עבודות סמינריון מוכנות

מבוא    התנועה הלאומית הערבית-פלסטינית פעלה באמצעות שורה של ארגונים, מוסדות ומפלגות, ובראשם “הוועד הפועל הערבי” ו”המועצה המוסלמית העליונה”, שהוקמו בראשית שנות ה-20. בהנהגתו של אל-חאג’ מוחמד אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, הצליחה התנועה להרחיב את שורותיה תוך שנים אחדות, כשהיא מעלה על נס את שמירת ערביותה של הארץ והגנת המקומות הקדושים לאיסלאם. גלי העלייה היהודית, רכישת קרקעות רבות על ידי ההסתדרות הציונית, ומדיניות בריטית הססנית- כל אלה הביאו, בשנות ה-30, לראדיקליזציה של התנועה הלאומית- הפלסטינית ולהקמת מסגרות וארגונים חדשים, בחלקם חשאיים וחמושים. בלט ביניהם ארגון מוסלמי קנאי בראשית השיח’ עז אל-דין אל-קאסם, שפעל באזור חיפה בדרכי טרור נגד בריטים ויהודים, והשפיע במידה רבה על פרוץ המרד הערבי של 1936-1939. מרד זה נגד השלטון הבריטי והיישוב היהודי, אשר נישא בעיקר על ידי כפריים והתאפיין גם במעשי אלימות נגד פלסטינים, דוכא בכוח על ידי הבריטים. ואולם, כדי לתפוס את דעתם של מנהיגי ארצות ערב והפלסטינים, וכדי למנוע את ציודם בגרמניה של היטלר ובאיטליה של מוסוליני, פרסמה בריטניה בשנת 1939 “ספר לבן”, ובו היענות למרבית התביעות הפוליטיות הערביות להגבלת המפעל הציוני. קדושתה של ירושלים באסלאם ובנצרות, הקמת היחידה האדמיניסטרטיבית של פלסטין בידי הכובש הערבי, השתמרות יחידה זו בצורות שונות במרוצת השלטון המוסלמי ועליית מעמדו של מחוז ירושלים למן מחצית המאה ה-19 כל אלה תרמו בראשית המאה ה 20 להתפתחות מושג בעל משמעות גיאוגרפית ודתית, תחת השם פלסטין. מושג בלתי פוליטי זה החל לקבל משמעות פוליטית כתוצאה מלחץ של גורם זר וחיצוני – הציונות. כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, אך בעיקר לאחריה, תפסו ערביי ארץ ישראל את הציונות כתופעה הבאה לשנות את

מבוא עבודה זו תבחן את התפתחות הלאומיות המצרית מתחילתה, בשלהי התקופה העותומנית, עבור למצרים תחת שלטון הבריטים ועד למשטרו של נאצר. הפרק האחרון בעבודה יבקש לחבר בין הלאומיות המצרית בתקופה שצוינה לבין המגמות בלאומיות המצרית בעשורים האחרונים. במסגרת העבודה ייבחן המתח בין קוומיה (פאן ערביות) ובין ווטניה (הזהות המצרית הפרטיקולרית). רעיון האחדות הכל ערבית והשאיפה להגשימו (“פאן ערב”) טבועים עמוק בתרבות הפוליטית בארצות הערביות. הלכה למעשה מחולקת האומה הערבית לישויות, ובדורות האחרונים – למדינות שונות ונפרדות. התפתחויות ותהליכים פוליטיים מנוגדים בעולם הערבי היו הרקע לדיונים ולוויכוחים שנערכו ולהחלטות שנתקבלו בעניין זה. לפי שמש, בפברואר 1958 הגיעו לשיאן הפעולות למען הגשמתו של חזון הלאומיות הערבית באיחודן של מצרים וסוריה ובהקמת קע״ם; כעבור שלוש שנים בלבד פורקה קע״ם (ספטמבר 1961), והפירוק הביא בעקבותיו את ׳משבר האיחוד׳ או ׳טראומת האיחוד׳, שסתמו את הגולל למשך שנים רבות על כל אפשרות למימושו של איחוד מעין זה פעם נוספת . אירועים אלה החריפו את הקונפליקט ששרר בעולם הערבי ובמצרים בין התפיסה הלאומית הכלל ערבית – ׳קומיה׳ לבין התפיסה הלאומית הרגיונלית (׳וטניה׳ או ׳אקלימיה׳). הם הביאו להקצנתה של הקוטביות ששררה בתפיסת הלאומיות הערבית בין שני זרמים: הזרם הלאומי המהפכני׳ בהנהגתו של נאצר, והזרם ׳המתון׳ בהנהגתו של הגנרל עבד אל כרים קאסם. דמותו של ג’מאל עבד אל-נאצר הפכה למעין מיתוס מכונן לציבור המצרי ובעולם הערבי עקב הלאמת תעלת סואץ ב-1956, אז נחלה מצרים בהנהגת נאצר ניצחון פוליטי-מדיני (למרות שלא היה ניצחון צבאי) כשהעביר נאצר את בעלות התעלה ומינויה לבעלות מצרית מקומית. מיתוס זה הוליד את התנועה הנאצריסטית ששאפה לאיחוד ערבי כולל תחת הנהגתה של מצרים. לאור זאת אני

