סמינריון בהיסטוריה

מבוא שאלת המחקר הנוכחי הינה השפעת הפלישה המונגולית על אמנות הציור הערבי. אמנות הציור הערבי הגיעה לשיאה בבגדאד לקראת אמצע המאה ה-13. הפלישה המונגולית הפכה להיות ציון דרך חשוב ביותר בהתפתחות הציור הערבי. עם בואם של המונגולים המביאים עמם אלמנטים רבים של תרבות המזרח הרחוק, ועם תנועה גדולה של האמנים המקומיים בחיפושים אחר ביטחון אישי וכלכלי, השתנו פני האמנות. התחום העיקרי שבו התפתח הציור הערבי הוא עיטור הספרים. על מנת להשוות את אמנות עיטור הספר של אסכולת בגדאד בתחילת המאה ה-13 עם אמנות עיטור הספר של אמני החצר בתקופת השליטים המונגולים בתקופה מאוחרת יותר, נותחו מספר דוגמאות מספרים בתחומים שונים, ואדון בהבדלים בין הציורים מהתקופות השונות. לפני הפלישה המונגולית, התמקדה אמנות הציור בנושאים חילוניים ציורי צמחים וחיות, תמונות ג’אנר ואיורי ספרות יפה. בעקבות הפלישה, נושאי עבודתם של האמנים חזרו להיות קשורים לדת או לעסוק בהיסטוריה של מלחמות וכיבושים.   תוכן עניינים מבוא – 2 1. סקירה היסטורית- 3 1.1 איראן בימי הביניים לפני הפלישה המונגולית- 3 1.2 הפלישה המונגולית – 4 2. ציור ערבי בבגדאד של המאה ה-13 – 5 2.1 אמנות עיטור הספר – 5 2.1.1 איור ספרי מדע – 6 2.1.2 ספרי יד המאוירים “מקאמת” – 9 3. ציור ערבי במהלך התקופה המונגולית – 19 3.1 עיטור ספרים – 19 3.1.1 כתב היד “תועלת החיות” – 19 3.1.2 “תולדות העבר” – 21 3.1.3 “סיכום ההיסטוריה” מאת ראשיד אל-דין-23 3.1.4 איורי “מקאמת אל חרירי” בתקופת הכיבוש המונגולי-25 4. סיכום -26 5. ביבליוגרפיה – 28

מבוא כל ילד ונער במערכת החינוך היהודית בישראל מכירים את הרוטינה של טקסי הזיכרון בבית הספר. הם משתתפים פעילים או צופים מהצד בעשרות טקסים כאלה, ונחשפים אף לטקסים ממלכתיים או קהילתיים. לפיכך, טקסים אלה מהווים מקור למחקרים בתחום מדעי החברה והתרבות. עבודתי, הנכתבת במסגרת הקורס “תרבות, תקשורת ופנאי בישראל”, מבקשת לשים את טקסי הזיכרון הבית ספריים הללו תחת עין בוחנת נוספת, מפאת חשיבותם התרבותית – שכן דרכם אפשר להבין את התרבות שמתוכה הם נולדו ואת הערכים הדומיננטיים השולטים בה, ואף כיצד טקסים אלה בתורם – משעתקים את התרבות הזו גם לדור הבא. בית הספר, מעצם היותו זירה מרכזית לפעילות המדינה לשם כינון לאומיות וזהות לאומית, נהפך לשדה קרב בו מתקיים מאבק על עיצוב הנרטיב הלאומי. מדינת ישראל הנהיגה טקסים אלה להטמעת ערכים אחידים ויצירת קולקטיב המאוחד בחינוכו, כאשר טקסי אבל לאומיים-חילוניים הפכו למכשיר מרכזי בחינוך זה (לומסקי פדר, 2003). טקסים אלה אף מהווים פסק זמן משגרת היומיום. הם מעבירים את המשתתפים והצופים בהם למציאות טקסית, המארגנת את עצמה תחת מימד של קדושה וציווי, המחבר את העבר עם ההווה והעתיד (הנדלמן וכץ, 1990). מבחינה זו הם מהווים מעין טקס מעבר, בו מדי שנה, בני הנוער מתנתקים משגרת