סמינריון בהיסטוריה

מבוא  עבודה זו מוקדשת לבדיקת ההיבטים והגילגולים השונים של קהילת יהודי אתיופיה, מאז חורבן בית-המקדש הראשון ועד ימינו. תחילה אסקור את תולדות ההתיישבות היהודית באתיופיה, שאין לה תאריך התחלה מוסכם על כל החוקרים וההיסטוריונים. בסוגייה זו, כמו בסוגיות אחרות הנוגעות ליהודי אתיופיה, יש יותר מדעה אחת. בפרק הבא אסקור את חיי הדת של קהילתה ביתא ישראל, החגים והמועדים שנשמרו, הטקסים הדתיים והאמונות. יהדותם ומוצאם של ביתא ישראל, היא עוד סוגייה שהחוקרים חלוקים בדעותיהם. אסקור את הדעות והגירסאות השונות, שכמובן, כל חוקר משוכנע שהגירסה שלו היא הנכונה. בגלל מיקומה הגיאוגרפי וקשיי התקשורת איתה, קהילת ביתא ישראל הייתה מנותקת במשך מאות שנים מהמרכזים הרוחניים של היהדות. כשהגיעו עדויות ראשונות של קיומה של הקהילה, החלו גם חכמים ורבנים לגלות עניין ב”יהודים כהי העור”, אותם ייחסו לצאצאי עשרת השבטים האבודים. בפרק החמישי אדון בעמדות השונות של חכמי ישראל בדורות השונים, ובוויכוחים שלהם בשאלת יהדותם של ביתא ישראל. שאלה זו מעסיקה לא רבנים אלא גם מדענים. מתברר כי בעשורים האחרונים נעשו כמה וכמה מחקרים בינלאומיים, לבירור הקשר הגנטי של יהודי אתיופיה לכלל אחיהם בני ישראל. אסקור את המחקרים המרתקים האלה. פרק הסיום יוקדש לאחת הסוגיות הקשות ביותר הקשורות ביהודי אתיופיה – סוגיית בני הפלשמורה. אלה יהודים שהתנצרו במאה ה-19 בשל סיבות שונות, וכשהחלו מבצעי העלאת יהודי אתיופיה לישראל, תבעו גם הם את זכותם לעלות. שאלת המחקר בעבודה זו היא: האם יש ביסוס מדעי עובדתי ליהדותם של בני ביתא ישראל, להוכחת מנהגיהם השונים ולזיהוים עם הפלשמורה? אנסה לתת עליה תשובה     תוכן עניינים פרק 1: מבוא-3 פרק 2: תולדות היישוב היהודי באתיופיה-4 2.1 משלמה המלך

מבוא: לידות, מחלות, זקנה, תמותה, איכות חיים ועוד הן תופעות מדידות בחברה. תופעות אלה קיימות בכלל האוכלוסייה. השלטון, אשר רוצה לרתום את התופעות האלו לטובתו, על מנת שיוכל לשלוט בצורה יעילה יותר, אוסף מידע על התופעות במונחים סטטיסטים ומשפר את יכולת השליטה שלו באוכלוסייה באמצעות מתן שירותים הנוגעים לתופעות אלו. מבנה כוח זה נקרא ביו כוח ובשמו הנוסף, ביו פוליטיקה. השליטה באמצעות הביו כוח אופיינית לרוב צורות השלטון המודרניות ואף השלטון הנאצי, עליו נרחיב בפרק השני של העבודה, השתמש במבנה זה. אנחנו נראה כיצד מושג הביטחון, אשר נכלל בביו כוח, מתקשר לפעולותיהם של הנאצים, וכיצד ניתן לפתור את הבעיה שיוצר הביו כוח כאשר מטרתו העיקרית, ריבוי החיים, הפוכה ממה שקורה בפועל, רצח המונים, שואות ומלחמות. בעזרה עבודה זו אענה על שאלת המחקר שהינה כיצד מבוססת האידיאולוגיה הנאצית על מבנה הביו כוח, תוך התמקדות במושג הביטחון ושאלת המוות?   תוכן עניינים מבוא: 3 פרק 1: 4 הביו כוח ומושג הביטחון: 4 שאלת המוות: 6 פרק 2: 10 האידיאולוגיה הנאצית: 10 דיון וסיכום: 13 ביבליוגרפיה: 14  

