סמינריון ביהדות

מבוא   השימוש במושג החברה החרדית המופיע בכותרת עבודה זו, מטעה. אין חברה חרדית העשויה ממקשה אחת. זו חברה רב גוונית שיש בה חצרות, חסידויות וקהילות, בעלות אופי שונה וגוונים ייחודיים, המפרידים ומבדלים אותם זה מזה. אין אגודת ישראל כנטורי קרתא, כשם שאין ליטאים דומים לחסידים. לכולם איפיונים שונים, הן בתפיסות עולם והן במראה ובמנהגים.   חוקרים מרבים לדון בשאלה ‘מיהו חרדי?’. אין בנמצא מענה אבסלוטי להגדרה זו. אין בנמצא אבטיפוס חרדי. יש מגוון של חרדים וספקטרום רחב של שיוכים דתיים שונים. זוהי חברה רבת פנים, כיום הרבה יותר מאשר בעבר, שיש בה זרמים גלויים ונסתרים המתאחדים סביב עיקרים מסויימים ונפרדים באחרים. זוהי חברה חיה ותוססת, שלצד ריחוקה וניתוקה מזרם התרבות היהודי-ישראלי הכללי, משפיעה רבות על עיצובה ופניה של החברה הישראלית בימינו. יש לה לחברה זו מכנה משותף רחב – שמירת מצוות ההלכה וכפיפות לרבנים הנחשבים בתוכה ל”גדולי הדור”. אולם תחת מטריה זו קיים מנעד רחב של דעות והשקפות, לעיתים מנוגדות, לעיתים עוינות, שמשותפת להם דרך חיים מוסכמת ובמידה רבה (אם כי לא מונוליטית) איבה לחילוניות היהודית כפרשנית לגיטימית של הזהות היהודית.   הצצה אל תוך נבכיה של החברה החרדית ב-200-150 השנים האחרונות, היא טנדו מרתק של תהליכי בידול והתנתקות לצד פתיחות והטמעות, הן בחברה הכללית בארצות המוצא והן כאן בישראל במאה השנים האחרונות. עבודה זו סוקרת דגשים ונקודות עיקריות בתהליך דואלי זה, מתוך ניסיון לפענח את הצופן המפעיל אותה בעיתות צרה ומצוקה, לצד מעיינות החיוניות שבה, המאפשרות לה לא רק לשרוד   במציאות עוינת ומתנכרת אלא גם לפרוח ולשגשג בחברה ובמציאות העומדים בניגוד ובסתירה לעצם מהותה.   מהו איפה

הקדמה במסגרת העבודה, אבקש לעסוק בנושא: פרשנותו של רבי אברהם אבן עזרא. רבי אברהם אבן עזרא נולד בעיר טודלה, שבצפון ספרד, בשנת 1089, וייתכן שכבר בצעירותו עבר דרומה למרכזי החוכמה היהודיים שבספרד המוסלמית – קורדובה, טולידו וגרנדה, ואף הגיע לצפון אפריקה. בשנת 1140 עזב את ספרד “מחמת המציקים” ומאז פעל במשך 25 שנים בארצות אירופה הנוצרית (איטליה, צרפת ואנגליה). הוא נפטר בשנת 1164 (כדורי, תשס”ז). סקירה במקורות הספרותיים השונים מעלה, כי הראב”ע ידוע כאישיות בעלת פנים רבות: משורר, פרשן, מדקדק, פילוסוף, אסטרונום, אצטרולוג, מתמטיקאי, חכם בחוכמת החיים, שנון וחריף בפתגמיו, בקי ונבון באוצרות היהדות ובמדעים כלליים, בעל תפישה עמוקה ורחבה להפליא (ויזר, תשל”ו). יצירותיו של הראב”ע בדרך כלל מתחלקות לשתי קבוצות עיקריות: בתקופה הראשונה, (1089-1140) הוא שהה בעיקר בספרד, השתלם בתורה ובחכמות כלליות והתרועע עם המשורר והפילוסוף רבי יהודה הלוי. מבחינה ספרותית מייחסים לתקופה זו בעיקר את כתיבת שיריו – שירי קודש ושירי חול (ניצן ואחרים, 2001). התקופה השנייה הייתה תקופה של נדודים מאונס. ראב”ע עזב את ספרד ועבר לאיטליה (רומא, לוקה, וירונה) משם לדרום צרפת ולצפונה (מנטובה, נרבונה, בדרש, רואן), ומשם לאנגליה  (לונדון). שם הוא כנראה נפטר בשנת 1164 (או בשנת 1167) (שם). גולת הכותרת ביצירותיו הם פירושיו לתנ”ך בכלל ולתורה בפרט, שבהם עומדות לו כל המעלות, שחברו יחד להאדיר ביתר שאת את מפעלו הכביר. בד בבד, יש לזכור את החומר העשיר המצוי בפירושיו (ויזר, תשל”ו). “יסוד מורא וסוד תורה” ו – “אגדת השבת” הם שני החיבורים האחרונים של ר’ אברהם בן עזרא. מבין כתביו המרובים “יסוד המורא” הוא היחיד שמוקדש לעיון שיטתי ביסודות היהדות. מותר איפוא לראות בחיבור

