתשכח אותי! העלבון הגיע מאוחר יותר, יחד עם כעס, ופשוט לא רציתי לראות אותך יותר. ההרגשה בהחלט הזכירה לי את של אבי. חשבתי עליו במשך שנים. אם הוא יכול היה לעזוב אותי ולהישאר רחוק כל השנים ההן, ברור שאני כלום בשבילו. בגיל ההתבגרות שלי הוא יצר איתי קשר, הזמין אותי למדינה בה הוא חי. אמרתי לו שאני לא מעוניינת לראות אותו ולא האמנתי שהוא העז להזמין אותי כאילו כלום לא קרה. הוא דאג רק לעצמו ולכסף שלו, ולא היה אכפת לו מאתנו, אז למה שלי יהיה אכפת ממנו? הוא היה זר. במשך כל החיים שלי, מאז שהייתי בת 10, אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים בהן ראיתי אותו; הוא לא חלק מהחיים שלי.”

לאחר שעבדנו אינטנסיבית על המשבר של הפגישה החסרה, תמי הביאה חלום. “אני יושב עם אימא ואחיותיי, אוכלת, ולפתע אבא בא הביתה לאכול אתנו. אני קמה ומזמינה את אבא להיכנס ולהצטרף לארוחה.” תמי בוכה ואומרת, “מעולם לא חלמתי על אבא שלי, בטח לא משהו טוב כמו זה. במציאות אני לא חושבת שהייתי מזמינה אותו, בגלל שאני בעיקר כועסת עליו, או מתעלמת ממנו, אני מרגישה שהוא לא ראוי לזה.”

אני מפרש את הנכונות של תמי בפעם הראשונה מאז תחילתו לאפשר לאביה להיכנס אל הטיפול, לפי הזמנתה. תמי מגיבה בשטף זיכרונות מהתקופה לפני שהאב עזב. אבא לוקח אותה ליום שלם, רק שניהם, לפארק שעשועים; היא ואביה בונים ארובה בסלון; אבא שוכב על המיטה בשבת והיא קופצת עליו, צוחקת ומשחקת. מערכת היחסים עם אביה, האבל על עזיבתו, והמשאלה החבויה והעמוקה למערכת יחסים הדדית וטובה אתו הפכה להיות התמה המרכזית של הטיפול, לרבות שינויים אצלה, אצל חייה עם בעלה וילדיהם ומחשבות על חידוש הקשר עם אביה, רק שהפעם ביוזמתה.

פרויד (1908) אומר בהקדמה לספרו The Interpretaiton of Dreams:

ספר זה היה חלק מהאנליזה העצמית שלי, מהתגובה שלי למות אבי—רוצה לומר, לאירוע החשוב ביותר, האובדן המורגש ביותר, בחיי אדם. כשגיליתי זאת, הרגשתי חסר אונים בניסיוני להשמיד את עקבות ההתנסות הזו.

המקרה השלישי מציג מטופל, גבר מבוגר שאיבד את אביו כילד ועדיין נאבק עם הלכות המוות הטרגי כאדם בוגר, גם בחיים וגם בפסיכותרפיה פסיכואנליטית.

מקרה 3: “ביצת המוות”

בפגישה הראשונה שלו, טל אמר שכאשר היה בן 14 אבא שלו מת באופן פתאומי מדום לב. האב היה בנסיעת עסקים ומת במלון בחו”ל. טל אמר שהוא זוכר מעט מאוד מהתקופה של מות אביו אבל, הוא חשב שהוא “הוריד מסך ברזל” והמשיך עם חייו. האופן בו דיבר על אביו, כמו גם היחס שלו כלפי בהעברה, אופיינו בריחוק ורציונליות. טל ציין כי אביו זר לו, הוא מרגיש מרוחק ממנו, שהוא אינו קיים בשבילו.

