סמינריון במגדר

מבוא ארגון ויצ”ו הוקם ב־ 1920 בוועידה הבין־לאומית הציונית בלונדון, כתנועת נשים ציונית בין־לאומית על־מפלגתית של נשים מתנדבות. מאז הקמתה, מטרותיה של התנועה היו סיוע לנשים ולילדים בארץ ישראל, ושילובן של נשים בעשייה הציונית. מטרות אלו הושגו באמצעות הכשרה חקלאית והקמת מוסדות טיפול בנשים, בבני נוער ובילדים. כבר בשנות העשרים של המאה העשרים פתחה ויצ”ו מעונות יום לילדי אימהות עובדות, תחילה בתל אביב ואחר כך ברחבי הארץ. בשנות השלושים הפעילה  תחנות של טיפת חלב ברחבי הארץ, בתל אביב ובירושלים הקימה גם בתי תינוקות לטיפול בתינוקות אסופים, ביתומים מאזורי מצוקה ובתינוקות ממשפחות של עולים חדשים, שתזונתם הייתה לקויה. בשנת 1949 , לאחר הקמת המדינה, הועבר המשרד הראשי של ויצ”ו מלונדון לתל אביב. בתקופה זו גם ויתרה ויצ”ו על חלק מהשירותים והמוסדות שיצרה כגון טיפות חלב, שירותי העבודה הסוציאלית וההדרכה החקלאית, ונכנסה לתחומים חדשים. בשנת 1950 אימצה ויצ”ו את פעילותן של הלשכות המשפטיות, שקודם לכן פעלו במסגרת התאחדות נשים לשיווי זכויות, והחלה להרחיב פעילות זו. את הלשכות הפעילו מתנדבות ויצ”ו שעברו הכשרה מיוחדת וסייעו לנשים בעניינים משפטיים כגון גירושים וירושה. ארגון ויצ”ו. העמיד לנגד עיניו את קידום מעמד האישה בדרכים מגוונות, בין היתר על ידי רתימת מקבלי ההחלטות לטובת העניין. כך למשל בשנת 1951 – בוועידת ויצ”ו הראשונה שהתקיימה בישראל לאחר קום המדינה – השתתף גם ראש הממשלה דוד בן־גוריון. בשנת 1955, בכנס גדול שארגנה ויצ”ו והוקדש לתפקידן של נשים בקליטת העלייה, נשא בן־גוריון את הנאום המרכזי ובו התמקד בתפקיד החשוב שנטלה ויצ”ו על עצמה – קליטת עולים באמצעות סיוע מעשי ומגוון מתוך התמקדות באֵם המשפחה. חקר הנשים בתקופת היישוב בא לשאול

פרק א:מבוא         שני תהליכים בעלי השפעה הדדית משפיעים עד מאוד על מערכת יחסי העבודה בין הפרט העובד ובין המעסיק. מצד אחד, מתגבשות בישראל זכויות יסוד שהיקפן משליך על האדם כיצור עובד. מנגד, גיבושן של זכויות היסוד מושפע מן ההשלכות הרפלקסיביות, שיש למעבר המשק ממודל של יחסים קיבוציים למודל של יחסי עבודה אישיים. הקונפליקט יוצר מתח משולש בין שלושה מאזנים: (א) מתח בין חקיקת עבודה של ראשית המדינה, המשקפת אידאולוגיה קיבוצית-סוציאליסטית, לבין מציאות יחסי העבודה כיום, בעלת מגמה קפיטליסטית-ליברלית הממירה את המודל הקלאסי במודל חוזה אישי; (ב) מתח הנוצר בין חקיקת יסוד המשקפת אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית, המעמידה את הפרט וקניינו במרכז, לבין ערכי-יסוד וחרויות-יסוד שנקלטו אל תוך פסיקת העבודה; (ג) מתח הנוצר בין הצורך להגן על זכויות היסוד של הפרט, לבין השאיפה להגן על הפרט העובד מפני זכויות היסוד של המעסיק בעל הקניין. התארגנות עובדים, בארגוני עובדים, קנתה לה אחיזה של ממש