מבוא קבוצות אתנית מוגדרות כקבוצות שהתגבשו סביב יסודות אתניים משותפים ושיוכים שאינם פרי בחירה כמו: מוצא, מקום,  שפה, מנהגים, תרבות היסטוריה, לעיתים גם דת. לעיתים חלק מאותה קבוצה אתנית מעוניין בהגדרה עצמית לאומית במסגרת של מדינה בעלת מוסדות מוכרים, כגון פרלמנט, ממשלה, מערכת משפטית וכן מערכות בריאות חינוך וכו’. היהודים הם קבוצה אתנית  (2015, and Owsiński (Eberhardt. בעבודה נראה שתופעות של שנאה עצמית(Overton, Powell and Simpson,2015),  קיימות בקבוצות אתניות ולאומיות שונות בעולם. נראה תופעה כזו קיימת אצל היהודים והיא הוגדרה כאוטואנטישמיות. Self hating Jews .) 2015,(Reitterהנושא הזה מוגדר כשנאה עצמית של יהודים כלפי מקורותיהם הדתיים, האתניים והלאומיים. זוהי תופעה חשובה שקרתה ועדיין קורית בעם היהודי. נבדוק שתופעת שנאת ישראל ע”י יהודים היא התפתחות חדשה של באותו הקשר. למעשה הקמת המדינה היהודית בשנת 1948 העניקה לאוטואנטישמים אפשרות נוספת למימוש שנאתם לקבוצה האתנית שלהם וזאת באמצעות השנאה לישראל. ננסה לבדוק שתופעת האוטואנטישמיות בגירסתה החדשה קשורה לשנאת ישראל על ידי יהודים. כלומר, נבדוק שהאוטואנטישמים הם ברובם הגדול שונאי ישראל וששתי התופעות קשורות זו לזו בקשרים פסיכולוגיים ולהן מכניזם דומה וכזה שבא ממקור דומה . אוטואנטישמיות אינה מקבילה להעברת ביקורת על החיים הישנים ורצון לחיים חדשים. היא הרבה מעבר לזה: לא מדובר בדחיית החיים היהודיים הישנים ומעבר לחיים חילוניים/פוליטיים יותר במטרה לשפר את המיקום היהודי בתשתית החברתית הכללית. מדובר בניסיון לשים קץ לכל שורש יהודי בזהות העצמית. המניע הבסיסי, אם כן, לפיתוח שנאה עצמית, הוא הרצון להיטמע בחברה אחרת, שהוא רצון סביר בקרב כל מיעוט. ה”מוזרות” הפסיכולוגית, לעומת זאת, שעומדת מאחורי השנאה העצמית היהודית, שלכאורה תומכת באותו רצון לנורמליות, היא הכל מלבד נורמלית: היא

מבוא האב-טיפוס של האלימות האנושית, על פי ספר בראשית, נמצא במסגרת המשפחתית דווקא. הסיפור מציג לפנינו את הטבע האנושי: רגשות תחרות וקנאה לצד יסודות של בחירה והכרעה מוסרית. לאחר הגירוש מגן עדן אנו פוגשים בקין והבל. שני הבנים עולים על הבמה בזה אחר זה ונעים בשני צירים מקבילים; נולדים ומתפרנסים. המתח ביניהם נוצר בעקבות יחסו השונה של האל אל כל אחד מהם. עקב כך מתרחש רצח. אח הורג את אחיו. סיפור קַיִן והֶבֶל, המסופר בתחילתו של ספר בראשית פרק ד’, הוא סיפור על קנאה ורצח בין אח לאחיו. בסיפור זה קם קין על הבל אחיו והורגו, משום קנאתו בכך שמנחתו של הבל לאלוהים נענתה, שלא כמנחתו של קין עצמו.   גם במשפחות הכי טובות קורה לפעמים שההורים אוהבים יותר או מעדיפים את אחד מילדיהם. כך אצל רבקה ויצחק ביחסם לזוג תאומיהם או אצל יעקב הממשיך את הדפוס ביחס לבנו יוסף. אין המצב שונה במשפחת אדם וחוה, אך אצלם היחס המועדף מגיע מאלוהים, מעין הורה שלישי, שלהתערבותו השפעה ניכרת על היחסים בתוך המשפחה   האקספוזיציה של הסיפור מציגה את שני הבנים. וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה’: וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה (בראשית ד’ 2-1).   קין נולד ראשון. ציון לידתו, וַתֵּלֶד, מופיע אחרי פירוט שלבי התהליך: וְהָאָדָם יָדַע; וַתַּהַר חוה: שני ההורים היו שותפים פעילים בתהליך, והתוצאה הייתה לאירוע מרכזי בחייהם. ואין בכך פלא. קין הוא הבכור, ומשום כך הוא זוכה מאימו למדרש השם החצוף: קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה’. חוה מתגאה ביצירתו עד