הקדמה בין השנים 1956 – 1958, התירה ממשלת מרוקו יציאה לישראל, לכ 2000 יהודים בלבד מאוכלוסיה של כ170 אלף יהודים. לשם מניעת העלייה נקטו שלטונות מרוקו באמצעים הבאים: לקיחת דרכונים של יהודים לשם בדיקה שמעולם לא הוחזרו, דרכונים שהובאו להארכה – הוחרמו.  כשניתן אישור לדרכון רק אחד מבני הזוג אושר. כדי לשנות את המדיניות המרוקנית בענייני העלייה, קראו משרד החוץ הישראלי ומחלקת העלייה בסוכנות לאנשי הקונגרס היהודי כדי לנסות לרכך את עמדת ממשלת מרוקו. לעיתים נדמה שהמרוקנים היו מוכנים לרצות את השדלנים היהודים אך נמנעו מכך, הלחץ של קהיר והליגה הערבית איימו עליהם יותר מהשפעת הארגונים היהודיים במערב. סיום הפרוטקטורט הצרפתי והספרדי הביא ימים של אי וודאות על יהודי מרוקו. כל עוד היו צרפתים במרוקו היהודים חשו במידת אופטימיות. מרוקו אסרה על חופש תנועה יהודית זמן רב, להבדיל ממצרים ומשאר מדינות המגרב בעידן הדה-קולוניזציה שמדי פעם הערימו מכשולים בפני העלייה אך לא מנעו אותה כליל. בעקבות כך נאלצו פעילים מישראל ופעילים מקומיים במעל העלייה, לרדת למחתרת. כשבעים אחוז מיהודי ארצות האסלאם הגיעו למדינת ישראל, כל השאר היגרו לצרפת, לקנדה, לבריטניה ולאיטליה. העלייה לישראל נוהלה, רובה ככולה, על ידי מוסדות מדינת ישראל והסוכנות היהודית בשיתוף עם ארגונים יהודיים בין-לאומיים וממשלות ידידותיות[1]. בעבודה זו אבדוק את מאפייני העלייה של יהודי מרוקו שנקראת גם העלייה הבלתי חוקית, ומה הסיבות לכך. אבחן את שלוחת  ‘המסגרת’ שבראשות פעילות המוסד מן ההיבט המדיני והמבצעי. אסקור את דרכי העלייה לארץ ישראל ואת מדיניותם של מדינות ספרד ובריטניה ותרומתם לעלייה.  שאלת המחקר מהם מאפייני העלייה החשאית ממרוקו בשנים 1956-1961? [1] חיים סעדון (עורך) בגלוי ובסתר העליות הגדולות מארצות