לאחר שלוש שנים בטיפול, טל הביא חלום שהיא כינה “ביצת המוות.” “הוא טייס המתרסק עם המטוס שלו בביצה. אז הוא מנסה ללכת בביצה ונכשל. ממול הוא רואה חרגול עצום בגודל של בן אדם. לחרגול יש זוג עיניים ענקיות הקוראות לטל להסתכל, אבל כל פעם שהוא מנסה, הוא רואה משהו חסום, מת ועצוב. הוא רואה שיש הרבה גופות של חרגולים מתחת למים ומפחד ונגעל להמשיך ללכת שמא ידרוך עליהם ורגליהם ישברו. זוהי ביצה של מוות, מלאה בגופות.” ביחס לחלום טל אמר, “העיניים של החרגול הזה הם כמו העיניים של אבא שלי.” זה הזכיר לו פנטזיה הייתה לו לראות דלת לעולם המתים כששלד יוצא החוצה, והשלד הזה הוא אבא שלו. כשהוא מתקרב ורוצה לדבר או לחבק אותו, מישהו מגיע ואומר שהשלד מוכרח לחזור לעולם המתים והם נעלמים מאחורי הדלת.

טל שאל אותי, “מה אתה מרגיש כשאתה פוגש אותי, כשאני מגיע לפגישה?” כששאלתי מה הוא חושב, הוא הגיב, “נראה שאתה מתבייש ואני גם כן מתבייש.” הוא אמר שהוא הבחין כבר מהתחלת הטיפול שאני מרוחק ועצור. כששאלתי מה הוא היה רוצה, על שתק ואז אמר, “הייתי רוצה שנהיה קרובים יותר. אני רוצה שתשאל אותי איך אני, לא מתוך חובה אבל לשאול איך אני מרגיש. הייתי רוצה עוד קירבה בינינו. הייתי רוצה להיות מסוגל להתייעץ אתך ולסמוך עלייך.” אמרתי, “מה שאתה אומר זה שעכשיו קשה לך לסמוך עלי, להתייעץ איתי, ואתה מרגיש מרחק וקושי להתקרב רגשית.” טל הגיב, כן, אני מבין שגם לי יש חלק בזה.”

מאוחר יותר בפגישה טל אמר שחזרתו של אביו עשויה להיות קשה עבורו. מצד אחד הוא ברגיש כמיהה בלתי נסבלת, שהוא לא מסוגל להמשיך לחיות ללא הנוכחות, החיבוק והעצה של אביו, אבל מצד שני זה יכול לגרום לו לטבוע בים של כאב, ייאוש וכעס כאשר הוא מרגיש ש”האב הרע” פגע בו.

טל מתאר את “הכוח הגדול”; הכוח של ניתוק רגשי. באופן זה הוא לא יפגע, לא יטבע בביצת הצער ולא יהפוך להיות תלוי בי ובטיפול. מרחק ונסיגה מתלות מצד אחד, בד בבד עם כמיהה למערכת יחסים קרובה מצד שני, אלו הם המאפיינים המרכזיים של העברה.

מסקנה              

המקרים הקליניים שהוצגו נבחרו כהדגמות שונות של המשחק הטיפוסי בין המטפל והילד או המבוגר הסובל מהיעדר אב.

Lewis (1991) טוען שלגדול בהעדר אב מביא לבעיות בהעברה, מכיוון שהיכולת להרכיב מחדש את מערכת היחסים עם דמות האב בטיפול חסרה. במילים אחרות, בגלל המחסור במערכת יחסים חיצונית עם דמות אב חיה וקרובה, החסרים במערכת היחסים עם האובייקט הפנימי יוצרים קשיים בהיקשרות אינטימית עם דמות גברית-אבהית. מניסיוני עם מטופלים ללא אבות, השפעת העדר האב על יחסי מטופל-מטפל היא עוצמתית.