במרוצת מאה השנים האחרונות במדינות מערביות רבות. ההתארגנות צמחה על רקע לחץ כלכלי, תנאי עבודה ירודים או בהשפעת התנועה הסוציאליסטית. ישנן מדינות בהן צמחה ההתארגנות על בסיס פוליטי, וארגוני העובדים היו בעלי זיקה לתנועות פוליטיות. במדינות אחרות, דוגמת ארצות הברית, צמחו ארגוני עובדים עצמאיים, א-פוליטיים, שמטרת קיומם הייתה אחת: קידום תנאי עבודתם של חברי הארגון. יושב הראש הראשון של “פדרציית העבודה האמריקאית” (AFL), מר סמואל גומפרס, הכריז כי האיגוד המקצועי בראשותו פועל אך ורק לשם השגת יעדים כלכליים, ובלשונו: “we want more”. באמרה ידועה זו, ביקש גומפרס לחדד את ההבדל בין ארגוני העובדים הא-פוליטיים בארצות הברית, לבין הארגונים האירופאים שהיו קשורים למפלגות השמאל הסוציאליסטיות או הקומוניסטיות. כיום בא

תקציר קיימים ממצאים סותרים בדבר קיומם של הבדלים בין המינים ברמת האינטליגנציה הרגשית. אחת הסיבות להתעוררות העניין סביב המחקר בתחום האינטליגנציה הרגשית הייתה המסקנה כי מנת משכל לבדה אינה ממצה את ההסבר בדבר הקשר שבינה לבין רמת ההישגים בחיים האישיים והמקצועיים (Naghavi, & Redzuan, 2011). החוקרים ייחסו למונח אינטליגנציה רגשית מכלול איכויות רגשיות מהותיות והכרחיות להצלחה (Salovey & Mayer, 1990). גולמן (1995) אימץ את ההגדרה של סאלובי ומאייר (Salovey & Mayer, 1990) והציע כי אינטליגנציה רגשית כוללת יכולות שונות, כגון יכולת ויסות רגשות עצמי, מוטיבציה עצמית, מודעות עצמית, הבנה של רגשותיו של הזולת וניהול מערכות יחסים. החוקרים הגיעו למסקנה כי אינטליגנציה כוללת ממדים שונים, ביניהם גורמים המעורבים באיכות יחסי הגומלין החברתיים שמקיים הפרט. כפי שעולה ממחקרים קודמים, שימוש באותם כלים לאומדן אינטליגנציה רגשית אינו בהכרח מוביל לממצאים זהים. קיימים ממצאים התומכים ברמות גבוהות של אינטליגנציה הרגשית בקרב הנשים (Schutte, Malouff, Simunek, Hollander, & McKenley, 2002). לצד ממצאים אלה,  חוקרים אחרים הגיעו לממצאים הפוכים ומצאו כי אין הבדלים משמעותיים בין גברים ונשים ברמת האינטליגנציה הרגשית (Saklofske, Austin, Galloway, & Davidson, 2007). מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון ממצאים קודמים בדבר קיומם או אי קיומם הבדלים מגדריים ברמת האינטליגנציה הרגשית. לצורך כך, המחקר הנוכחי העביר שאלון המודד אינטליגנציה הרגשית בקרב 50 נשים ו-50 גברים. שאלון ה-WPQei חובר על ידי קמרון (Cameron, 2004) והוא מבוסס על תיאוריית האינטליגנציה הרגשית של מאייר וסלובי (Mayer, & Salovey, 1990) ושל גולמן (Goleman, 1998). המחקר הנוכחי השתמש בפריטי השאלון לתיאור מצבים של שיתוף פעולה עם אחרים באופן כללי. השערות המחקר אוששו. לא נמצאו הבדלים בין גברים ונשים ברמת