מבוא עבודה זו עוסקת באמונה ודימוי עצמי בקרב סטודנטים חילוניים ודתיים. רוב היהודים הישראלים סבורים שהחיים הציבוריים במדינת ישראל צריכים להתנהל על פי המסורת היהודית הדתית, ומרביתם מאמינים שיש לדת מקום במדינה. האמונה נחשבת לבסיסה של הדת, שכן הסברים רבים אודות טבעם של המציאות, הקיום והעולם, אינם נגזרים ישירות מההתנסויות החושיות, הלשוניות והתחושתיות האנושיות. למעשה, כל תפיסת עולם, מחייבת אמונה בבסיסה, שכן מהווה השלכה של העולם הסובייקטיבי. בגישה הדתית, רעיון האמונה מגדיר ישירות את הידע האנושי, או לפחות את רובו. מלבד האמונה המניעה את האדם לפעול, קיים הדימוי העצמי שהוא תכונה הנבנית, מתפתחת וניתן להעלותה.  היא אינה תלויה בגורמים חיצוניים, אלא רק באדם עצמו. הדימוי העצמי נבנה באמצעות קבלת העצמי, נטילת אחריות אישית, אותנטיות, פתיחות, ידע על העצמי, ועקביות. עבודה זו תעסוק בבחינת הגדרת האמונה, כוח עליון, גורל ומזל בקרב סטודנטים חילוניים ודתיים, בחינת השפעתה של האמונה על ההצלחה והכישלון בלימודים ובחיים האישיים והחברתיים. כמו כן, עבודה זו תבחן את מושג הדימוי העצמי, תדון במחקרים בנושא, ותקבל נתונים על הדימוי העצמי בקרב אנשים שונים. מהם הגורמים לדימוי עצמי גבוה או נמוך, וכיצד הם באים לידי ביטוי אצל בני האדם בכלל, וסטודנטים בפרט. יתר על כן, עבודה זו תדון בהבדלים בין האוכלוסייה הדתית לחילונית בהיבטים שונים, כיצד הם תופסים את האלוהים כמשפיע על דרך חייהם, האם יש להם שליטה על חייהם או שמא הכול בידי שמיים וגורל. בחרנו לחקור את נושא זה של דימוי עצמי ואמונה בקרב סטודנטים חילוניים ודתיים משום ששתינו סטודנטיות חילוניות הלומדות באוניברסיטה דתית, וסיקרן אותנו לדעת האם קיים הבדל בין התפיסה שלנו כחילוניות את ההצלחה והכישלונות שלנו,