מבוא בחירות ה-3 בנובמבר 2002, הכריעו את הכף, לפחות זמנית, בקרב על נשמתה של תורכיה. ערב רב של מפלגות חילוניות מסוכסכות ביניהן, שמאל ובימין המתון, היו מאוחדות לפני הסחירות אך ורק בשאיפתן לצרף את תורכיה לאיחוד האירופי. המחיר הגבוה שהיה עליהן לשלם  – בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות – לא הרתיע אותן. כוכב חדש הניע את תחומי הגוש החילוני קדימה – שר האוצר כמאל דרוויש  ששב לתורכיה לאחר 25 שנות שהות בארצות הברית, שם שימש כאחד מבכירי הבנק העולמי וממעצבי הגלובליזציה. דרוויש ביקש לעצמו את המושכות הכלכליות של המדינה גם לאחר הבחירות, אם לא יקבלן ייתכן שישוב לאמריקה. בשמי המחנה החילוני דרך כוכב נוסף, איסמעיל ג’ם ,שר החוץ של תורכיה ערב הבחירות, ועל פי התקשורת התורכית מצאצאי שבתי צבי.  ג’ם הקים את מפלגת “תורכיה החדשה”, מתוך שורות מפלגת “השמאל הדמוקרטי”, ובכך פגע קשות בסיכוייו של ראש הממשלה , בולנט אג’וויט להמשיך ולאחוז בשלטון. מול אלה ניצב גוש מלוכד ולאומני ונחוש, ששב למפה הפוליטית ב-1999 לאחר היעדרות של 20 שנה, ופעל נגד “מכירת נשמתה של תורכיה לאירופים. הלאומנים חולמים על הקמת מעצמה הומוגנית, גדולה וחזקה שתשכון במרחב שבין אסיה לאירופה, מקומה הטבעי של תורכיה על הגלובוס. מה שמפריע במיוחד למנהיג הגוש, דוולט באחצ’לי , הוא שעבדוללה אוג’לן (Ocalan) – המנהיג הכורדי הכלוא – לא הוצא להורג, וכי זה מכבר יכולים תומכיו הכורדים של אוג’לן ללמוד כורדית , לשיר בכורדית ואפילו לשמוע את השפה הכורדית בכלי התקשורת. גוש נוסף שהתגבש – השלישי היה הגוש האסלמי, שעטה על עצמו הפעם תלבושת כמאליסטית ומודרנית. מנהיגו של הגוש, רג’פ טאיפ ארדואן, ראש עיריית איסטנבול לשעבר, הוא

מבוא כן, ילדה, כן, ידיים דקות. כן, עכשיו כבר מותר לבכות. כן, מלאך קטוף ריסים ושעיר, כן, עכשיו כבר מותר, | כבר מותר.  כבר הלילה רוגע וצח, כבר הדוד יוזף הלך, כבר הרדיו ספר ומנה מה עשו לך כבשב מענה. צייתנית משכלת היית ובאופל בכה לא בכית ואפילו (פו אוזן תשמע!) ועל כל וכל כל ועל כל כבר הוכן, קטנתי, בפרוטוקול וסודר והודק בסיכות  – – – ועכשיו כבר מותר לבכות.          (נתן אלתרמן, הטור השביעי  19.10.1945) יאן דוברצ’ינסקי, מנהל ‘המדור לטיפול בילד’ במחלקה לעזרה סוציאלית בעיריית וארשה וחבר במחתרת הפולנית היה מיוזמי הרעיון להוציא ילדים מגטו וארשה ולהעבירם למשפחות פולניות ולמנזרים, ובכך להצילם מגזרת ההשמדה. שנים לאחר מכך שחזר דוברצ’ינסקי שיחה שניהל בזמן הפעולות עם אחד ממנהיגי הגטו. בשיחה זו הוא מספר שנציג היהודים בגטו הודה להם על פעולותיהם אך בא בטענה כי הופכים את הילדים לנוצרים. מאחר ולא