שאלת המחקר: מהי שיטת המחקר הטובה ביותר לברר מה קרה ב מלחמת יום העצמאות –נכבה?  היסטוריות הכותבים על מלחמות וסכסוכים במאות ה- 19 ו 20 יכולים להתנתק ממושא מחקריהם, מאחר ועימותים אלו הסתיימו ונמתח קו המפריד אותם מההווה. לעומת זאת, חקר הסכסוך הערבי- יהודי, עוסק בעימות שעדיין נמשך ולא רואים לו כרגע סוף. הבעיות הכרוכות ביחסי יהודים ערבים שעלו במלחמת יום העצמאות /נכבה, טרם נפתרו ולכך יש השלכות אקטואליות. “ההיסטוריוגרפיה של הסכסוך ערבי – יהודי היא חסרת תקדים, ממש כמו הסכסוך עצמו”.ההיסטוריה של הסכסוך נכתבה בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, בידי עושי ההיסטוריה עצמם. שככל הנראה שאפו להצדיק את מעשיהם ולהאדיר את חלקם. התחיל בכך בן גוריון והמשיכו שאר המנהיגים. השאלות, ‘מי גירש את הבריטים’, ‘מי בנה את ארץ ישראל’, ‘מי הקים את הכוח המגן העברי’. עברו מן ההיסטוריה של הישוב אל ההיסטוריוגרפיה שלו. שאלות אלו לא היו היסטוריות בלבד, ומשמעותן לא הייתה רק כינון נרטיב על העבר ועיצוב של זיכרון קולקטיבי. “לצד חלוקת זרי הדפנה על הישגי העבר, התשובות נועדו לבסס תביעות להנהגת המדינה או לפחות לשותפות בה”.לצורך הפצת רעיונותיהם, ייסדו מנהיגי התנועות מכוני מחקר ובהם הועסקו חוקרים שסיפרו את הסיפור, על פי קווי המתאר ההיסטוריוגרפים שהתוו מנהגי הארגון אליו השתייכו.   תוכן עניינים פרק 1 שאלת מחקר עמוד- 2 – 5 פרק 2 תשובה ראשונה: הגישה מסורתית עמוד- 6 – 10 פרק 3 תשובה שנייה: הגישה המודרנית עמוד- 11 – 18 פרק 4 דיון עמוד- 19 – 21 פרק 5 חידוש:להציג את החידוש לפי – הפוסט-מודרניזם עמוד – 22 – 26 ביבליוגרפיה עמוד – 27 נספחים –

מבוא לעבודה הביטלס (1960 – 1970) הינה להקת הרוק הפופולרית ביותר במאה ה-20, נחשבת לפורצת דרך ולבעלת השפעה רבה על תולדות המוסיקה הקלה, תרבות הפופ ותרבות המערב כולה. חברי הלהקה היו פול מקרטני (שירה, גיטרה בס וכלים נוספים), ג’ון לנון (שירה, גיטרה חשמלית וכלים נוספים), ג’ורג’ הריסון (שירה, גיטרה חשמלית וכלים נוספים) וריצ’רד סטרקי (הידוע בשם הבמה שלו ל”רינגו סטאר”, בתופים ובשירה). הצמד מקרטני ולנון היוו את הציר המרכזי שכתב את חומרי הלהקה ולשני אלה היתה גם השפעה רבה מחוץ לפעילותם בלהקה, לאחר שזו התפרקה. כמעט כל אלבומי הלהקה נמכרו, עם השנים, במיליוני עותקים. גם בפרוס האלף השלישי הפופולריות של חומרי הלהקה גבוהה למדי. “תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג’נט פפר” הוא אלבומה השמיני של להקת הביטלס. האלבום מהווה אבן דרך משמעותית בדרכה המוזיקלית של הלהקה, השפיע על אלבומי רוק שבאו אחריו ודורג במקום הראשון ברשימת 500  האלבומים הגדולים בכל הזמנים של המגזין רולינג סטון בשנת 2003. האלבום הוקלט במשך 192 ימים, מדצמבר 1966 ועד אפריל 1967 ושווק בחנויות ברחבי העולם ב-1 ביוני1967 . ייחודיות האלבום מתבטאת בכך שבמהלך הקלטת האלבום עשו הביטלס ניסויים רבים בסגנונות מוזיקליים, בטכניקות הקלטה ובכלי נגינה שלא היו מקובלים במוזיקת רוק על מנת ליצור את הצליל הייחודי שלו. מרגע יציאתו היה האלבום חדשני ביותר בסאונד המיוחד שלו, במילות ובנושאי השירים, בגיוון הסגנוני, בשלמות הביצוע ובעיצוב עטיפתו והיה לאחד הסמלים המרכזיים של תנועת ילדי הפרחים בקיץ 1967.‏ ניתן להתייחס לביטלס בכלל ולאלבום זה בפרט, בכך שיצרו הגדרה חדשה לפופ – ז’אנר אומנותי שאין לו כמעט חוקים והגבלות, שנעשה בלי קשר למה שנחשב כטעם הקהל, למצעדי הפזמונים