מבוא קהילות יהודי בבל של תקופת התלמוד היו מהמרכזים היהודיים הגדולים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. תקופה זו, תחילתה מהימים שלאחר חורבן בית שני ומלחמות היהודים בכובשים הרומאים בארץ ישראל, שלאחריהן החלה שקיעה משמעותית במצב היהודים בא”י, וסופה בימי חתימת התלמוד ותקופת הסבוראים והגאונים שלאחריה. הקהילות בבבל היו מהקהילות המבוססות והיציבות הראשונות בעם ישראל בגולה, ולמעשה קהילות אלו היוו את יסודה וראשיתה של הקהילה היהודית הגלותית וממנה שאבו שאר קהילות ישראל המאוחרות את המבנה החברתי וההתנהלות הקהילתית לדורות רבים. בתוך הקהילה היהודית היה מבנה חברתי כלכלי ודתי מאד מאורגן, מבית מדרש ובית כנסת ועד ארגוני הצדקה והחסד בהם התאפיינו כל קהילות ישראל. ארגוני הצדקה בקהילות ישראל שראשית התפתחותם בימי המשנה והתלמוד, היו לסמל של חסד ומעורבות חברתית ולמקור גאווה ומופת לדורי דורות. בעבודה זו נסקור ונרחיב על אותן מסגרות הצדקה והחסד הקהילתיות שפעלו בקרב קהילות יהודי בבל של אותם ימים, נפרט על תיפקודן, על מקומן בקהילה ובעיר היהודית, על תפקידי החכמים והמנהיגים הדתיים במסגרות אלו ודעותיהם השונות בסוגיות צדקה וגמילות חסדים בתלמוד. כמו כן, נרחיב על סוגי הצדקה ואופני נתינת הצדקה והסיוע הסוציאלי בקהילה. האם הצדקה בבבל הייתה מאורגנת וממוסדת? האם חכמי בבל היוו עמודי תווך במתן העזרה ובפסיקת ההלכה בעניינים אלו? איך התנהלו ארגוני הצדקה ואילו פעולות של צדקה וחסד ננקטו לטובת הנזקקים? באיזו תדירות נגביתה הצדקה? האם היתה שקיפות באיסוף הצדקה? האם היתה סמכות לכפות על הצדקה? אילו סוגי עזרות סוציאליות היו בעדיפות גבוהה יותר? על כל זאת ועוד נרחיב בעבודה זו וננסה להבין איך נהגו הקהילות בעניין זה וכמה חשיבות ייחסו לאותם מוסדות צדקה וחסד.  

מבוא: עבודה זו תעסוק בנושא בריאת גן עדן וגיהינום כאשר הדגש יושם על השוואה בתיאורי גן עדן טרום הופעת האסלאם ולאחר האסלאם כפי שהם משתקפים בספרים “אז באין כל” ו”ארומם אל”. השאלה שהייתי רוצה לבחון היא: מה נשתנה בתיאורי הבריאה של גן עדן וגיהינום לפני האסלאם ולאחר האסלאם? מסורות שונות היו רווחות בקרב עמי המזרח הקדמון על התהוות העולם. מסורות אלו לבשו צורה ספרותית בשירי עלילה או חיבורים אחרים. ניתן להבחין במספר קווי דמיון המשותפים לכל המסורות הללו: אחד האלים או מס’ אלים יחד יצרו את העולם ואת האדם מחומר שהיה קיים. הקשר של הקוסמוגוניה בתיאוגוניה כלומר: בתולדות האלים ובהשתלשלות דורות האלים שקדמו לתולדות העולם והאנושות. סיפורי מאבקי כח בין האלים לדוגמא: בין האל הבורא לאלוהות אחרת שיכולה להיות מתוארת לדוגמא כתנין. זיהוי חלקי העולם השונים באלים מסוימים או בחלקים מסוימים של גופי האלים כאשר הפרטים מתחלפים מסיפור לסיפור: במסופוטמיה היו כמה סיפורים נבדלים אשר ייחסו את בריאת העולם לאלים שונים: אשור, אנליל, מרדוך וכולי… על-פי המסורת הבבלית נלחם האל הבורא, מרדוך עם תיאמת אלת הים שצורתה כשל תנין, התגבר עליה ועל שתי עוזרותיה המפלצות וביתר את גופה לשנים כאשר במחציתה הראשונה יצר את השמיים ובמחציתה התחתונה את הארץ. הבבלים שאימצו מסורות שומריות רבות, נהגו לספר בימי חגיגות ראש השנה שלהם את סיפור ניצחון מרדוך, האל הנדיב על תיהמת, אלת התהומות. סיפור זה פותח בשורות הבאות: “עת מעל שמיים בשם לא נקראו (אנומה אליש לא נבו שממו) ומתחת ארץ בשם לא נזכרה (שפליש אמתו שומה לא זכרת) ואפסו קדמון הם זרעו (אפזו מה ראשתו וזרשו) מומו תיהמת מולידת השניים (מומו