היומיום, נמצאים במצב לימינאלי בו הם משתחררים מההגבלות הרגילות ומבני ההיגיון והמשמעות, ובתום הטקס הם משתלבים מחדש בתרבות ובערכים ההגמונים (Turner, 1977). ערכים הגמונים אלה כוללים את קדושת הצבא והלאום, מחויבות היחיד לקולקטיב, ולהטוטנות בין הרעיון כי ישראל היא קרבן נצחי אך אקטיבית בהגנתה על עצמה ובניה. במסגרת ערכים שכאלה, התפתחה לה תרבות השכול, בה האומה מקיימת קשר מורכב עם חיי אזרחיה ומותם. תרומתו

מבוא “אחרי החורבן במעונות עלו בריונים על הגג ויעשו פרץ בו – וזעקת שבר נשמעה מתוך העלייה. שלושה מן הנחבאים שם – משה מחלין ואבי ואחותי, – הגיחו מיד דרך פרץ שני שעשו בעצמם ועלו הגגה, ושני רוצחים אחריהם…אבי ואחותי התרוצצו אחוזי יד הנה והנה כמטורפים מקצה הגג ועד קצהו. מלמעלה רודפים אותם הרוצחים ומלמטה עולה צהלת המון שיכורים ופרועים ורתוחים…לבסוף הדביקו הרוצחים את אבי ואת אחותי והכום בגרזן. אבי נפל מת מתבוסס בדמו ואת אחותי הצילה נוצרייה אחת…כל איבריו היו מרוסקים ודרוסים ופניו מעוכים. עמו נמצאה גם גופת משה מחלין, שנפל גם הוא בנופלים מן הגג ונהרג”. הדוגמא לעיל היא עדות שנלקחה על ידי חיים נחמן ביאליק מפי הניזוקים ועדי הראיה בפרעות קישינב בשנת 1903. ביאליק נשלח לקישינב על ידי הועדה ההיסטורית בראשות שמעון דובנוב, שהטילה על עצמה לחקור את מעשי הפרעות האלה. למעשה, ההתנקשות הטרוריסטית ששמה קץ לחייו של הצאר אלכסנדר השניבאותו יום הרה גורל, היה תירוץ נוח לממשלת הירושה של הצאר אלכסנדר השלישי לשסות המוני איכרים לחגיגה של רצח, שוד, ביזה, ועשיית שפטים ביהודים וברכושם. ההתקפות על השעירים היהודיים לעזאזל, מיוזמתה של הממשלה, נועדו לנצל את האנטישמיות הכרונית למקד את שימת לב ביהודים, ובכך להסיח את דעתה של האוכלוסייה מן הבעיות חשוכות המרפא שנתקל בהן המשטר הצארי. אכן, המילה “פוגרום” היא תרומה רוסית יחידה במינה במילון ההרס האנושי. וכך מגדיר אותה המילון: “פוגרום: (אידיש מרוסית, מילולית – חורבן): טבח מאורגן באנשים חסרי ישע: במיוחד: טבח יהודים”.   הפוגרומים במזרח אירופה במאה ה-19 כוונו נגד הקהילה היהודית, שהייתה בתהליך של גוויעה ברעב. הסיבה העיקרית למצב זה הייתה ההתפוצצות

מבוא מבין הקהילות היהודיות בתפוצות מדינות ערב, יהדות מרוקו נחשבת לאחת מהקהילות הגדולות והבולטות, יהודי מרוקו מצד אחד שימשו חלק פעיל בחיי היום יום בחברה המרוקאית, הם לקחו חלק במסחר תפסו תפקיד מפתח בארמון המלך ובענפי השלטון השונים, הם זכו לשטחים מחייה חופשיים ולזכויות הגנה מהמלך. אך למרות זכויות אלו בסופו של דבר היהודים בחרו ערב הקמת מדינת ישראל לעזוב את מרוקו ולעלות למדינת ישראל, זאת למרות שבמקרים מסוים העלייה עלתה להם ברמתם הסוציו אקונומית לעומת החברה המרוקאית. עבודה זו תבחן את יחסי היהודים מוסלמים במרוקו במאה ה-19, הבדיקה תיערך ברובה לפני תחילת הסכם ההגנה של מרוקו עם