מבוא תיאור פשוט של מיומנות מוטורית הינה משימה תנועתית ייחודית, שכדי לבצעה בהצלחה יש לעמוד במטרה מוגדרת, לבצע אותה ברצף ולעמוד בקריטריונים ברורים (גלגול לפנים, כדרור וכדומה) באופן עקבי. ביצוע מוצלח אחד לא הופך אותנו למיומנים באותה מיומנות זאת אומרת המסוגלות מבחינה פיזית וקוגניטיבית לבצע את המיומנות. מדובר בהתנהגות מוטורית אשר עקב חזרות מרובות מקבלת דפוס יעיל וקבוע בעל קריטריונים ברורים. המיומנות נעשית בחלקה באופן אוטומטי וללא תשומת לב מודעת. כמובן שהצלחה תימדד ביחס לגיל ולשלב ההתפתחותי של הנבדק. המיומנות זקוקה לתהליכי למידה מוטורית, ושונה מדפוסי תנועה ראשוניים ובסיסיים המתפתחים על בסיס תורשתי ואבולוציוני (כדוגמת ריצה או ניתור). המיומנות זקוקה לתהליכי למידה מוטורית, ושונה מדפוסי תנועה ראשוניים ובסיסיים המתפתחים על בסיס תורשתי ואבולוציוני (כדוגמת ריצה או ניתור). למידה מוטורית הינו תהליך פנימי של שינוי בדפוסי התנהגות מוטורית כתוצאה מאימון, תרגול או צפייה. הגורם לשינוי הוא הלמידה (ולא התפתחות או בשלות), וכולל נושאים כגון משוב, קשב, סוגי אימונים ועוד. השינוי נקלט בדפוס הביצוע המוטורי וממשיך להתקיים כתוצאה מניסיון, הדרכה וצפייה, והוא יציב יחסית אל מול השפעות פנימיות וחיצוניות. למידה עשויה להביא ליצירת דפוסים חדשים או לשינוי דפוסים קיימים, ולרוב תביא לתנועה יעילה, מיומנת ואוטומטית. תהליך הלמידה המוטורית אינו ניתן לצפייה ישירה, אולם ניתן ללמוד עליו מצפייה בשינויים החלים בביצוע המוטורי. ניתן יהיה להסיק שהתרחשה למידה כאשר נמצא שיפור בביצוע המוטורי, והביצוע נעשה עקבי יותר בעקבות תהליכי למידה ואימון. עבודה זו עוסקת בהבדלים בין בנים לבנות בלימוד מיומנות מוטורית מורכבת: סיבוב מול הרוח בכלי שייט. בנים ובנות מקבלים יחס שונה מהוריהם ומהסובבים אותם מגיל צעיר. ממחקרים עולה כי הורים מקדישים זמן רב

מבוא: כך כתב בר שאול ב- 1972. גם היום, בחברה הפוסט מודרנית שבא אנו חיים, למילים אלו ישנה משמעות רבה. אוהבים אנו לחשוב על עצמנו ועל העולם הסובב אותנו, שבו אנו מגדלים את ילדינו, כעל חברה חופשייה מסטריאוטיפים ודעות קדומות. הרי אנחנו כבר במאה 21. האם כך היא המציאות? בעבודה הנוכחית אנו נתבונן בעולמן של הגננות העובדות בחינוך המיוחד, כדי להבין את העמדות שלהן בנושא סטריאוטיפיים מגדריים: איפה פוגש אותן בעבודתן היחס השונה לבנים ובנות? האם בגיל הרך, בחינוך המיוחד, יש מקום ליחס מגדרי כלפי ילדים? נושא הגיל הרך מרתק אותי באופן אישי. התפתחות של תינוק התלוי בסובבים אותו בכל הצרכים והפיכתו לאדם עצמאי בעל תובנות ומחשבות, מהווה תהליך מורכב ומסקרן. העבודה הנוכחית מתבססת על ראיונות עם גננות העובדות בחינוך המיוחד ועל תצפיות על הילדים המתחנכים בגני החינוך המיוחד. שילוב זה של שתי גישות מאפשר איסוף נתונים רחב יותר ומקיף יותר. באיסוף החומרים האקדמיים לצורך כתיבת העבודה נתקלתי במיעוט מאמרים המקשר בין נושאי המגדר