הייתה כל ברירה אחרת בשעה זו ועל אף התנאים הקשים הסכים נציג היהודים. בתום השואה, נושא זה הפך לאחד מהנושאים הרגישים שהעסיק את הציבור היהודי ערב מלחמת העולם השנייה חיו בפולין כמעט שלושה וחצי מליון יהודים. מהם, שרדו מעטים בלבד (חודש לאחר המלחמה נרשמו בוועדים השונים 55,509 יהודים), רובם שרידי משפחות: “אחד מעיר ושניים ממשפחה”. על פי האומדן ילדים עד גיל ארבע עשרה שרדו כ 28,000, אבל רק 5000 מהם ניצלו על אדמת פולין, ורובם נשארו יתומים מאב או מאם או משניהם. סיכוייהם של הילדים לעבור בשלום את גזרות העבודה וההשמדה היו מועטים, ובכל זאת עם הניצולים נמנו גם ילדים. מעטים מאוד שרדו במחנות, אחרים ניצלו במנזרים או בנדודים בין כפרים

מבוא  בשנת 1789, יומיים לאחר פתיחת המושב הראשון של הסנאט. ג’ון אדמס, סגן הנשיא ויושב ראש הסנאט, קרא להקים ועדה שתפקידה יהיה להחליט כיצד יפנה הקונגרס אל נשיא ארצות הברית. סגן הנשיא הציע את התואר: “His highness the president of the United States of America and the protector of their liberties” אם יפנה הקונגרס אל הנשיא רק כ”אדוני הנשיא”, האמין אדמס, יפגע מעמד הרשות המבצעת, יניא את המוכשרים ביותר בעתיד מלנסות להשיג את המשרה, וכך יחזק את ריבונותן של המדינות המרכיבות את הברית על פני הממשל הפדרלי. בנוסף, שאל אדמס, איזו אימפריה תכיר בארצות הברית כשוות מעמד אם ראש המדינה הוא רק “Mister President”? אך הצעתו של אדמס לא התקבלה. למעשה, לא רק שלא התקבלה, אלא הותקפה על ידי יושבי הקונגרס, חבריו של אדמס ומתנגדיו, ואף על ידי הנשיא באותה עת – ג’ורג’ וושינגטון. הגדיל לעשות תומס ג’פרסון כאשר תקף את אדמס במכתב לג’יימס מדיסון: “התואר שהוצע לנשיא ארה”ב הוא הדבר המגוחך ביותר ששמעתי. זוהי הוכחה נוספת לנכונות שיפוט האופי של ד”ר פרנקלין על חברי [אדמס] – ‘תמיד אדם כנה, לפעמים אדם דגול, אבל מפעם לפעם משוגע לחלוטין’.” מדוע זכתה הצעה זו לבוז ולעג כה גדולים? היכן שגה אדמס כאשר חשב שתואר זה נחוץ לנשיא ארצות הברית? גורדון ווד, הדן בדמותו של ג’ון אדמס במסגרת ספרו על האבות המייסדים, מראה כיצד תומך נלהב של החוקה ואדם מבריק כל כך כג’ון אדמס- שגה בהבנת תפקידו ומקומו של הנשיא, ומתוך כך שגה בהבנת משמעות המשטר הרפובליקני החדש שנוצר על ידי החוקה. דבקותו של אדמס בעקרונות המשטר הממוזג, כפי שמתבטאים אצל פוליביוס ואריסטו, גרמו לו לפספס