צרפת שבעצם ביסס את הקולוניאליזם הצרפתי על מרוקו עד שנת 1956. במסגרת עבודה זו אציג כי מאפיינה המוסלמים של מרוקו מונעים ממנה לקבל בצורה מלאה את היהודים המתגוררים בה, זאת למרות שיהודים רבים התגוררו במדינה עוד לפני שהניצנים הראשונים של האסלאם פרחו במדינה. מאפיינים מוסלמים אלו, שהשתלבו בתשתית השלטון במדינה, הניעו לאורך השנים נורמות של יחס כלפי היהודים של תושבים לא שווים, כלומר תושבים שחיים במדינה אך בסופו של דבר נתונים לחסדיו של המלך. זוהי זכותו של המלך להזיז את היהודים משכונה אחת לאחרת או לאפשר להם לעסוק בתחום מסוים ובאחרים לא. בסופו של דבר היהודים במרוקו היו תלויים במידה רבה בחסדו של המלך ורצונו לאפשר להם או לא לקחת חלק פעיל בחברה. אופי השלטון במרוקו הינו ייחודי למרוקו, אופי זה משמש הסבר נוסף למאפיינים המוסלמים של המדינה ובנוסף אליהם אציג את ההשפעות של אופי שלטון זה על חייהם של היהודים במדינה. כמו כן הקוראן מהווה נדבך חשוב להסדרת חיי היום יום

מבוא סביב שנת 1600 היגרו יהודים אנוסים רבים מפורטוגל לאמסטרדם. רובם היו בין היהודים שגורשו מספרד לפורטוגל בשנת 1492, והמשיכו לחיות את חייהם היהודים בפורטוגל עד אשר גם במדינה זו הגיעה אליהם חרב האינקוויזיציה ודרשה מהם להמיר את דתם באופן קולקטיבי.לא רק מפורטוגל: גם מספרד, מאיטליה, ואפילו מתורכיה ומצפון אפריקה היגרו עוד ועוד יהודים אל הרפובליקה ההולנדית, ובעצם – אל אמסטרדם. לא רק אידיאולוגיה של חופש דת והתנגדות לקתוליות הניעה את פרנסי הולנד למשוך את היהודים: אלו גם הבינו שבכוחם של היהודים לפתח כלכלת-סחר ענפה שתהיה מבוססת על קשרי החוץ של היהודים באירופה, בדרום אמריקה ובמזרח, ולהביא תועלת רבה למדינה הצעירה המתחדשת מבחינה כלכלית. הרפובליקה הטרייה הפכה לאבן שואבת, ובמהרה החלה להפגין שגשוג כלכלי חסר תקדים, שנחשב עד היום כ’תור הזהב של הולנד’. לפיכך אבקש לבחון בעבודה זו את מהלכו של המרד ההולנדי נגד השלטון הספרדי, את האינטרסים המשותפים להולנדים ולאנוסים, חייהם של היהודים האנוסים בספרד ובפורטוגל אשר הובילו אותם להגר ולבקש מחסה תחת קורת הגג של המדינה ההולנדית העצמאית והסובלנית, וכן את אופן קליטתם וחייהם של אותם “יהודים חדשים” בהולנד הקלוויניסטית. המחקר יתבסס על הגישה האיכותנית ויאסוף עובדות ונתונים העשויים להרחיב את הידע הקיים במחקר על אודות התופעה הנחקרת. תהליך העבודה יכלול ניתוח תוכן של המקורות הנבחרים, בהתייחס לנקודות הרלוונטיות לנושא הנחקר. בסיכום יובאו עיקרי המבוא, הממצאים העיקריים והמסקנות שיעלו מהדיון.   תוכן עניינים הקדמה: עמ’ 3 מבוא: עמ’ 3 פרק א – המרד בהולנד נגד השלטון הספרדי: עמ’ 4-5 פרק ב- המשטר בהולנד לאחר שחרורה מספרד: עמ’ 6-7 פרק ג’ – מצבם של האנוסים בספרד ובפורטוגל: עמ’ 8-12

