המקום בו אנו חיים / ויניקוט

“מקום” במובן המופשט של המילה—זה בו אנו נמצאים כשאנו חווים את החיים. שאלת “המקום” מובילה לשאלת האוריינטציה, ההתמצאות במרחב: איפה אני עומד, כשאני חווה את החיים? בחוץ, בסערה, אני בלי מצפן; בפנים, בביתי שלי, אני עומד על קרקע יציבה. אני שולט. למה הכוונה בפנימיות כאן? לטעון שיש “פנים,” זהו שימוש מודרני במילה. הפנים הוא מקום אחד של האדם, החוץ הוא מקום נוסף. המקום ה”חיצוני,” ניתן לתאר אותו כהתנהגות. ללמוד על בני אדם מהתנהגותם, זה לא מספיק עבורנו. זה מצמצם ומגביל את טווח הלא מודע. את המקום ה”פנימי” ניתן לפרש כחוויה מיסטית. לפי פירוש זה, האינסוף נמצא בעצמי, השאיפה לזמן שאין לו לא ראשית ולא סוף. את רוב זממנו אנו מבלים לא כאן ולא כאן. אז היכן?

ישנה חלוקה, בספרות הפסיכואנליטית לאחר פרויד, בין יחסי אדם-אובייקט לחייו הפנימיים של אדם. יחסי אדם לאובייקטים ניתנים לסיכום בהנחת מצב מתח החותר אל סיפוק יצר ולחלופין התענגות מהרוגע של הסיפוק. חוויות מיסטיות של אדם ניתן לראות בממד החלום והפנטזיה הלא מודעת. כדי לענות על השאלה, מה אנחנו עושים, או ליתר דיוק, איפה אנחנו נמצאים, כאשר אנחנו מקשיבים לסימפוניה, רוקדים להופעת פופ, קוראים במיטה טרגדיה של שייקספיר? החלוקה בספרות, והמושגים פנימי וחיצוני, לא מספיקים לנו. אנחנו מחפשים מושג שלישי: חוויה תרבותית, או משחק.

המציאות החיצונית קבועה היא, אך שמשתנה בין גיל לגיל. גם המציאות הנפשית הפנימית, הינה במידה רבה, קבועה, בהתאם לתורשה וארגון האישיות. התחום הפנוי לתמרון, לעומת זאת, אותה דרך חיים שלישית, והוא המקום של החוויה התרבותית והמשחק היצירתי, משתנה בין אדם לאדם. הסיבה לכך היא שתחום זה הוא תוצר של חוויותיו של האדם. לחוויה יכולת השתנות השונה באיכותה מיכולות ההשתנות השייכות למציאות פנימית או חיצונית. מה משמעותו של סוג מיוחד במינו של יכולת השתנות זה? מה המקום של יכולת השתנות זו? איזה מקום היא תופסת?

תזה: מקומם של משחק יצירתי וחוויה תרבותית הוא המרחב הפוטנציאלי שבין התינוק לאם. ממצב של התמזגות עם האם, התינוק עובר למצב של הפרדה ממנה, והאם עצמה נרפאת ממצב של הזדהות עם תינוקה. אותו הדבר קורה בטיפול פסיכיאטרי, בין מטפל ומטופל. אולם, בשני המקרים, אין באמת הפרדה, אלא רק סכנת הפרדה, אחרת תחום הביניים בין הסובייקט לאובייקט, הפנימי לחיצוני—המרחב הפוטנציאלי—היה ככלום. אמנם עלינו לקבל את הפרדוקס של היותה של הפרדה למרות חוסר האפשרות שבה. ההפרדה קשורה למעבר, בין אם ותינוק, בין מטפל ומטופל, ממצב של תלות למצב של אוטונומיה, וזאת מעל ומעבר לטיפול בצרכים. את תחום ההפרדה ניתן למלא בדרך יצירתית במשחק, בהנאה ממורשת תרבותית.

תחום זה תלוי לא בתורשה, אלא בחוויות חיים. טיפול רגיש במקום בו מפרידה עצמה האם מן התינוק מאפשרת תחום שחק עצום; בעוד שמקרה ההפוך אין תינוק הזדמנויות רבות להתפתח אלא בכיוון של מופנמות או מוחצנות. במקרה האחרון, המרחב הפוטנציאלי חסר כל משמעות. התחום השלישי אינו מוריד מערכם של שי התחומים הראשונים. ההפרדה ביניהם נמנעת על ידי מילוי המרחב הפוטנציאלי במשחק יצירתי. על כן יש להגן על יחסי תינוק-הורה בשלב המוקדם ביותר כדי שמרחב פוטנציאלי זה יוכל להתהוות בזכות האמון ושהילד יוכל לשחק באופן יצרתי. יש להוסיף על כך את חשיפתם של ילדים למורשת התרבותית בהתאם לשלב התפתחותם ויכולתם הרגשית.