יש סיפור קצר של הנרי (1904), “סיפור מוזר” (“A Strange Story”). הסיפור על אב שיצא ערב אחד להביא תרופה לביתו החולה בת החמש. הוא לא חזר מעולם…הילדה הקטנה התאוששה והתבגרה. כאישה היא התחתנה וגם לה הייתה ילדה קטנה בת חמש. לילה אחד, בכוח צירוף מקרים יוצא דופן, הבת שלה חלתה באותו יום בו אביה של האישה נעלם. בעלה המודאג רצה ללכת למרכז העיר להביא תרופות. האישה בכתה, “לא, אתה לא תלך […] גם אתה, אולי תיעלם לנצח, ואז תשכח לחזור.” לפתע נפתחה הדלת, ואיש זקן נכנס אל החדר. “שלום, הנה סבא,” אמרה הילדה הקטנה, שזיהתה אותו לפני כל האחרים. האיש הזקן שלף בקבוק עם תרופה מכיסו ונתן לילדה כף מלאה. מצבה השתפר מיד.

הסיפור הקצר מראה, באופן סימבולי, את הפצע הנפשי אצל ילד שאביו נעדר. לפעמים, לאחר שנים רבות במגרש המשחק הטיפולי, חזרה כזו של האב הנעדר מהלא-מודע קוראת בהעברה/בהעברת נגד ודרך החלומות והאסוציאציות של המטופל. לחזרה זו יש השפעת כוח מרפא על חייו הפנימיים של המטופל.

האינטראקציה הטיפולית במקרים כאלו לעיתים קרובות מאופיינת על ידי שני סוגי העברה/העברת נגד המערבים רגשות טיפוסיים, מגננות ויחסי אובייקט.

אכנה את הסוג הראשון ‘העברת אב מרוחק’, בהתאם להגדרתו של Lewis (1991), המאופיינת במערכת יחסים מרוחקת עם המטפל, מערכת יחסים נכונה ומנותקת, התנגדות לדבר על מערכת היחסים מטפל/מטופל כזירה להתרחשויות חשובות, לפעמים גם פגיעה בערך המטפל ורגשות בוז כלפיו, ולבסוף התקפות על הגדרת הטיפול. האוויר הרגשית מרוחקת וקרה עם רגעים נדירים של משבר והתפרצויות רגשיות עוצמתיות.

רוני, הילד שתיארתי, התנהג כלפי ברוב הפגישות כאילו הייתי אוויר, ודיבר אלי רק דרך לחישות באוזני אמו. למרות זאת, בפגישה שתיארתי, הייתה לו התקפת זעם נדירה בה הוא תקף את הצעצועים בחדר המשחקים כביטוי לקושי בלצפות, מנקודת מבט סכיזופרנואידית, באינטראקציה המילולית בין אמו למטפל.

גם טל החזיק במערכת יחסים נכונה ומרוחקת בחלק הארי של הטיפול. תחושת המטפל בהעברת הנגד היא של ישות שאינה קיימת, פונקציונאלית, טכנית, או לא משמעותית. הרגשה כזו בהעברת הנגד מלווה לעיתים תכופות על ידי תחושת שעמום ולפעמים חרדת היפרדות או נטישה.

את הסוג השני ניתן לכנות ‘העברת רעב אב’ בהשראת מונחו של הרצוג (2001) “רעב אב”, המתואר כמצב רגשי חזק ועקבי של כמיהה לאב, הנמצא בקרב ילדים שאיבדו את אביהם לאחר גירושין. יחסי העברה של “רעב אב” מאופיינים על ידי צורך חזק במטפל, הנתפס כדמות חזקה עם השפעה רבה על המצב הרגשי של המטופל. מערכת יחסים חזקה זו מציגה את עצמה במהלך המפגשים  הראשונים של הטיפול, לעיתים במהירות מפתיעה.

