סמינריון בעבודה סוציאילת

מבוא תופעת הגירושין הינה תופעה מוכרת בכל רחבי העולם, אשר על השכיחות העולה של התופעה ניתן ללמוד באמצעות ערוצי התקשורת השונים וגם מתוך התנסות ישירה יותר בסביבה הקרובה, מתוך היכרות אישית. לצד השכיחות העולה של תופעת הגירושין, גוברת ההתעניינות המחקרית בה, שמניבה ממצאים ומושגים חדשים בתחום. למשל, אחת התופעות שזכתה לתשומת לב מצד החוקרים הינה תופעה של העברה בין דורית של אי יציבות במוסד הנישואין (D’Onofrio, (et al., 2007. ממצאים קודמים מראים כי קיים קשר בין הקשר בין מאפייני הורים ואי יציבות במוסד הנישואין אצל צאצאיהם. מושג העברה בין דורית של אי יציבות במוסד הנישואין עשוי להצביע על הרחבת ההיקף של חקר תופעת הגירושין, וזאת באמצעות מתן דגש להשפעות ארוכות טווח של  התופעה לצד השפעותיה קצרות הטווח. אחד הגורמים המתווכים בקשר שבין גירושין של ההורים לבין אי יציבות במוסד הנישואין של ילדיהם בבגרותם הוא השפעת תהליך גירושי ההורים על רווחתם הנפשית של צאצאיהם, הן קצרות טווח והן השפעות ארוכות טווח (D’Onofrio et al, 2007). לטווח הקצר, אירוע הגירושין עשוי לתרום לתחושות של עצב ודכדוך ולטווח הרחוק גירושין עשויים לתרום להיווצרות חרדות ואף דיכאון קליני (D’Onofrio et al, 2007). מצב של פרידה או גירושין, וההתמודדות עם מצבים חדשים  שכרוכים בתהליך זה עשויים להוות מקור ללחצים נפשיים הן אצל ההורים הפרודים והן אצל ילדיהם (רז, 2012). מחקרים בנושא זה (D’Onofrio et al., 2007) מציעים כי קיים מרכיב גנטי בהעברה בין דורית של גירושין, על אף שלא ניתן לקבוע את חלקו היחסי כגורם סיכון לאי יציבות במוסד הנישואים אצל צאצאים להורים גרושים עקב מחסור במחקרים הבודקים השערה זו. יחד עם זאת, ישנה חשיבות

תקציר בעבודה זו יוצג טיפול קבוצתי בשילוב ODT (חוויה באמצעות שטח) בשירות המבחן לנוער. בטיפול נטלו חלק עשרה נערים שהופנו לשירות המבחן, עקב ביצוע עבירות אלימות. תכנית העבודה מנתה עשר פגישות שכללו בדיקה ותיעוד של שלבי ההתפתחות של הנערים בהתאם ובכפוף למודל שלMackenzie & Livesiey . המפגשים שילבו טיפול קבוצתי דינאמי ופעילות שטח, לשם חשיפה על מנת להקנות לנערים מגוון התנסויות ומיומנויות טרם היציאה למסע. התוצאות נבחנו על פי כמה אלמנטים. לדוגמא, לכל אורך התהליך ניכרה עלייה מתמדת באחוז ההשתתפות, עד ל- 100% לקראת הסוף. תשעה מן המשתתפים קיבלו תעודת הצטיינות. היו שתי השערות מחקר. הראשונה היא שישנו קשר בין דמוי עצמי ותוקפנות. מה גם שנמצא קשר שלילי וחלש ביניהם, קשר זה נחלש לאחר ההתערבות. השנייה היא שככל שהדימוי העצמי של הנער יהיה גבוה הוא ידווח על פחות גילויי אלימות (לשני הצדדים).  והנה כי כן, לאחר ההתערבות נמצאה עליה מינורית בדימוי העצמי, וירידה משמעותית בתוקפנות. לחיזוק ההשערה, נמצא שההתערבות תרמה לניתוק הקשר בין המשתנים. בשולי הדברים יצוין גם כי למשתתפים לא נפתחו תיקים חדשים במשטרה לאורך התהליך (על סמך מידע משטרתי).   תוכן עניינים א. תקציר 3 ב. מבוא 5-4 ג. סקירה ספרותית 5-17 ד. השיטה 17-19 ה. תוצאות 19-20 ו. דיון 21-24 ז. סכום 24-25 ח. מקורות 27-30

מבוא אין בעולם חברה דמוקרטית, מתקדמת ומכבדת זכויות אדם, שמאפשרת שימוש בכוח ובאלימות כדרך ליישוב סכסוכים, ככלי לעיצוב התנהגות, או כאמצעי לפריקת כעסים או תסכולים. אין זה אומר שאין בחברות כאלה ביטויים קשים של אלימות ביחסים בין בני-אדם. אך הם זוכים לגינוי ולתגובה עונשית ובוודאי שלא להסכמה או ללגיטימציה. גם כשמדובר בילדים יש כיום הסכמה מלאה, לפחות בחברות דמוקרטיות, שאין לקבל, להשלים, או להסכים עם ניצול, פגיעה או התעללות בהם, גם לא כאשר אלה מתרחשים בתוך המשפחה. טובת הילד, הגנה על שלום הילד ואף זכויות הילד, הפכו למושגי יסוד מקובלים מבחינה משפטית וחברתית כאחד. עם זאת, מתברר, שגם היום, וגם בחברות מתקדמות, יש עדיין בידול של הילדים משאר הקבוצות בחברה, וכבודם כאדם וזכותם לשלמות גופם אינם מובנים מאליהם. באמצעות שימוש בשמות שונים כמו “ענישה גופנית”, “מכה חינוכית”, “שימוש בכוח סביר”, מקבלת הפגיעה בילד לגיטימציה ונימוקים שונים לחשיבותה, לנחיצותה, ליעילותה ולכשרותה. התעללות בילדים בתוך המשפחה לסוגיה השונים- פיזית, מינית ונפשית- הייתה קיימת מאז ומעולם ובשנים האחרונות עלתה על סדר היום הציבורי, במלוא בולטותה וחריפותה. לאורך השנים, חל שינוי רציני בהתייחסותם של המחוקק ושל בתי-המשפט לנפגעי עבירה ככלל, ובפרט כשמדובר בעבירות המבוצעות בתוך המשפחה וביתר שאת כשמדובר בפגיעה בקטינים. בשנת 1989 נחקקה חובת הדיווח על עבירות אלימות, הזנחה והתעללות בילדים וסיימה במידה מסוימת, תקופה ארוכה של התכחשות לקיומה של תופעת התעללות בילדים בישראל. חובה זו נחקקה בקול תרועה גדול בעקבות אירוע טראגי שטלטל את המדינה.הוחלט להטיל את החובה לא רק על אנשי מקצוע (כמו בהרבה מדינות בעולם) אלא גם על כלל הציבור. כל הנוגעים בדבר היו אופטימיים וצפנו לחובת הדיווח עתיד מזהיר. האומנם?