מאמרים אקדמיים באנתרופולוגיה

שכול, הנצחה וזהות קולקטיבית בחברה הישראית בת זמננו מאת:מאירה וייס, האוניברסיטה העברית,ירושלים. מחקר זה בוחן את האידיאולוגיה של שכול בחברה הישראלית. המחקר חוקר כיצד הקולקטיב ניכס לעצמו את השכול וכיצד שועתק לחיי הציבור כמו גם גבולות משותפים תומכים, אתוס של הקרבה וסטנדרטיזציה של מנהגי הנצחה וזיכרון. שלוש קבוצות של טקסט מנותחות: 1. תזכיר של משרד החינוך בנוגע לימי זיכרון. 2. פרסומים של ארגון משפחות השכול, ו- 3. תערוכות אמנות עכשוויות המתמודדות עם שיח השכול וההנצחה בישראל. טקסטים אלה מראים כיצד “האני” ו”האחר” חרותים באידיאולוגיה ובמנהגים של שכול וזיכרון, וכיצד הם מאותגרים ומוטלים בספק בישראל בת ימינו. השכול מורכב בדואליות מתגובות פרסונליות של השכולים כמו גם מהמשמעות החברתית של רגשות, מנהגים ואידיאולוגיות. מחקר זה בוחן את הצד הקולקטיבי של השכול. הוא חוקר כיצד הקולקטיב ניכס לעצמו שכול והנצחה (כשהאחרון הוא אחד מביטוייו הציבוריים הגדולים ביותר) ושעתק אותו לחיים הציבוריים כמו גם גבולות קולקטיביים תומכים ואידיאולוגיה לאומית. אנתרופולוגים חברתיים טוענים שטקסים פולחניים של קבורה, אבל והנצחה משחקים תפקיד בכל החברות, דתיות וחילוניות (Aries 1974, 1981; Palgi tnd Abramovitz 1984). שימושי החברה בלווניות ומנהגים ציבוריים אחרים של אבל, למשל, נחקרו ע”י אנתרופולוגים (ראה, לדוגמא, Goody, 1962; Danforth 1982;   ראה גם, Taylor 1989 במהדורה המיוחדת של  הרבעון האנתרופולוגי על “השימושים במוות באירופה”). השכול וההנצחה עבור אלה ש”נפלו” בקרב הם חשובים במיוחד בקונטקסט של סולידריות לאומית. מוות בקרב הוא מוות בשירות האומה ולכן משמעות לאומית מואצלת כלפיו. באופן כללי, שכול והנצחה של הנופלים לקח את התבנית של “מערכות-גבורה” לאומיים (Becker 1971) שבה “האלמותיות הסמלית” (Lifton 1977, 1979) של הנופלים מאשרת מחדש את הקדושה של המולדת