(22/11/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

Simon & Schuster case supra note 7 pp 118-121

ב

ההרכב מתנער, כפי שהוא חייב, מכל אינטרס ממלכתי לדכא תיאורים של פשע מתוך התחשבות ברגישות הקוראים. ראו תקציר למשיבים 38, נ. 38. כאמור “העובדה שהחברה עלולה להיפגע מדיבור אינה סיבה מספקת לדיכויו”. אכן, אם זו דעתו של הדובר אשר גורמת לפגיעה, תוצאה זו היא סיבה להגן עליה חוקתית. מגזין האסטלר בע”מ נגד פאלוול, 485 ארה”ב 46, 55 (1988) (ציטוט FCC נגד פסיפיקה קרן, 438 ארה”ב 726, 745 (1978)). “‘אם ישנו עקרון אבן יסוד בבסיס התיקון הראשון, הוא כי הממשלה אינה רשאית לאסור ביטוי של רעיון כיוון שהחברה מוצאת את הרעיון עצמו פוגעני או שאינו נעים. ארצות הברית נגד אייכמן, 496 US 310, 319 (1990) (ציטוט טקסס נגד ג’ונסון, 491 U.S. 397, 414 (1989)). ההרכב לפיכך אינו מתעניין כלל בלהגביל את ייסורי קורבנותיו של הנרי היל שעלולים לסבול מחוויית קורבנותם מחדש.

מצד שני, אין ספק כי למדינה יש אינטרס משכנע להבטיח כי נפגעי פשע יפוצו על ידי מי שפוגע בהם. לכל מדינה יש גוף דיני נזיקין שמשרת בדיוק את האינטרס הזה. האינטרס של המדינה למנוע מפושעים לפזר את נכסיהם לפני שהקורבנות יכולים להתאושש מסבירה את קיומם של הוראות החוק הקבועות במדינה לסעדים מוקדמים וצווי השבה.

See N. Y. Civ. Prac. Law §§ 6201– 6226 (McKinney 1980 and Supp. 1991); N. Y. Penal Law § 60.27 (McKinney 1987).

זיהינו את חשיבותו של אינטרס זה בעבר, בהקשר לתיקון השישי.

See Caplin & Drysdale, Chartered v.  United States, 491 U. S. 617, 629 (1989).

למדינה יש גם אינטרס משכנע לוודא שפושעים לא ירוויחו מפשעיהם. כמו רוב אם לא כל המדינות, ניו יורק הכירה מזמן ב”עיקרון השוויון הבסיסי”

Children of Bedford v. Petromelis, 77 N. Y. 2d, at 727, 573 N. E. 2d, at 548

שאומר ש”אף אחד לא רשאי להרוויח ממרמה שלו, או לנצל את העוול שלו, או למצוא כל טענה מהעוונות שלו, או להשיג רכוש מהפשע שלו”.

Riggs v. Palmer, 115 N. Y. 506, 511–512, 22 N. E. 188, 190 (1889).

על כוחו של אינטרס זה מעידות הוראות החוק של המדינה לחילוט ההכנסות וכלי הפשע.

See    N.    Y.     Civ.    Prac.    Law §§ 1310–1352 (McKinney Supp. 1991).

  הצדדים מתלבטים האם ניתן להחשיב תמלוגים מספרים כרווחי פשע, אבל זו שאלה שלא צריך להתייחס אליה כאן. לעניין תיק זה, אנו יכולים להניח מבלי להחליט שההכנסה בהתאם לנקבע בחוק “בנו של סם” מייצגת את פרי הפשע. עלינו רק להסיק כי למדינה יש אינטרס משכנע לשלול מפושעים את רווחי פשעיהם, ולהשתמש בכספים אלה כדי לפצות קורבנות.

ההרכב מנסה להגדיר את האינטרס של המדינה בצורה צרה יותר, כמו גם “להבטיח שפושעים לא ירוויחו מלספר על פשעיהם לפני שלקורבנות שלהם תהיה הזדמנות משמעותית לקבל פיצוי על פגיעותיהם”. בקצרה למשיבים 46. כאן ההרכב עומדת על קרקע רעועה בהרבה. ההרכב אינו יכול להסביר מדוע צריכה להיות למדינה אינטרס גדול יותר לפצות קורבנות מהכנסות “סיפורים” מאשר מכל נכסיו האחרים של הפושע. ההרכב גם אינו יכול להציע הצדקה להבחנה בין פעילות הבעה זו לבין כל פעילות אחרת הקשורה לאינטרס של העברת פירות הפשע מפושעים לקורבנותיהם. לפיכך גם אם ניתן לומר שלמדינה יש אינטרס לסווג נכסי עבריין באופן זה, אינטרס זה אינו משכנע במיוחד.