מבוא  עבודה זו מוקדשת לבדיקת ההיבטים והגילגולים השונים של קהילת יהודי אתיופיה, מאז חורבן בית-המקדש הראשון ועד ימינו. תחילה אסקור את תולדות ההתיישבות היהודית באתיופיה, שאין לה תאריך התחלה מוסכם על כל החוקרים וההיסטוריונים. בסוגייה זו, כמו בסוגיות אחרות הנוגעות ליהודי אתיופיה, יש יותר מדעה אחת. בפרק הבא אסקור את חיי הדת של קהילתה ביתא ישראל, החגים והמועדים שנשמרו, הטקסים הדתיים והאמונות. יהדותם ומוצאם של ביתא ישראל, היא עוד סוגייה שהחוקרים חלוקים בדעותיהם. אסקור את הדעות והגירסאות השונות, שכמובן, כל חוקר משוכנע שהגירסה שלו היא הנכונה. בגלל מיקומה הגיאוגרפי וקשיי התקשורת איתה, קהילת ביתא ישראל הייתה מנותקת במשך מאות שנים מהמרכזים הרוחניים של היהדות. כשהגיעו עדויות ראשונות של קיומה של הקהילה, החלו גם חכמים ורבנים לגלות עניין ב”יהודים כהי העור”, אותם ייחסו לצאצאי עשרת השבטים האבודים. בפרק החמישי אדון בעמדות השונות של חכמי ישראל בדורות השונים, ובוויכוחים שלהם בשאלת יהדותם של ביתא ישראל. שאלה זו מעסיקה לא רבנים אלא גם מדענים. מתברר כי בעשורים האחרונים נעשו כמה וכמה מחקרים בינלאומיים, לבירור הקשר הגנטי של יהודי אתיופיה לכלל אחיהם בני ישראל. אסקור את המחקרים המרתקים האלה. פרק הסיום יוקדש לאחת הסוגיות הקשות ביותר הקשורות ביהודי אתיופיה – סוגיית בני הפלשמורה. אלה יהודים שהתנצרו במאה ה-19 בשל סיבות שונות, וכשהחלו מבצעי העלאת יהודי אתיופיה לישראל, תבעו גם הם את זכותם לעלות. שאלת המחקר בעבודה זו היא: האם יש ביסוס מדעי עובדתי ליהדותם של בני ביתא ישראל, להוכחת מנהגיהם השונים ולזיהוים עם הפלשמורה? אנסה לתת עליה תשובה     תוכן עניינים פרק 1: מבוא-3 פרק 2: תולדות היישוב היהודי באתיופיה-4 2.1 משלמה המלך

מבוא מהו ייצוג באמצעי התקשורת בפרק זה אבחן את חשיבות הייצוגים באמצעי התקשורת ואבקש לעמוד על הסוגיה עד כמה הם קובעים את התפיסות החברתיות, או אפשר שהם נקבעים על פי אותן תפיסות ורק נותנים להם ביטוי. “ייצוג הוא דימוי, שיקוף או שחזור של דבר מה בעולם ה”אמיתי”. הכוונה לחפץ, אדם, קבוצה או מאורע אשר יוצגו או תווכו באופן כלשהו (Connell and James. Messerschmidt, 2005). כשמדובר בטקסט כתוב, קל לראות את התיווך הזה. הדבר יוצג כסימנים על עמוד או “מלים”, שאיננו נוטים לבלבל בינן לבין הדבר עצמו, כך מציעים קונל ועמיתיו במחקרם. אך כשמדובר באמצעי תקשורת כגון פרסומות, קלטות, דיסקים, קולנוע וטלוויזיה, נראה כאילו הייצוג דומה הרבה יותר לחוויית המציאות שלנו. קלטת וידאו של חתונה, למשל, נראית מבחינות רבות כמו הדבר עצמו, ובוודאי שהרבה יותר מאשר תיאור המאורע ביומן אישי (אף שמאוחר יותר, אפשר שהיומן יראה כתיעוד “כן” יותר של המאורע)”. בנוסף, אחת הסיבות לנטייה שלנו לקבל את הדברים המוצגים בפנינו כפשוטם, היא העובדה שבטלוויזיה אנחנו רואים את הדברים לפנינו ב’צורה חיה’. עובדה המשפיעה על היכולת שלנו לבקר את מה שאנחנו רואים. המאפיין הריגשי של הטלוויזיה מכוון את הצופה להזדהות עם דמויות טלוויזיוניות, יותר מאשר לחוש ביקורת על מה שהוא רואה מולו. הצופה אינו מודע לשיקולי העריכה של העורך, לזוויות הצילום, והשפעתה של התפאורה. הוא נוטה לקבל את הדברים כפי שהם (Connell and James Messerschmidt, 2005). מחקרם של קונל ועמיתיו העלה את חשיבותם של אמצעי התקשורת בקביעת “האווירה התרבותית”, זו אשר למעשה קובעת את הדימויים החברתיים הרצויים ומכתיבה לנו, אפילו אם בצורה סמויה, את הדמויות הנשקפות אלינו מן המסך הקטן, או