מבוא “העבר היהודי בעיראק חובק מאות שנות חיים בחבלי הארץ שבים הפרת והחידקל, מאז ימי האימפריות אשור ובבל, ומעת שהתקבע השם ‘ארם נהריים’, המכוון אל התרבות הארמית והן אל התיחום הגיאוגרפי של האזור. לא רק היסטוריה ארוכת ימים מתקשרת לעיראק אלא גם מגוון גדול של אירועים היסטוריים שהתרחשו במאה השנים האחרונות לקיומה של הקהילה היהודית שם, ואשר נגעו למערכות יחסים בתוך האוכלוסייה המקומית, יהודים, מוסלמים, ונוצרים, ובינהם לבין מדינות אירופה, שהתחרו על השליטה בעיראק, ובייחוד בריטניה, גרמניה וצרפת…”   הקהילה היהודית בבבל נחשבת כתפוצה היהודית המשמעותית הראשונה. במשך דורות רבים החל מזמן גלות בבל, הנהיגה יהדות בבל את העם היהודי והקהילה היהודית ותרמה לתרבות היהודית והישראלית חלק מנכסי הרוח החשובים של העם היהודי באופן שעיצב את תודעתו. העבודה עוסקת בתהליכים ההיסטוריים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים שעברה הקהילה היהודית בעיראק בכלל ובבגדד בפרט. גודלה ומרכזיותה של הקהילה היהודית בבגדד השפיעו רבות על אופי חיי הקהילה בעיראק. אולם לא רק, השתלבותם החברתית ובעיקר הכלכלית של יהודי עיראק היוותה רובד חשוב במדינה לאורך התהליכים ההיסטוריים שעברה.   עבודה זו תבקש לענות על השאלה כיצד קהילה היהודים שהייתה גדולה, מרכזית ומושרשת בעיראק נידלדלה ומה למעשה היו הגורמים ליציאתם ההמונית של יהודי עיראק מעיראק במבצע עזרא ונחמיה בשנת 1951? הדיון והמענה על שאלת המחקר ייעשה באמצעות סקירת ספרות.   החלק הראשון  בעבודה יבקש לתת סקירה כללית על הקהילה היהודית בעיראק, מעמדה, כח השפעתה בחברה ובמדינה העיראקית ובתמורות שהתרחשו בה לאורך השנים ושינויי המשטרים השונים. החלק השני בעבודה יתאר את תהליך הרעת מעמדם וביטחונם האישי של היהודים כ”בני חסות” שהגיע לשיאו בפוגרום הפרהוד שהתרחש ב-01 ביוני 1941

מבוא שירותי המודיעין של המדינות השונות משקיעים מאמצים רבים בפיענוח צפונותיו של האויב, אך רק מעט מחשבה מוקדשת לשאלה עד כמה ראוי למדינתם לחשוף את צפונותיה היא. ההנחה המקובלת היא, שמדינה הנמצאת בעימות צריכה להסתיר ככל האפשר את מרכיבי כוחה ותכניותיה, כדי שאויביה יגששו באפלה. לדרך זאת יש יתרונות טקטיים ברורים: היא מאפשרת להפתיע את האויב בפרוץ המלחמה ומסייעת להשיג ניצחון בזמן המלחמה. אך במישור האסטרטגי יש בה סיכון גדול, משום שהיא עלולה לחולל את המלחמה שאותה רצתה למנוע ולהאריך שלא לצורך את המלחמה לאחר שפרצה. הסיכון נובע מכך, שמדינה המגששת באפלה, שאין לה מידע ברור על כוחה וכוונותיה של אויבתה, מניחה את ההנחות הגרועות ביותר ופועלת על פיהן.   שירותי המודיעין הם בדרך כלל מוסדות פסימיים, המעדיפים להגזים בסכנה מאשר להקל בה בראש ולכן, במקרה של אי ידיעה או אי ודאות, הם נוטים לייחס לאויב כוח רב יותר וכוונות שטניות יותר מכפי שיש לו. כתוצאה מגישה זו המדינה נוקטת צעדי מנע ופעולות הרתעה כדי למנוע מן האויב לבצע את מזימותיו. אולם, לא אחת קורה, שדווקא צעדי מנע ופעולות ההרתעה מבהילים את האויב עוד יותר ומגרים אותו לפעולה תוקפנית… מודיעין טוב יכול למנוע ממדינה מלהיקלע למעגל קסמים זה. ידיעת הכוח והכוונות של האויב מונעת גישוש באפלה ומאפשרת למדינה לפעול בצורה שקולה.   