סמינריון מילת נשים – מימוש הזכות לתרבות או הפרת זכויות אדם
מבוא “הייתי בת שש אותו לילה, כששכבתי במיטתי חמה ונינוחה שרויה בנועם שבין ערות לשינה, וחלומות הילדות הבהירים מרחפים סביבי ברצף מהיר כפיות קסומות. חשתי משהו נע מתחת לשמיכות, כמו יד ענקית, קרה וגסה, ממשש את גופי, כמחפש. בו-בזמן סגרה יד אחרת את פי לבל אצרח, קרה וגסה וגדולה כמו היד הראשונה. הם נשאו אותי לחדר האמבטיה… דומה היה שהעולם נעטף ערפל כהה שמנע ממני לראות… אני רק זוכרת שהייתי מפוחדת ושהם היו רבים, ושמשהו שדמה ללפיתת ברזל אחז בידי ובזרועי ובירכי, עד שלא יכולתי להתנגד ואפילו לזוז. אני זוכרת גם את המגע המקפיא של אריחי חדר האמבטיה מתחת לגופי העירום… וצליל קרצוף שהזכיר לי את הקצב המשחיז את סכינו לפני שהוא שוחט כבש… דמי קפא בעורקי, חשבתי שגנבים פרצו לחדרי וחטפו אותי ממיטתי. הם התכוונו לשסף את גרוני, כמו שתמיד קרה לילדות לא ממושמעות כמוני בסיפורים… לא יכולתי לראות, ואיכשהו נדמה היה לי שהפסקתי גם לנשום. אבל בעיני רוחי ראיתי את הלהב מתקרב אלי יותר ויותר. משום מה לא התקרב לצווארי כפי שציפיתי, אלא לחלק אחר של גופי, אי-שם מתחת לבטני, כאילו תר אחר משהו החבוי בין ירכי. באותו רגע תפסתי שירכי פושקו לרווחה, ושתי רגלי מורחקות בכוח זו מזו… ואז, לפתע, צנח הלהב המתכתי החד אל בין ירכי ושם קטע פיסת בשר מגופי. צרחתי מכאב למרות היד ההדוקה שאטמה את פי… לא ידעתי מה חתכו מגופי ולא ניסיתי לגלות, רק בכיתי וקראתי לאימי לעזרה. אבל הזעזוע הקשה מכל היה כשהסתכלתי סביבי ומצאתי אותה עומדת לצידי… בקרב כל הזרים האלה, מדברת אליהם ומחייכת אליהם, כאילו לא נטלו זה