מבוא

“אין פודין את השבויין יתר על כדי דמהין מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם”(תלמוד, מסכת זרעים): פדיון שבויים הינה מצווה יסודית במסורת היהודית וברציפות ההיסטורית של עם ישראל עוד מימי המקרא. אברהם אבינו נחלץ לשחרורם של לוט ומשפחתו שנשבו בידי ארבעה מלכים, דוד המלך נלחם להצלת בני משפחתו מהשבי, הקהילות היהודיות באירופה של ימי הביניים פדו בכסף את השבויים מבני הקהילה ומדינת ישראל פועלת בדרכים שונות לשחרור שבוייה ונעדריה מאז הקמתה. חז”ל אמרו על פדיון השבויים שהיא “מצווה רבה”, היא קודמת בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, משום שהשבי כולל סיכון של מוות. הרמב”ם פסק ש“אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים”.

ההלכות והדיונים המפורטים בתלמוד בנוגע לפדיון השבויים מעידות שהדבר היה אקטואלי ושהציבור היהודי היה ער לקיום מצווה זו. יחד עם זאת, ההלכה הגבילה את גובה דמי הפדיון, ואסרה לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע. זאת כדי שלא להגביר את תיאבון הסחיטה, וכדי לא ליצור תמריץ לשודדים לשבות את יהודי הקהילה פעם אחר פעם. או אז, נשאלת השאלה המוסרית והגדולה מהו מחיר סביר (“כדי דמיהן”)? ומהו מחיר מופרז? (גלבוע, 2010).

בנוסף להלכה היהודית ישנו פאן פסיכולוגי גם לוגי וגם שכלי אשר גורמות לדילמה פנימית בנושא שחרור חטופים. יש הטוענים כי כל הדילמות המוסריות נובעות מסוג מסוים של חוסר עקביות בכללים המוסריים. מצבים מוסריים בלתי פתירים פשוט משקפים חוסר עקביות גלומה בקוד המוסרי הקיים שלנו. אם ברצוננו להישאר מוסריים, כמו גם הגיוניים, אז אנחנו חייבים להחזיר את העקביות לקוד שלנו.

מטרה זו מושגת על ידי הוספת סעיפים חריגים לעקרונות קיימים, ולתת עדיפויות לכמה עקרונות על פני אחרים, או על ידי מכשיר אחר. עוד נטען כי עלינו לקבל את הדילמות המוסריות כחלק מהותי מהמציאות בחיים אמיתיים, בטענה שחלק מההצהרות מוסריות נוגעות לערכים.(Lemmon,1987).

מחקר זה יתמודד עם השאלה: כיצד התערבותן של משפחות השבויים במאבק על יקיריהם משפיע על מהלך קבלת ההחלטות של נציגי הציבור בנושא עסקאות השבויים לאורך השנים וגם תתייחס ל-“מחיר” של העסקאות הללו.

על פי יונה רוכלין מתברר שלא רק שלא עשו “הכל” ו”כל מה שניתן” כלפי לוחמים שנפלו בשבי, אלא שבמקרים רבים, במשך שנים ארוכות — לא עשו כמעט כלום והורי השבויים האמינו כל השנים שהמדינה עושה הכל למרות לא מעט גילויים שכבר הוכיחו את ההיפך שישראל לא עשתה כמעט דבר כדי לשחרר את שבויי “עסק הביש” משנת 1956, למרות שהם חוילו והפכו להיות חיילי צה”ל.

אבל אם לאסירי עסק הביש לא היו הורים בארץ שיכלו למחות, לשבעה שבויים ממלחמת ההתשה (1970-1967) היו בארץ הורים ומשפחות שחיכו להם בבית — בשקט, בעוד הם נמקים למעלה משלוש שנים בשבי המצרי. אמון המשפחות במערכת היה כה מוחלט שהמשפחות לא הקימו בכל הזמן הזה קבוצת לחץ ולא נקטו בפעילות מחאה כלשהי.

מלחמת יום הכיפורים שמה קץ להתנהגות הקונפורמיסטית הזאת, כמו גם לאמון המוחלט בקברניטי המדינה. בשבוע הראשון למלחמה, האווירה הכללית בארץ הייתה של כאוס ושל אובדן שליטה מוחלט. הארץ התמלאה שמועות על אבדות במספרים אסטרונומיים – והמערכת הצבאית שקרסה, לא יכולה הייתה לספק תשובות. כדי להילחם באי–הוודאות, הורים ובני משפחה החלו לצאת בעצמם לשטח ולחפש את יקיריהם, כשלא פעם הם מגלים בעצמם את גופת יקירם מוטלת בשדה הקרב.

