מאמרים אקדמיים בפסיכולוגיה

“מקום” במובן המופשט של המילה—זה בו אנו נמצאים כשאנו חווים את החיים. שאלת “המקום” מובילה לשאלת האוריינטציה, ההתמצאות במרחב: איפה אני עומד, כשאני חווה את החיים? בחוץ, בסערה, אני בלי מצפן; בפנים, בביתי שלי, אני עומד על קרקע יציבה. אני שולט. למה הכוונה בפנימיות כאן? לטעון שיש “פנים,” זהו שימוש מודרני במילה. הפנים הוא מקום אחד של האדם, החוץ הוא מקום נוסף. המקום ה”חיצוני,” ניתן לתאר אותו כהתנהגות. ללמוד על בני אדם מהתנהגותם, זה לא מספיק עבורנו. זה מצמצם ומגביל את טווח הלא מודע. את המקום ה”פנימי” ניתן לפרש כחוויה מיסטית. לפי פירוש זה, האינסוף נמצא בעצמי, השאיפה לזמן שאין לו לא ראשית ולא סוף. את רוב זממנו אנו מבלים לא כאן ולא כאן. אז היכן? ישנה חלוקה, בספרות הפסיכואנליטית לאחר פרויד, בין יחסי אדם-אובייקט לחייו הפנימיים של אדם. יחסי אדם לאובייקטים ניתנים לסיכום בהנחת מצב מתח החותר אל סיפוק יצר ולחלופין התענגות מהרוגע של הסיפוק. חוויות מיסטיות של אדם ניתן לראות בממד החלום והפנטזיה הלא מודעת. כדי לענות על השאלה, מה אנחנו עושים, או ליתר דיוק, איפה אנחנו נמצאים, כאשר אנחנו מקשיבים לסימפוניה, רוקדים להופעת פופ, קוראים במיטה טרגדיה של שייקספיר? החלוקה בספרות, והמושגים פנימי וחיצוני, לא מספיקים לנו. אנחנו מחפשים מושג שלישי: חוויה תרבותית, או משחק. המציאות החיצונית קבועה היא, אך שמשתנה בין גיל לגיל. גם המציאות הנפשית הפנימית, הינה במידה רבה, קבועה, בהתאם לתורשה וארגון האישיות. התחום הפנוי לתמרון, לעומת זאת, אותה דרך חיים שלישית, והוא המקום של החוויה התרבותית והמשחק היצירתי, משתנה בין אדם לאדם. הסיבה לכך היא שתחום זה הוא תוצר של חוויותיו של האדם.