דחינו בעבר טענות דומות הנוגעות באינטרס משכנע. בפרויקט הסופרים של ארקנסו ובמיניאפולי סטאר, שמנו לב שלמרות שלמדינה יש אינטרס חשוב לגייס הכנסות באמצעות מיסוי, אינטרס זה כמעט ולא מצדיקה מיסוי סלקטיבי של העיתונות, מכיוון שהיא לא הייתה קשורה לחלוטין להבדל בין עיתונות/אי-פרסום. פרויקט הסופרים של ארקנסו, לעיל, בכתובת 231; כוכב מיניאפוליס, 460 ארה”ב, מספר 586. כמו כן, בקארי נ ‘בראון, 447 בארה”ב 455, 467–469 (1980), זיהינו את האינטרס של המדינה לשמר את הפרטיות על ידי איסור מחאות באזורי מגורים, אך סירבנו לאפשר למדינה לאסור מחאת עובדים בלבד. הסיבה לכך היא ש”אין שום דבר בהבחנה המבוססת על מחאת עובדים מול מחאה אחרת הקשורה לפרטיות. Id., at 465. באופן דומה, כך גם נכון כאן. ההבחנה בחוק “בנו של סם” אינה קשורה לאינטרס של המדינה להעביר את הכנסות הפשע מפושעים לקורבנותיהם.

בדומה לגופים הממשלתיים במקרים לעיל, הוועד לקח את אפקט תקנון החוק והציג אותו כאינטרס של המדינה. אם תתקבל, הגנה מעגלית מסוג זה יכולה לפגוע בבדיקה שיפוטית של כמעט כל חוק, מכיוון שהיא גורמת לכל החוקים להיראות מחויטים. כפי שציין השופט ניומן בהסתייגותו מחוות דעתו של בית המשפט לערעורים, טענה כזו “מבטלת את כל הבחינה הנוגעת לתוקפן של הפגנות מבוססות תוכן. כל אפליה מבוססת תוכן יכולה להתקיים על ידי התבוננות כי המדינה חרדה להסדיר את קטגוריית הדיבור המיועדת לכך “. 916 F. 2d, ב- 785.

בקיצור, למדינה יש אינטרס משכנע לפצות קורבנות מפירות הפשע, אך אינטרס מועט אם בכלל בלהגביל פיצוי כזה לתמורה מנאומו של העוול על הפשע. על כן עלינו לקבוע אם חוק “בנו של סם” מותאם באופן צר לקידום האובייקטיבי של (האינטרס) הראשון, ולא האחרון.

ב

ההרכב מתנער, כפי שהוא חייב, מכל אינטרס ממלכתי לדכא תיאורים של פשע מתוך התחשבות ברגישות הקוראים. ראו תקציר למשיבים 38, נ. 38. כאמור "העובדה שהחברה עלולה להיפגע מדיבור אינה סיבה מספקת לדיכויו”. אכן, אם זו דעתו של הדובר אשר גורמת לפגיעה, תוצאה זו היא סיבה להגן עליה חוקתית. מגזין האסטלר בע"מ נגד פאלוול, 485 ארה"ב 46, 55 (1988) (ציטוט FCC נגד פסיפיקה קרן, 438 ארה"ב 726, 745 (1978)). "'אם ישנו עקרון אבן יסוד בבסיס התיקון הראשון, הוא כי הממשלה אינה רשאית לאסור ביטוי של רעיון כיוון שהחברה מוצאת את הרעיון עצמו פוגעני או שאינו נעים. ארצות הברית נגד אייכמן, 496 US 310, 319 (1990) (ציטוט טקסס נגד ג'ונסון, 491 U.S. 397, 414 (1989)). ההרכב לפיכך אינו מתעניין כלל בלהגביל את ייסורי קורבנותיו של הנרי היל שעלולים לסבול מחוויית קורבנותם מחדש.

מצד שני, אין ספק כי למדינה יש אינטרס משכנע להבטיח כי נפגעי פשע יפוצו על ידי מי שפוגע בהם. לכל מדינה יש גוף דיני נזיקין שמשרת בדיוק את האינטרס הזה. האינטרס של המדינה למנוע מפושעים לפזר את נכסיהם לפני שהקורבנות יכולים להתאושש מסבירה את קיומם של הוראות החוק הקבועות במדינה לסעדים מוקדמים וצווי השבה.

See N. Y. Civ. Prac. Law §§ 6201– 6226 (McKinney 1980 and Supp. 1991); N. Y. Penal Law § 60.27 (McKinney 1987).

זיהינו את חשיבותו של אינטרס זה בעבר, בהקשר לתיקון השישי.

See Caplin & Drysdale, Chartered v.  United States, 491 U. S. 617, 629 (1989).

למדינה יש גם אינטרס משכנע לוודא שפושעים לא ירוויחו מפשעיהם. כמו רוב אם לא כל המדינות, ניו יורק הכירה מזמן ב"עיקרון השוויון הבסיסי"

Children of Bedford v. Petromelis, 77 N. Y. 2d, at 727, 573 N. E. 2d, at 548

שאומר ש"אף אחד לא רשאי להרוויח ממרמה שלו, או לנצל את העוול שלו, או למצוא כל טענה מהעוונות שלו, או להשיג רכוש מהפשע שלו".