והחינוך המיוחד בעולם בכלל ובישראל בפרט. לכן, נעשה שימוש במחקרים מתחום ההתפתחות התקינה לצורך השלכתם לתחום הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. הנושא לעבודת הסמינר נבחר מתוך עבודתי עם הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. אני עובדת כגננת בחינוך המיוחד. במהלך השנים ראיתי את חשיבותו של תפקיד מגדרי עתידי של הילדים בעיני ההורים. כבר בפגישות הראשונות, עם כניסתו של ילד למסגרת חינוך המיוחד, הוריו מודאגים האם הילד ישרת בצבא, האם הילדה תתחתן ויהיו לה ילדים. למרות שילדיהם עדיין בגיל שלוש, וישנם נושאים עכשוויים יותר לטיפול, כמו פיתוח שפה וגמילה מחיתולים, עיניי ההורים צופות לעתידו של הילד בשאלה כיצד ימלא את

תקציר   תיאוריות רבות ומחקרים שונים עסקו בתיאוריית ההתקשרות המדגימה דפוסי התקשרות הנוצרים בגיל צעיר מאוד בחיים סביב היחסים בין התינוק לאמו, משפיעים ומובילים את הפרט בשבילי החיים לאורך שנים רבות, הן ביחסיו הבינאישיים, הן ביחסים רומנטיים עם בני הזוג ובמערכות יחסים אחרות. נמצא כי סגנון התקשרות של האדם הינו משתנה משמעותי בניבוי היבטים שונים הקשורים למאפייני מערכת היחסים הזוגית שלנו. אולם, במחקרים הקודמים לא נבדקה השפעתם של דפוסי התקשרות על מידת השימוש בהחפצה. החפצה פירושו תהליך בו ההתייחסות לאנשים היא כאל חפצים, או כאל אמצעים להשגת מטרה מסוימת. תיאוריית “האובייקטיפיקציה” מסבירה את ההחפצה באמצעות תפיסה של אדם את האחר בהקשר מיני, ובמאפיינים פיסיים כמו התמקדות בגופו של מישהו. “האובייקטיפיקציה” מתרכזת בדרך כלל בנשים יותר מגברים כלומר, אישה מוחפצת באופן מיני יותר, היחס שהיא מקבלת הוא כאל חפץ. ומכאן המחקר הנוכחי ייבחן האם סגנון ההתקשרות (חרד, נמנע ובטוח) של האדם משפיע על אופן התייחסותו אל בן/ת זוג/תו במערכת יחסים כאל חפץ או אובייקט, ומי משתמש יותר בהחפצה במערכת יחסים זוגית, נשים או גברים? כאשר ההשערה הינה שבעלי התקשרות נמנעת יטו להשתמש יותר בהחפצה כלפי בן/ת זוג/ם ובנוסף, נשים ידווחו שהן מוחפצות יותר בזוגיות מאשר גברים. לשם כך, יידגמו 80 נבדקים שהינם סטודנטים שייבחרו באופן אקראי במכללה “המרכז ללימודים אקדמיים” ויחולקו לשתי קבוצות שוות במספרן ובחלוקה לפי מין. כל נבדק יתבקש למלא שלושה שאלונים מובנים מראש הבודקים את דפוס התקשרותו ואת מידת שימושו בהחפצה כלפי בן/ת זוג/תו וכלפי עצמו על מנת לבחון את השערות המחקר הנוכחי.     תוכן עניינים תקציר -3 סקירת ספרות-4-15 שיטה -.16-17 הליך המחקר -18 ממצאים-19-20 דיון

