מבוא

ההתייחסות הרווחת להומוסקסואליות, עד שנות השבעים, הייתה כמחלה שיש לטפל בה. אלפרד קינסי הוציא לאור בשנת 1948 את ספרו “ההתנהגות המינית של הגבר”, בספר הקדיש קינסי פרק מיוחד לנושא ההומוסקסואליות, בו הגדיר הומוסקסואליות על פי כמות הגירויים אליהם מגיב הפרט בצורה ארוטית כלפי בני אותו המין. קינסי היה הראשון שבאמצעות מחקר שלל את ההנחה שהתנהגות הומוסקסואלית היא פתולוגית. הממצאים של  קינסי הראו שלא קיימת חלוקה בלעדית של שתי קטגוריות דיכוטומיות, הומוסקסואלים  והטרוסקסואלים כפי שנהוג לחשוב.

בשנות השבעים המאוחרות ההתייחסות להומוסקסואליות השתנתה ומוקד ההתעניינות הופנה לעבר הליקויים בתפקוד המשפחה כסיבה העיקרית לתופעה. Plummer (2001), הציג גישה המשלבת את ההיבט ההתפתחותי האינדיבידואלי עם ההקשר החברתי והארגוני בנוגע לפיתוח זהות הומוסקסואלית. תהליך גיבוש הזהות, על פי גישתו, הוא תהליך המתמשך לאורך כל חייו של הפרט ואיננו מסתיים בילדות המוקדמת  כפי שגרס פרויד.  Plummer(2001), התבסס על גישת ההבניה החברתית ותיאר תהליך שבו מצבי אישיות הופכים  לתפקודים בעלי משמעות מתוך אינטראקציה חברתית. חוויות הילדות הן אולי תנאי מוקדם  להיווצרות לשלב שבו תפקודים וידע חדשים נלמדים, אך מוקד ההתפתחות הוא בגיל מאוחר יותר.

בשנות התשעים המושג “מחלה” פינה את מקומו סופית למושג של הומוסקסואליות כמצב קיים. הלפרין (1990) תיאר את המיניות כהמצאה מודרנית. הלפרין המשיך בהפצת תיאוריית ההבניה החברתית כפי שפוקו הציג אותה אך הדגיש שגם ההטרוסקסואליות היא מושג מודרני. חשיבותה של תיאורית ההבניה החברתית היא בסברה שהחלוקה לקטגוריות הטרוסקסואלים והומוסקסואלית, היא שרירותית וכי אין קטגוריה שהיא “טבעית” יותר (קורן, 2003).

לאור ההכרה במושג ובקהילה ההומוסקסואלית, החלו לעסוק מחקרים בעשור האחרון באופן בו הקהילה מנציחה את אירועיה, שומרת על גבולותיה ומבנה את הזיכרון הקולקטיבי שלה. המונח זיכרון קולקטיבי נולד מתוך התפיסה כי הבנת החברה את עברה היא תמיד אינסטרומנטלית לקיום אמונות ההווה וערכיו. זאת מכיוון שהעבר הנשאר בתודעתנו אינו העבר כפשוטו אלא הדימויים שלו. דימויים אלה הם לעתים בעלי מבנה מורכב וסלקטיבי כמו מיתוסים. במובן זה, הזיכרון הקולקטיבי הוא תמיד מערכת בו משתלבים זיכרון עובדות העבר יחד עם דימוייו. הזיכרון הינו תהליך מתמשך ומייצג מערכת ערכים באמצעותה הקהילה מאשרת את עולמה ומגדירה את אופייה ותחומיה.

אי לכך, העבודה הנוכחי תעסוק בבחינת התפתחות הזהות והשיח ההומוסקסואלי בעולם ובארץ ישראל תוך הבנת הזיכרון הקולקטיבי של הקהילה הגאה ההולך ומתעצם לאורך השנים עם העצמת והנצחת אירועים שונים השייכים לקהילה ההומו- לסבית. באופן כללי, העבודה תסקור את גיבוש השיח ההומו סקסואלי בעולם ואת התפיסות השונות בנוגע לקהילה הגאה, תוצג תמונת מצב של הקהילה בישראל ועל האופן בו הציבור מקבל מתייחס לקהילה, תוך הצגת תופעת האלימות המופנית פעמים רבות כלפיי הקהילה. בחלק נוסף תינתן סקירה על היבנות והיווצרות זיכרון קולקטיבי. באופן ספציפי, מטרת העבודה הינה לבחון את הבניית הזיכרון הקולקטיבי של הקהילה ההומו- לסבית על רקע אירוע הרצח בבר נוער, מועדון הומו- לסבי בתל אביב אשר התרחש ב- 1 באוגוסט 2009.