מאמרים אקדמיים

Hollywood and History: The Poetics of Parapraxis in FORREST GUMP הוליווד והיסטוריה: הפואטיקה של הפרפרקסיס ב- פורסט גאמפ – תומאס אלססר מילות מפתח פרפרקסיס – Parapraxis        קולנוע מיינסטרים – Mainstream cinema פואטיקה –  poetics  זיכרון תותב – Prosthetic Memory ___________________________________________________________________ מי אינו מכיר מאבק של זיכרון בתמונות מצולמות? כשאני אומר: “הזיכרון המוקדם ביותר שלי הוא מיום הולדתי כשהייתי בן שלוש”, או “לעולם לא אשכח את היום הראשון שלי בבית הספר”, האם אני יכול להיות בטוח שאני עושה יותר מאשר להיזכר בפעם האחרונה בה הסתכלתי בתמונות או בקטעי וידאו של אותם אירועים, שצולמו על ידי הורים, קרובי משפחה, אחים? במהלך 150 השנים האחרונות תמונות צילום, קולנועיות ועכשיו אלקטרוניות, קיבלו מעמד מיוחס במיוחד בתרבות שלנו, לא רק כארכיון ותיעוד ציבורי, אלא כבנקים של זיכרון אישי. אנו מעצבים כל הזמן ומעצבים מחדש את מה שחשוב לנו מהעבר, וכפי שרק נרמז, זה מעודד את הבלבול בין דימויים (נעים) לבין זיכרון ילדות של אדם, התעלות מתמשכת מעבר לצילום המשפחתי או לסרטון הביתי. דמיות ציבוריות, זיכרונות קולנועיים, אירועי תקשורת, הופכים לעוגנים של התייחסות, שמשכנעות אותנו כי העבר שלנו הוא גם “אמיתי” וגם “שלנו”. למשל, מספיקה פנייה לזיכרון האישי שתאשר כי אחת הסיבות להצלחת נוסחת וולט דיסני ואסטרטגיות השיווק שלה, היא העובדה ההיסטורית, כי במשך יותר משלושה דורות, רוב המבוגרים בעולם המפותח (ומעבר לו) זוכר סרט דיסני כלשהו כחוויה הקולנועית הראשונה שלהם. יתכן שזה היה במבי, סינדרלה, מלך האריות: מה שחשוב זה, שזה היה דיסני, ושהורים וסבים אוהבים לחיות מחדש את סרט דיסני שלהם על ידי לקיחת ילדיהם (הנכדים) לסרט החדש של דיסני. זה דורש מאבק פנימי, מאמץ

כיצד להבין את הפוטנציאל? פיתוח מחודש של אזורי תחנות רכבת הופך לחשוב באירופה. הגבולות של מדינות חשובים פחות כאשר מסתכלים על ניידות כלכלית. באיחוד האירופי מתעצב שוק פתוח שבו החופש לתחבורה והשקעה בעסקים הוא פחות או יותר מובטח. כתוצאה מכך, המשמעות של מרחק בין תחנות רכבת גדולות באירופה הופכת לרלוונטית. בתמורה, פיתוחים אלו מראים על עלייה בתחרות בין אזורי תחנות הרכבת בכל מדינה. אך בעתיד הנראה לעין תהיה גם תחרות בין אזורי תחנות באירופה. כשזה מגיע לתכנון של פיתוח מחדש של אזורים אלו, גורמים של נגישות (בכביש, מים או באוויר) כבר לא מספיקים. גורמים אחרים, כמו חברתיים, תרבותיים וסביבתיים חייבים להילקח גם הם בחשבון. פיתוח אזור תחנות הרכבת כבעיית תכנון הופך למאוד מסובך כאשר מספר הגורמים הרלוונטיים עולה, התבניות של הפעילות באותו האזור עולות, והאזור הפיזי חייב להיות מחודש. זוהי המציאות בעבור הרבה תחנות רכבת באירופה. התמונה האמיתית היא אפילו מסובכת יותר. צריך להכיר בכך שתהליך קבלת ההחלטות בשילוב עם ההטמעה עצמה של הפיתוח לוקחת המון זמן. מסגרת זמן של 10 שנים או יותר היא רווחת. כשהתלות במוכנות של שחקנים להשתתף עולה, הפיתוח המחודש הופך למורכב יותר. סיבוך אחר הוא העובדה בעליית הפעילויות באזור קטן יחסית, המייצר אי נוחות. בנוסף, ישנו איום לסביבה המיידית. חוקים ורגולציות הנוגעות לסביבה גם הן נוהגות לסבך את העניינים. עם התייחסות למשולש התכנון המוצג בפרק הראשון, בנוסף לתהליך הפיתוח, הסביבה המוסדית היא בעלת החשיבות הגדולה ביותר להבנת תהליך הפיתוח. ע”י הכללת הקונטקסט הארגוני בניתוח, אנו רואים שכל תהליך פיתוח הוא בעל אלמנטים משותפים, כמו גם אלמנטים מאוד ספציפיים לתחנת הרכבת . באופן מפורש יותר, הרבה