מבוא עבודה זו תבחן את השפעותיהם של זיכרון יום הנכבה וחווית הפליטות שעברה על חלקים נרחבים של החברה הפלסטינית שגרה בתחומי ארץ ישראל על יצירת הזהות הפלסטינית הייחודית. שאלת המחקר שתבחן עבודה זו תהיה – האם חווית הפליטות וזיכרון יום הנכבה תרמו לעיצוב זהות פלסטינית ייחודית. עוד תבקש עבודה זו להבין את ההנצחה של יום הנכבה בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית וכיצד, זיכרון זה, גיבש את הזהות הפוליטית וליבה את המשמעות הפוליטית של הנושא הפלסטיני לאומי. כמו כן תבחן את העבודה את המתח בין הגישה הפאן ערבית אל מול הגישה הפלסטינית הלאומית, ותבדוק כיצד זיכרון הטראומה תרם לנטיית לכיוון הלאומי הפרטיקולארי של הפלסטינים. לצורך כך עבודה זו תנתח מאמרים ומחקרים שעוסקים ביום הנכבה ובחוויית הפליטות ומשמעויותיהם הפוליטיות ותעמוד על משמעות הזיכרון של אסון זה בקרב הערבים-פלסטינים. אני סבורה כי הבנתו של נושא זה הינה חשובה מאוד שכן הוא משמש צלקת פתוחה בלבו של הסכסוך הישראלי ערבי, וגם מקשה על השילוב של ערביי ישראל במארג החברה הישראלית, הן מבחינה לאומית והן מבחינה תרבותית. המחקר יתבסס על הגישה האיכותית ויאסוף עובדות ונתונים העשויים להרחיב את הידע הקיים במחקר על אודות התופעה הנחקרת, מבחינת התיאור או ההסבר שלה. תהליך העבודה יכלול ניתוח תוכן של המקורות הנבחרים, בהתייחס לנקודות הרלוונטיות לנושא הנחקר. בסיכום יובאו עיקרי המבוא, הממצאים העיקריים והמסקנות שיעלו מהדיון.     תוכן עניינים 1. מבוא: עמ’ 3 סקירת ספרות 2. מהי לאומיות: עמ’ 4-6 2.1 טראומת יום הנכבה והפליטות: עמ’ 7-8 2.2 ההנצחה של יום הנכבה: עמ’ 9-15 2.3 שימושים פוליטיים של יום הנכבה: עמ’ 16-23 2.4 התעוררות הזהות הפלסטינית על חשבון הזהות הפאן

מבוא הפסיפס (מוזאיקה) הוא צורת עיטור עתיקה ואמנות בפני עצמה. ככלל, מדובר באסופה של אבנים קטנות הצבועות בצבעים שונים כאשר יחדיו הן יוצרות תמונה גדולה. עד כדי כך השתרש הפסיפס בהסטוריה האנושית, שהמילה “פסיפס” משמשת כיום בשפה המודרנית כהתייחסות לאסופה של פריטים קטנים היוצרים ביחד מארג שלם ותמונה אחת. בתי הכנסת הראשונים הוקמו בתקופת בית שני, ולאחר חורבן בית המקדש השני הם הפכו למרכז הכובד של החיים היהודיים בארץ ישראל ובתפוצות. חורבן בית שני ומעבר מרכז החיים היהודיים מירושלים וסביבותיה לגליל בשנת 70 לספירה היוו נקודת מפנה בתולדות האמנות והארכיטקטורה היהודיים. בעוד בתקופת בית שני האמנות היהודית שעיטרה את בתי הכנסת היתה נטולת סימבוליות ואייקונים, ונטתה להיות מאד מפורשת, הרי שעם המעבר לגליל והיציאה מה”בועה” היהודית בירושלים, האמנות נפתחה להשפעות מן הסביבה, בכלל זה שימוש בסמלים ומוטיבים שאינם יהודיים. בעבודה זו אבקש לבחון את אמנות הפסיפס בעת העתיקה בארץ ישראל כפי שהיא משתקפת מעיטורים בבתי כנסת במרחבי ארץ ישראל וסביבתה. ראשית, אסקור את הפסיפס, הטכניקה העומדת מאחוריו, השימוש בו כאלמנט דקורטיבי והשימושים שנעשו בו במהלך ההסטוריה. לאחר מכן אסקור פסיפסים בבתי כנסת עתיקים בישראל. בפרק שלאחר מכן אתייחס ספציפית למוטיבים ולתוכן של הפסיפסים, תוך התייחסות לאייקונים יהודיים וכן למוטיבים שאינם מן היהדות. לסיכום, אתייחס למידע העולה מסקירת הפסיפסים ומה ניתן ללמוד מהם על האמנות הדקורטיבית של העת העתיקה כפי שמשתקף מעיטורי בתי כנסת.     תוכן עניינים מבוא – 2 1. הפסיפס – 4 1.1 הפסיפס כלי אמנותי – 4 1.2 הפסיפס באמנות היהודית – 5 2. פסיפסים בבתי כנסת עתיקים בישראל – 7 2.1 קישוטים בבתי כנסת עתיקים בארץ

