מאמרים אקדמיים במדעי המוח

לראות, עם דמיון, בקולנוע מאת ג’ררולד לווינסון (Jerrold Levinson) לאחרונה גרגורי כורי (Gregory Currie) הציג בז’ורנל זה טענה חזקה כנגד הנחת יסוד רווחת בתיאוריה קולנועית: כאשר אנחנו צופים ביצירה קולנועית, מובל שנדמיין, או נחזיק- באמונה, שאנחנו צופות בדמויות שהשחקנים מגלמים והאירועים שמתרחשים[1]. אטען כי טענה זו, שככל הנראה מייצגת את תיאוריית ההשתתפותParticipation Thesis, PT)[2] ) ועומדת במרכז גישתו של קנדל ולטון (Kebdall Walton) ואחרים ליצירות קולנועיות, תקפה וניתן להגן עליה, ובהמשך לכך אציע שכורי היה פזיז כשביטל אותה. 1 טענותיו של כורי מכילות מספר קשיים ביחס לתיאוריית ההשתפות, כשהוא משתמש בסרטים מסויימים או גישות של יצירת סרט, ומסכם בכך שטענותיו יעילות להצדיק נטישה של היסוד, ככל שניתן להציע באמצעות פנומנולוגיה קולנועית המערבת סרטים ונטולת מחשבה רפלקטיבית. אני חושב שדבריו פגומים בשני מובנים: ראשית, הקשיים הממוקדים שהוא מעלה אינם בלתי פתירים כפי שכורי מבקש להתייחס אליהם; ושנית, אפילו אם היו, הם לא דורשים מאיתנו באופן הגיוני לנטוש את תיאוריית ההשתתפות ביחס לקולנוע באופן כללי, אלא רק יזכירו לנו ש’השתתפות ויזואלית’ תוך כדי צפייה לא תמיד מתאימה, או הרעיון של נ’ודת מבט, לכל סוגיי הסרטים. כלומר, ‘ראייה דמיונית’ כנורמה מקובלת של צפייה בסרטים[3], למרות שלא באופן מהותי ובלתי ניתן לשינוי, עדיין תקפה. כורי מסב את תשומת לבנו לארבע קשיים. הראשון עוסק בפרדוקס המצוי בראיית מצב דמיוני שבו רוצח בעודו נכנס לחדר כשהוא לא נראה בעולם הסרט, כמקרה שכיח בז’אנר סרטי מסתורין. השני עוסק בבעיית התנועתיות של צופה שמתבונן מנקודות מבט המוגדרות על ידי נקודות מבט פנימיות[4] של סצנות. השלישי עוסק בגזירת מסקנה בלתי סבירה מתוך כך שעמדות כאלה לא מתאפשרות בהתרחשות רגילה או ממשית