כבר בימים הראשונים של המלחמה היו בידי הממשלה צילומי שבויים – מרשתות טלוויזיה זרות ומסוכנויות הידיעות, אבל הצילומים האלה הוחרמו והם לא הותרו לפרסום. פעלו כאן גם הרגל של שמירת הסודיות, מצד מערכת שלא נוטה לשתף אחרים במידע שבידיה וגם רצון להגן על הורים מפני מראות של שבויים שנרצחו כפותים.

לכן, הורי שבויים ונעדרים כבר לא מחכים בבית להחלטת הממשלה אלא הם מנסים בכל דרך אפשרית “לסייע” למקבלי ההחלטות לשחרר ולהחזיר את הנעדרים או החטופים לביתם. הזעם שהצטבר בקרב ההורים נבע לא רק מאזלת היד ומהטיפול הכושל של המערכת — שלא הייתה בנויה לטפל במספר כה גדול של נעדרים ושבויים — אלא גם מגילויים מזעזעים של חוסר רגישות. תגובת ההורים והתארגנותם העצמאית ביטאו, לראשונה בהיסטוריה הישראלית, את האכזבה ואת התערערות האמון של הורי חיילים בהנהגת המדינה.(רוכלין,2007).

במחקר נבחן את הנושא של עסקאות השבויים מהפן של המשפחות ומאבקן במהלך השנים למען שחרור יקיריהם. כפי שצוין לעיל, נקודת המפנה החלה במלחמת יום הכיפורים על כן שעל ציר הזמן זוהי נקודת הפתיחה שלנו.

נחקור מהו התהליך שעברנו כחברה והאם חל שינוי בנרטיב הצבאי בה המערכת הצבאית מצידה לוקחת אחריות על חייליה ובפרט שבויים. כמו כן מהו המחיר אם קיים אחד כזה שעלינו לשלם כחברה , צבא ומדינה.

השערת המחקר שלנו היא שאכן היה שינוי במהלך השנים, בנוגע למאבק כנגד החלטת הממשלה או נתינת אמון באופן מוחלט במקבלי ההחלטות, עברנו לחברה יותר אקטיבית המטילה ספק בהנהגה המדינית והצבאית מה שלא היה ניתן להעלות על הדעת באותם שנים.

במבט לאחור אכן דברים השתנו ממחאות פרטיות למחאות המונים, לתקשורת והרשתות החברתיות יש חלק רב באותם מאבקים לראייה מאבקם של משפחת שליט אשר היה מלווה בתמיכה רחבה ושימוש אינטנסיבי ברשתות החברתיות ובתקשורת בכלל יצרו לחץ על מקבלי ההחלטות להחזיר את גלעד שליט מהשבי.

לפיכך אנו משערים כי אכן קיים קשר ביכולת של משפחת השבוי להיאבק באופן אינטנסיבי, לגרוף תמיכה ציבורית רחבה ולחץ על מקבלי ההחלטות תהיה הסבירות לשינוי דרכי פעולתם של נציגי הציבור גבוהה.

אוכלוסיית המחקר שלנו היא משפחות השבויים וכנגד גם את מקבלי ההחלטות בישראל ואותם נבחן על פי סיפורן מהעיתונות ומהספרות האקדמית. נסקור במהלך עבודה זו את מקרי השבויים ובו ניתן דגש על פעולות המשפחות השונות על מנת לראות עם אכן למאבק יש השפעה על ההנהגה ודרכי פעולה.

תוכן העניינים:
מבוא – עמוד 3
סקירת ספרות- עמוד 5
מתודולוגיה – עמוד 7
תקשורת כמעצבת דעת קהל – עמוד 8
משפחת רון ארד – עמוד 13
משפחת נחשון וקסמן – עמוד 14
משפחות שלושת חטופי צה”ל בהר דב ואלחנן טננבאום – עמוד 14
משפחת גלעד שליט – עמוד 15
משפחות שלושת הנערים החטופים- “שובו אחים” – עמוד 18
חשיבות, תרומה וחידוש – עמוד 19
סיכום – עמוד 20
רשימת מקורות – עמוד 21
נספחים – עמוד 25