לצורך הבנת כשלי המודיעין אעשה שימוש בתפיסת ההפתעה. ההפתעה הדגיש קלאוזביץ, אינה בעצם עשיית המעשה הלא צפוי, אלא בעשיית מעשה שקשה לאויב להתנגד לו, לא רק משום שלא צפה אותו, אלא משום שאותו מעשה מביאו למצוקה, לאובדן עשתונות ולשיבוש המערך. על כן ההצלחה של ההפתעה איננה אוטומטית, ואין

מבוא             מוסד הפטיציות בעולם המוסלמי התפתח מתוך תפיסת “המאזאלים” (Mazalim) המבוססת על תפיסתם העצמית של הנביא (מוחמד) והח’ליפים המוקדמים כשליטים ושופטים. ככל שהקהילה המוסלמית גדלה, נוצר הצורך בהעברת סמכויות משפטיות לקאדים שמונו לשם כך. עם התפתחות של חוקי השריעה, שבמרכזם עמד הקאדי, הפכו חכמי הדת (Ulama) לבעלי סמכות משפטית והיוו יריבים לשליטים מוסלמים בעניינים משפטיים. לפי כך, החל מהמאה ה-8 ניתן למצוא עדויות על ח’ליפים מבית עבאס, כגון אל מחדי, שהחלו במתן אוזן קשבת לפטיציות במסגרת של מאזאלים וארגנו כינוסים תחת השגחתו של וזיר.             מוסד הפטיציות לא פסח גם על האימפריה הממלוכית, כמו בכל העולם המוסלמי בימי הביניים, לנתינים ניתנה הזכות להגיש פטיציות לשליט או לפקידיו. מוסד הפטיציות היה כלי חשוב לעשיית צדק. ברמה התיאורטית, מוסד זה היווה סיבה לקיומו של השלטון. כמו כן, לסולטן הייתה פונקציה משפטית חשובה באמצעות מתן אוזן קשבת לנתיניו. מוסד הפטיציות תרם לצמצום העוולות בממלכה, והיה כה ממוסד ומקושר לסמכויותיו של שליט עד שגרם להפיכתו לבית משפט מלכותי לצדק עם הליכים ידועים וקבועים. מטרת המחקר היא לבדוק ולבחון את מוסד הפטיציות בממלכה הממלוכית במצרים והשפעתו על החברה המקומית תוך התייחסות להתפתחותו בעולם המוסלמי. במוקד המחקר עומדת השאלה: כיצד השפיע מוסד הפטיציות בממלכה הממלוכית במצרים על החברה במצרים ? השערת המחקר גורסת שמתן אוזן קשבת באמצעות הפטיציות תרם  רבות ליצירת לגיטימציה של שליטים ממלוכים בקרב החברה המקומית וצמצם רבות את המתחים בין הציבור לבין השלטון. על מנת לענות על שאלת המחקר, המחקר חולק ל-3 פרקים: פרק א’ כולל בתוכו סקירה של התפתחות היסטורית של מוסד הפטיציות בעולם המוסלמי; פרק ב’ יתאר את המוסד הפטיציות

מבוא. מקורה של התורה שבעל פה לוט בערפל ההיסטוריה הקדומה של היהדות. אין ספק שבתקופה קדומה מאוד, רחוק ככל שאנו מצליחים לראות, הייתה בעם ישראל מערכת מסוימת של כללים וחוקים. קיומה של מערכת זו לא מותנה בשאלת קדמותה של התורה שבכתב, וגם אם נקבל את סברת המאחרים את התורה שבכתב עדיין אין ספק שהייתה מסורת אוראלית של חוקים עוד בתקופת בית ראשון. חוקים אלו היו בראשיתם מעטים. עיקרם היה פרקטיקות הלכתיות ומשפטיות כמו חוקי יבום, מכירה, פסח והקרבת קורבנות.  