מבוא
שאלת הזהות שלנו, היהודים החיים בישראל בשנת 2013, עולה מידי פעם לדיונים. כשכותבים באינטרנט “מיהו יהודי” או “מיהו ציוני” עולים מאמרים רבים ועכשוויים, מה שמבהיר שהשאלה עדיין אקטואלית. הסופר א.ב. יהושע כתב לאחרונה בעיתון “הארץ”:
“לאחר קום המדינה פנה דוד בן גוריון אל כ–60 חכמי ישראל – דתיים וחילונים, רבנים, פילוסופים, פרופסורים, מנהיגים בארץ ובתפוצות – וביקש מהם תשובה לשאלה מיהו יהודי. התשובות היו רבות ומגוונות, אבל אחת מהן זכורה לי היטב – תשובתו של ש”י עגנון: אדוני ראש הממשלה, כתב הסופר, משוך ידך מן השאלה הזאת כי רק תלך ותסתבך בה.
צדק עגנון, אזהרתו מפני הסתבכות תקפה עד עצם היום הזה, אבל מה יעשה ראש ממשלה שבממשלתו משרד פנים שצריך להנפיק תעודות אזרח – או לא להנפיקן – על פי חוק? אין ברירה אלא להגדיר מיהו יהודי ולהתמודד עם הסוגיה הסבוכה הזאת, כי יש תועלת בליבונה לקראת השלב הבא הממתין לנו – ההגדרה מיהו ישראלי ומהי הישראליות.” (יהושע, א.ב., 2013).
יהושע מוסיף שאם נחפש באנציקלופדיה העברית את הערך “יהודי”, ניווכח שבאנציקלופדיה, שנערכה על ידי מלומד דתי, פרופ’ ישעיהו לייבוביץ, לא קיים הערך “יהודי”. בכרך י”ט, עמוד 222, כתוב כך: יהודי – עיין ערך ישראל, עַם. באנציקלופדיה העברית היהדות אינה מוגדרת כדת.
בזהות היהודית החילונית בתיווכו של המפעל הציוני גלום מגוון רחב של דעות. בזרמים הקיצוניים יש מי שהתנתקו מהיהדות כדי להיות ציונים ויש מי שהתנתקו מהציונות כדי להיות יהודים. לדוגמא, תנועת “הכנענים” (שלשיא גדולתה הגיעה בימי קום המדינה), שאפה למחוק את תקופת ההיסטוריה שהעם היהודי היה בגלות ולהתעלם מכל התמורות שחלו בעם היהודי. הם ראו בנו את ממשיכי דרכם של הכנענים, יושבי הארץ בתקופת המקרא, ולא ראו בנו יהודים. אלתרמן ענה להם בבית המפורסם החותם את “מריבת קיץ”: “מַה יִּהְיוּ הֶעָרִים בֵּין צִידוֹן וּבֵין פְּלֶשֶׁת? / אֵיךְ יֻמְטַר? אֵיךְ יֻרְעַם? אֲבָל הַס מִפִּלְפּוּל. / שׁוּלָמִית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶרֶךְ חֹר־הַמַּנְעוּל”. (אלתרמן,נ.,1958. עמ’ 207). כלומר, “שולמית” היא הנערה היהודייה / הישראלית / העברייה / הכנענית / הציונית שעסוקה בחיים שלה כאן ועכשיו ואין להיכנס לפרטי פרטים על הגדרת זהותה. היא, עם הזמן, תנווט את דרכה ותבחר את הבגדים הנכונים (=הזהות) שתעטה עליה. הזהות העברית החדשה, הזהות הישראלית, עדיין לא הוכרעה ובו-זמנית אין לבטל, לדבריו, את המטען התרבותי הגלותי. ומן הצד השני ל”כנענים”, הפלג הקיצוני של העדה החרדית בישראל, נטורי קרתא, מוכּרים בהתנגדותם החריפה למדינת ישראל ולציונות. חברי הקבוצה מאמינים שקיומה של מדינה יהודית טרם בוא המשיח איננו לגיטימי, והם רואים בהקמת המדינה ובקיומה “התגרות באומות” הגורמת לשפיכות דמים, במלחמות ובפיגועים. “הציונות מהווה חילול שם מתמשך ורחב היקף” – זו העמדה הנמצאת בבסיסה של התפיסה של קהילת נטורי קרתא כפי שניסח אותה הרב ישראל דוד וייס, מנהיג הקהילה בארצות הברית ומבכיריה. (וייס, א., וובנובוי, ע., 2013). יש לציין ששתי הקבוצות הנ”ל הן קבוצות שוליים.
