סמינריון בהיסטוריה

מבוא במדינה שבה הגיוס לצבא הסדיר הוא חובה, וכך גם שירות המילואים, “השירות הצבאי הוא חוויה מכוננת בגיל המעבר מהתבגרות לבגרות, ורכישת הזהות הצבאית היא חלק משמעותי בבניית הזהות האישית”, כותבת זילברשטיין (2013: 12), ומצטטת גם את הורוביץ וליסק (1990: 249), הכותבים כי “ישראל היא הדוגמא המובהקת ביותר המתקרבת לדגם של ‘עם חמוש’ […], או בגרסתו הישראלית, ‘עם במדים’.” דהיינו, זהות היחיד שואבת מהחוויה הצבאית, המהווה נדבך מרכזי בהבנייתו החברתית הכוללת, ומצד שני החברה מתגלמת בצבא, והצבא – בחייל הבודד, כשדמותו בתיאטרון ובקולנוע היא הביטוי הדרמטי לתפיסה מורכבת זו. הקולנוע והטלוויזיה, ככלים אידיאולוגיים, נשענים על מרכיבים של הזדהות ופנטזיה (Hall, 1996: 7). מסיבה זו שתי המדיות הללו משמשות כר טבעי להתמודדות עם זהויות המשותפות לקבוצות אוכלוסייה שונות, שאחת מהן – אולי החשובה ביותר בישראל – היא הצבא כ”צבא העם”. זה המודל לפיו תפקידו של צה”ל אינו רק להגן על ביטחון המדינה, אלא גם לשמש כמתווך חברתי וככלי במדיניות כור ההיתוך באמצעות שילובם של כל מגזרי החברה בו (נבו ושור, 2002: 10). ואכן, צה”ל הוא אחד הגיבורים הבולטים של הקולנוע הישראלי בכל שנותיו, וכראי פני החברה הוא גם משנה את פניו בקולנוע לאורך השנים – מדמות הצבא ההרואי של מלחמת השחרור ואחריה, עבור בניתוץ מיתוס צבא העם והגיבור לאחר מלחמת יום הכיפורים וכלה בדמות החייל החדש לאחר ההתבוססות בשטחי יו”ש ועזה ומלחמות לבנון מעוררי המחלוקת ומכרסמי הקונצנזוס סביב צבא העם. בעבודה זו אני בא לבחון את דמות החייל כפי שהיא מוצגת בסרטי מלחמות לבנון המוקדמים (שתי אצבעות מצידון, גמר גביע, עונת הדובדבנים) מול אלה המאוחרים (בופור, ואלס עם באשיר, לבנון), תוך