מאמרים אקדמיים בחינוך

בין סולידריות לפתיחות: צנזורה אישית בתחום החינוך. סולי וורד, אפרת אמבר, שי פוקסמן, אמס נחאס אבו חאנה ודניאל בר טל. אחד האמצעים החשובים שבאמצעותם חברות מעבירות ומחזקות את האתוס (מערכת רעיונות) ואת הזהות הלאומית שלהם היא מערכות החינוך. אכן, מבחינה היסטורית לחינוך יש תפקיד של הקלה על תהליך הבנייה של לאומים וקולקטיבים דרך הקנייה שוטפת של ערכים לאומיים ונרטיבים מדור אחד למשנהו ( אנדרסון, 1991; אסמן, 1995; גיוברנאו, 2013; שלייכר, 1993). באמצעות לימוד פורמלי של ההיסטוריה, לימודים סוציאליים, גאוגרפיה ומקצועות נוספים, בתי הספר מוודאים שהתלמידים מצתידים בידע, יכולות, גישות והמוטיבציה הנדרשים כדי להפוך אותם לאזרחים פטריוטים נאמנים (קרטרו, 2011; סויסל ושיסלר, 2005; טסירלינה-ספאדי ולובורן, 2015; וייט, 2009; זג’דה, 2015). לעובדה שמערכות החינוך, ברב המקרים מספקות את אותו התוכן לכל התלמידים יש אפקט מכריע באיחוד חברי הקולקטיב, יצירה של מסורת משותפת וידע שמשמש כבסיס לזהות הקולקטיבית ( דייוויד ובר-טל, 2009). במיוחד בחברות שחוות קונפליקט עיקש ומתמשך (1), לחינוך יש חלק משמעותי בקידום נרטיבים קולקטיביים שמחזקים את הליכוד וההתחזקות של זהות סוציאלית אשר משקפת את הניסיון השוטף של חיים בתנאים של קונפליקט. נרטיבים אלה פונקציונאליים מאוד, הם עוזרים לחברי החברה הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית, להסתגל למציאות הקשה, הלחוצה והדרשנית וגיוסם לתמיכה במאמצי האומה אל מול איומים חיצוניים (בר-טל, 2013). ההפצה והתחזוקה של נרטיבים לאומיים דרך חינוך כוללת בחירה זהירה ושקולה של באיזה סוג של פרספקטיבות יש להשתמש או איזה תוכן להדגיש ומאיזה תוכן להתעלם או “לשכוח” ( בר-טל, אורן ונטס זחגוט, 2014). לכן, האירועים והעובדות שמתוארים בתכנים חינוכיים באמצעים שונים כמו תכנית הלימודים הפורמלית, חוברות למידה, דיונים כיתתיים, אירועים מונצחים