אליעזר שביד מתאר את הנתק שקיים בחברה הישראלית העכשווית בין התרבות החרדית האורתודוכסית לבין התרבות היהודית הישראלית המודרנית. הזהות היהודית מוגדרת היום במדינת ישראל אך ורק במושגים של דת ומסורת דתית. לא רק התנועות הדתיות קובעות זאת כדבר המובן מאליו, גם התנועות החילוניות מסכימות להבנה חד-צדדית זו, ומוותרות בכך על חלקן ועל נחלתן ביהדות “לטובת” הדתיים. הציבור ה”כללי” אינו מרגיש שהמורשת היהודית שייכת לו ומבחין בין המושג “יהודי” לבין המושג “ישראלי” (שביד, א., 1996).
שאלת הזהות שלנו מנוסחת לעתים בשאלה שמתומצתת כך: האם אתה יהודי ו/או ישראלי ו/או ציוני? כיצד תדרג את שלוש המילים האלה: מה ראשון, מה שני ומה סוגר את הרשימה? ובכדי להשיב אתה נדרש לחשוב: האם יהודי שאינו מסורתי הוא יהודי המשתייך לדת היהודית או לעם היהודי? האם מי שמגדיר את עצמו כחילוני וחי כאן הוא למעשה ציוני, גם אם לא בחר בכך? האם מי ששואף היום לרדת מישראל אינו ציוני? האם יהודי שחי בחו”ל ותורם למען מדינת ישראל הוא ציוני? האם בכדי להיות ציוני אתה חייב להגדיר את עצמך כיהודי, או שמא די אם תגדיר את עצמך כישראלי?
שאלת הזהות שלנו אינה נחלת תקופת קום המדינה בלבד, אלא שאלה שמעסיקה גם היום. היא נובעת מהעובדה שיש היום חלקים רחבים בעם שמגדירים את עצמם כישראלים ולא כיהודים.
שאלת הגדרת הזהות, כובד המשקל, עלתה כשהעם היהודי התחיל לחדש את חייו בעת החדשה כתנועה לאומית. נתן בירנבוים העניק, בשנת 1890, לתנועה הזאת את השם “ציונות”. במאה ה-19 נעשו צעדים ראשונים להגשמת הרעיון של שיבת ציון. משה הס כתב את “רומי וירושלים” (1862) ופינסקר את “אוטואמנציפציה” (1882), התחילה העלייה הראשונה שבנתה מושבות בא”י. בשנת 1897 נוסדה בבאזל ההסתדרות הציונית העולמית. מראשית ימיה היתה הציונות תנועה לאומית כוללת, עם מגמות רוחניות וחברתיות שונות. נתבלטה הבחנה בין ציונות מדינית לציונות מעשית, לציונות רוחנית, לציונות דתית, כללית או סוציאליסטית. התנועה הציונית נלחמה ביד רמה באשליה שייתכן פתרון לבעיית היהודים בגולה; נאבקה באדישות לגורל היהדות ובהתבוללות. (תלמי, א. ומ., 1982).
הציונות הרוחנית
“הציונות הרוחנית” הינו זרם בתנועה הציונית שגרס את התגשמות התחייה הלאומית של עם ישראל ע”י יצירת מרכז רוחני בא”י. א”י לא באה לפתור את בעיותיהם הכלכליות או החברתיות או המדיניות של היהודים, אלא את בעיותיו הרוחניות והתרבותיות של העם. המרכז הרוחני היהודי בא”י ישמש קיר מגן מול סכנת ההתבוללות והטמיעה המאיימת על העם היהודי שחי בגולה. יוצר התפיסה היה אחד העם (אשר גינזבורג). (תלמי, א. ומ., 1982).
תוכן העניינים
מבוא- 3
בובר – 7
שאלת המחקר- 6
סיכום- 10
ביבליוגרפיה – 14