גם לימוד התורה שבכתב הצריך פרשנות מסוימת ולכן הדעת נותנת שתכף לתקופה בה התגבשה התורה שבכתב הצריך לימוד התורה שבכתב הסבר ופרשנות. הסברים אלו עברו בירושה מדור לדור וכך נוצר גרעין תמציתי של פרשנויות והרחבות של התורה שבכתב. נראה שבתקופה הקדומה היה הלימוד צמוד לטקסט המקראי והחכם המלמד הוסיף על הפסוקים את הפרשנות המקובלת שלהם וכן פרטי הלכות ופרקטיקות שלא נתבארו כל צורכם בתןרה שבכתב. בחלוף השנים ההלכות התרחבו והשתכללו ובנושאים רבים היה ה”מקרא מועט והלכות מרובות”, מצב זה הצריך סידור ומיון ההלכות השונות על פי קטגוריות שונות. כך הופיעו קבצי ההלכות הראשונות שהחלו להילמד באופן עצמאי. בשלהי ימי הבית השני ובתקופה שאחר החורבן חכמים רבים עסקו ביצירת קשר בין ההלכות לבין התורה שבכתב בעזרת הדרשות. לעיתים הם באו להסביר על מה נסמכות ההלכות שעברו במסורת ולעיתים החכמים חידשו בעזרת הדרשות הלכות חדשות. איסופן של הדרשות הללו לקבצים המסודרים על סדר התורה יצר את מדרשי ההלכה. ככל שהתגבשו קבצי הלכות עצמאיות (משניות קדומות) והן נפוצו בין הלומדים, הפך לימוד ההלכות הללו למרכיב לימוד בפני עצמו. את הטקסטים האלה החכמים המאוחרים פירשו

מבוא בתנ”ך ניתן למצוא  תיאור מרתק של משא ומתן בין ישראל לאדום (במדבר, כ’) ומשא ומתן בין ישראל בני עמון בתקופת השופטים (שופטים, י”א).  תיאורים אלה מהווים דוגמאות לאופן שבו ניהלו בני ישראל משא ומתן ותהליכים דיפלומטיים בתקופה מקראית עם עמים אחרים החיים באזור. מבחינת הקונטקסט ההיסטורי, דוגמאות אלה למשא ומתן מתרחשות בעת כניסת עם ישראל לארצו ובתקופת השופטים על כן, בחרתי ב-2 מקרי בוחן אלה כעומדים במוקד של עבודתי. משא ומתן בין ישראל לאדום, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר המדבר (במדבר, כ’), מתנהל בין שליחים (“מלאכים”) מטעם משה לבין מלך אדום במטרה להשיג את אישורו לעבור דרך ארץ אדום. זאת, למעשה, פרשה הנקראת “פרשת חוקת”. במהלך משא ומתן, משה מנסה לשכנע את מלך אדום באמצעות הדגשת היבטים משותפים ביניהם וזאת מתוך הניסיון להבין את צרכיו וחששותיו של המלך לצורך השגת רווחים מתוך משא ומתן: “נעברה נא בארצך. לא נעבר בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבר גבולך” (במדבר, י”ז). משא ומתן, אשר התרחש בשלב מאוחר יותר בספר שופטים י”א, התנהל בין יפתח ושליחיו לבין מלך בני עמון. מדובר, למעשה, בהפטרה של פרשת חוקת (במדבר, כ’). שכן, הוזכרה בפרק זה השתלשלות האירועים שחזה באזור לאחר משא ומתן בין משה לבין מלך אדום. על מנת לברר את הסיבה לרצונו של מלך בני עמון לפתוח במלחמה, שולח יפתח את שליחיו. מלך הסביר לשליחה את הסיבה בטענה כי ישראל גזלו את אדמתו והוא דורש אותה בחזרה: “ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח: כי לקח ישראל את ארצי בבעלותו ממצרים מארנון ועד היבק