המטופל מנסה לפייס את המטפל ולהסכים אתו, ממקום של נזקקות, מחוסרות וחרדת נטישה. המקבילה בהעברת נגד יכולה להיות רגשות של גואל המלוות ב “פנטזיות גאולה” ולפעמים משאלה לא-מודעת להחליף את האב הנעדר ולהפוך לאידאל האב שהמטופל משתוקק לו. כאשר נרשם כישלון חרוץ או פגיעה של המטפל בציפיות של המטופל למושא אידאלי, המטופל עשוי להגיב בעזיבתו את הטיפול, או ברגשות כעס וכאב נוראיים כלפי המטפל שהרס את ההזדמנות שלו להגיע סוף סוף אל האב המיטיב והנחשק זה שנים רבות. כאשר המטופל נתן לעצמו להרגיש את הצורך באב, התסכול של הצורך הזה בהעברה/העברת נגד נחווה כקטסטרופה, ולעיתים קרובות האכזבה מהמטפל בלתי ניתנת להפיכה. הטיפול של תמי שתואר כאן אופיין בתהליך כזה. ההפעלה של נטישת האב בהעברה/העברת נגד והיכולת לשחק אתה, אפשרה לעבוד על הבניה מחדש של נטישת האב ולאחר מכן על שינוי ביחסי האובייקט שלה במערכות יחסים עם דמויות גבריות מחוץ לטיפול.

על המטפל לשרוד את המשבר והחרדות העולות בהעברה/העברת נגד ולהפוך אותן למשחקיות על מנת לעזור למטופל לגעת באופן לא-מודע בפצע הנפשי של האב הנעדר [וליצור את ההזדמנות לתיקון וצמיחה יצירתית].

משחק יצירתי זה עם אב חזק, פנימי ונעדר         המושלך אל תוך המרחב הקליני מאפשר למטופל ומטופל לחוות יחסי אובייקט עם האב הנעדר הכוללים קירבה ומגע, תסכול ובהתאם אכזבה. מצב זה מעלה על כן את האפשרות לתיקון ולעבודה על הרגשות המודחקים החזקים לגבי עזיבת האב הנעדר וחזרתו במגרש המשחקים הטיפולי.

בספרו The Invention of Solitude (1982), הסופר האמריקאי פול אוסטר מתאר את אביו, “הוא לא היה נשוי, לא הייתה לו משפחה שהייתה תלויה בו, אף אחד שחייו היו משתנים עם העדרו… לבסוף, זה יהיה כאילו הוא לא חי אף פעם בכלל. אפילו לפני המוות שלו הוא נעדר, ומזה זמן רב האנשים הקרובים לו ביותר למדו לקבל את הנעדרות הזאת, להתייחס אליה כאל התכונה היסודית בהווייתו. כעת שהוא לא כאן, כבר לא יהיה קשה לעולם לספוג את העובדה שהוא לא כאן לנצח… אם בעודו בחיים המשכתי לחפש אחריו, המשכתי לנסות למצוא את האב שלא היה שם, כעת שהוא מת אני עדיין יכול להרגיש כאילו מוכרח להמשיך לחפש אחריו. המוות לא שינה כלום.”

במקרים כאלו, המטופל מגיע לטיפול על מנת לחפש את האב הפנימי האבוד שלו.

יכולת המטפל לזהות את ההעדר ולאפשר את המסע הטיפולי אל עבר הפגישה עם האב הנעדר ביחסי ההעברה, תאפשר גם תהליכי אבל וחיבור מחדש עם האב בתוך עולמו הפנימי של המטופל. ניתן לכנות את פגישה מחודשת זו, חזרתו של האב הנעדר, המתרחשת לעיתים דרך מגרש המשחקים של ההעברה/העברת נגד, ולעיתים דרך בניית העבר מחדש בעזרת האסוציאציות, החלומות והזיכרונות של המטופל, ופרשנותם על ידי המטפל. ראוי לציין שהמצב האנליטי מביא לייצורו של משהו חדש לגמרי (Freud, 1937; Green, 2000) המאפשר איחוד רגשי חזק ומחודש של הבת או הבן עם האב, לעיתים גם לאחר שנים של מרחק והפרדה. איחוד כזה יאפשר שינוי משמעותי בעולמו הפנימי וחייו הרגשיים של המטופל.