 מבוא המכון על שם דניאל זיו הוקם ב 1934 בעיר רחובות בפלסטינה ביזמתו של חיים ויצמן כמכון מחקר, ולא כמוסד אקדמי העוסק בהשכלה גבוהה, במטרה לחקור תהליכים כימיים, (בעיקר בתחום של כימיה אורגנית) אשר יהוו בסיס לתעשייה כימית בארץ ישראל. המכון מומן על ידי ידידיו הבריטים מלונדון, ישראל ורבקה זיו, לשם הנצחת זכרו של בנם, דניאל זיו, שנפטר בגיל צעיר. בשנים הראשונות ויצמן פעל לאיתור עשרה מדענים שיעבדו במכון, וכן פעל לגיוס כספים ואמצעים לפעילותו. המכון נוהל בראשיתו על ידי פרופסור ארנסט דוד ברגמן. לקראת יום הולדתו ה-70 של ויצמן שחל בנובמבר 1944 הוחלט כי המכון יעמוד בבסיסו של ארגון מדעי רחב היקף שייקרא בהסכמת משפחת זיו, “מכון ויצמן למדע”. פעילים ציוניים מארצות הברית גייסו כספים שיאפשרו הרחבה משמעותית של המכון. בשנת 1946 הונחה אבן הפינה למכון החדש, והחלו עבודות הבנייה, ואילו מכון זיו, בראשותו של פרופסור ברגמן, הפך לאחת מחמש המחלקות של המכון החדש. (קירש, 2014, עמ’ 8-9) (מקור מספר A25-2536, 1944, יוצג בהמשך המבוא) בעבודה זו חקרנו את האנשים ואת הפעילות המדעית של מכון זיו בין השנים 1934-1944. הצגנו את תחומי המחקר במכון שהתמקדו בתחומי הכימיה ואת המדענים כמו גם  קולגות בארץ ובעולם. מקורות המידע של העבודה התבססו על מסמכים מהגנזך של מכון וייצמן שברחובות. המסמכים אורגנו בעבודה לפי שנים, באופן כרונולוגי, ובכל שנה ניסינו לחלק את המסמכים לפי נושאי עניין. כמו כן בתחילת כל פרק של שנה, כתבנו תקציר עם דגשים לגבי המסמכים ומה שמתואר בהם וכן תמצית של עיקר הנושאים במסמכים. כחלק מהמבוא ובכדי לתת רקע טוב לפעילות שתתואר במכתבים/מסמכים שבין 1934-1944, בחרנו לצטט ממקור מספר A25-2536

מבוא לינה משותפת מהווה חלק מתוך עקרון היסוד הגורס כי הילד שנולד בקיבוץ זכה לחברות בקהילה. על מנת להשיג זאת, הקיבוץ יצר מערך שבו כל ילד היה הילד של הקיבוץ. לפי כך, לחברה קיבוצית יש אחריות מלאה לצרכים הרוחניים, החומריים והרפואיים של ילדי הקיבוץ. מראשית התנועה הקיבוצית, הקיבוצים ראו בילדים כמי שעומדים במרכז העניין (ליבליך, 2010:1). באמצעות גיבוש החינוך המבוסס על עקרונות של שיתוף בקיבוץ, הילדים גדלו ולמדו בתוך קבוצת השווים ונמצאו מחוץ למסגרת הורית וחיו בבית הילדים. לפיכך, האחריות על החינוך הוטלה על הקיבוץ על חשבונה של משפחה גרעינית. מטרת סידור זה הייתה להבטיח התאמה מוקדמת לחיים משותפים ולפתח הזדהות עמוקה על חברים בקבוצה. בתי הילדים היו אחראים על מתן מענה לצרכי הילדים (מגורים, כיתות, חדר משחקים, חדר אוכל ועוד). בתים היו מחולקים לפי שכבות גיל, כאשר כל המערכת נועדה לאפשר לאימהות לבצע את עבודות מחוץ למסגרת משפחתית באופן מלא ולקיים אחריות שווה בין בעל לאישה (Harpaz-Rotem & Hirst, 2005: 53). ילדים, שגדלו במסגרת של לינה משותפת, בילו זמן מועט בלבד בחיק המשפחה ואת רוב הזמן בילו במסגרת של קבוצת השווים. מצב זה, כשלעצמו, מעמיד את הילדים במצב של הצורך התמידי לעמוד בציפיות של החברה הסובבת (ילדים אחרים, מורים ומדריכים), ולפיכך, עליהם להימנע מביטוי רגשות (במיוחד בכל הנוגע לרגשות שליליים) אשר אינם עומדים במקשה אחת עם הציפיות של החברה הסובבת (Regev & Beit-Hallahmi, 1980: 235). לחוויית הגדילה בבית ילדים בקיבוץ ישנה השפעה על הזיכרון האישי והקולקטיבי של ילדים אלה. זיכרון קולקטיבי, כשלעצמו, מדגיש את ייחוד הקבוצה, ומאפשר לה לשמר את הדימוי העצמי ולהעבירו בתוך הקבוצה לאורך זמן. כמו כן,

מבוא מציאות של מלחמות ועימותי אלימים מציבה את הצבא בקדמת הבמה ובמרכז השיח הציבורי, בישראל בעיקר,  ומעצימה את השפעתו על עיצוב התודעה, בעיקר בזכות התגברות האהדה הציבורית וגילויי פטריוטיות, המתגברים  בעת מלחמה. ניהול העימות האלים באמצעות הפעלת הכוח הצבאי נתפס בעיני הציבור כביטוי מובהק לאחריות המקצועית של הדרג הצבאי, והנטייה המתעצבת היא שלא להפריע לצבא ולמאמץ המלחמתי. נסיבות שכאלו מאתגרות את הפיקוח האזרחי ואת יכולתו של הדרג המדיני להבטיח את התאימות ההכרחית בין  המאמץ הצבאי להישג המדיני. ישנו וויכוח נרחב בין חוקרים שונים בשאלת היחסים בין צבא וחברה בישראל באמצעות ניתוח הגורמים ואופני המעורבות של זרועות הביטחון בקידום השליטה במרחב של המדינה והקהילה  בישראל, ישנם גם ניסיונות להבין מהו הגבול בין התחום האזרחי והתחום הצבאי. בעבודה זו אחקור את הסוגיה האם ההחלטה לצאת מלבנון הייתה תוצאה של לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות או האם זו החלטה שהייתה מתקבלת באותה נקודת זמן גם ללא דעת הקהל בארץ והלחץ הציבורי לסגת, לפי שאלת המחקר השפעת דעת הקהל בהחלטה לצאת מלבנון. אשתמש במאמרים ומחקרים שערכו אנשי אקדמיה וצבא וחקרו את הנושא לעומקו, כמו ראובן פדהצור ומאמרו ” הביטחון הלאומי בישראל-מי מחליט וכיצד”, ופרו’ אסא כשר ומאמרו  “הדרג הצבאי והדרג המדיני:האתיקה של הממשק, מתוך יחסי גומלין בין הדרג האזרחי-מדיני ובין הדרג הצבאי”. הנושא נשאל גם לגבי הסוגיות של השפעת דעת הקהל בשחרור סמיר קונטר הרוצח מנהריה וגם לשאלת העסקה לשחרורו של גלעד שליט.  שאלות ביטחוניות הרות גורל המתעתדות להשפיע על העתיד בצורה זו או אחרת עולה לגבן השאלה האם ההחלטה שנלקחה היא מכורח היותן שאלות חשובות וביטחוניות או האם גורמים חיצוניים כמו דעת קהל