תקציר עבודה זו עוסקת בקשר שבין השכלת הנשים לבין פריון, גיל נישואין ממוצע לאישה ושיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה (כ”א). במסגרת העבודה סקרנו ספרות בינ”ל בנושא, אספנו נתונים מקומיים של מדינת ישראל מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בנק ישראל והמועצה להשכלה גבוהה. מניתוח הנתונים עולה כי אכן ההשכלה משפיעה באופן שלילי ומובהק על פריון נשים בהתאם להשערות המחקר. לא ניתן היה למצוא עדויות תואמות אחרות להשפעת ההשכלה על גיל הנישואין הממוצע ועל שיעור ההשתתפות בכ”א.     מבוא עבודה זו עוסקת בהבנת המנגנונים שהביאו לשינויים במעמד האישה. אנו עדים לכך שהנשים כיום הם חכמות יותר מבעבר, עובדות יותר מבעבר, מתחתנות בגיל מאוחר יותר ויולדות פחות ילדים מבעבר. שינויים אלו אינם תרבותיים בלבד והם נובעים מסיבות שונות ביניהן סיבות חברתיות, טכנולוגיות וחוקיות. הנושא חשוב לנו מאוד כנשים החיות בחברה שמנוהלת ברובה על ידי גברים. אנו רוצות לקבל ידע והבנה של המנגנונים שהביאו את מעמדן של הנשים למקום בו הוא נמצא כיום מבחינת שוק העבודה. מטרת העבודה היא לבחון את הספרות האקדמית שקיימת בנושאו ולחפש עדויות אמפיריות לתופעות המתועדות בספרות האקדמית. בסקירת הספרות נראה כי נגישות של אמצעי מניעה לכלל אוכלוסיית הנשים תרמה רבות לתכנון המשפחה והביאה לירידה בפריון של נשים(Goldin & Katz, 2000). כמו כן, בספרות האקדמית קיימות עדויות לכך שנשים עדיין מופלות לרעה הן בקבלה לעבודה (Bang & Basu, 2012)  והן בשכר שהן מקבלות (Shahrabani, 2007). באופן יותר מפורש אנו נבחן באמצעות כלים סטטיסטיים את ההשפעה של ההשכלה על השתלבות הנשים בשוק העבודה, פריון נשים וגיל הנישואין הממוצע. מגבלות המחקר במקרה זה הן רבות שכן אין מאגרי מידע זמינים המכילים מידע

מבוא מכל הנושאים שעמדו על סדר היום הפוליטי בישראל, זכויות הלהט”ב (לסביות, הומואים, טרנסג’נדרים וביסקסואלים) מעולם לא שיחקו תפקיד משמעותי. הבחירות לכנסת ה20 של שנת 2015 סימנו את השינוי של השיח, כאשר המחלוקות העזות בעניין זה תפסו מקום בקמפיין הבחירות של המפלגות, כולל השתתפות פעילה של כל המפלגות הגדולות. להערכתי, תמיכה בזכויות הלהט”ב יכולה להיתפס כאינדיקטור בזירה הפוליטית הישראלית עבור אימוץ פתרונות מתונים יותר כלפי הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. בשנים האחרונות, הדיון על זכויות הלהט”ב בסביבה הפוליטית בישראל נע לעבר קונצנזוס, ונהפך לנושא משמעותי ומרכזי יותר על סדר היום הלאומי. בהמשך לתהליך שהחל בשנות השמונים המאוחרות, השנים האחרונות הראו התקדמות בהגנה על זכויות ההומואים והלסביות בישראל באמצעות התדיינות משפטית בשילוב עם חקיקה. התמיכה לשיח הלהט”ב מהליכוד, שלטון הימין, הופיעה בעקבות קבוצת “הגאווה בליכוד” בקיץ 2011, קבוצה זו סימנה אוזן חדשה בתוך חוגיי הימין הישראליים, ופיזרה את ההזדהות של תמיכה בזכויות להט”ב במפלגות השמאל. למרות שזכויות הלהט”ב, כנושאים סביבתיים או כצדק חברתי אינן קשורות ישירות לסכסוך הפלסטיני, טענתי היא שקבלת ההומוסקסואלים והדיון בדרך להשגת את שוויון זכויות לקהילת הלהט”ב יהפכו לסמל של ‘כשרון תרבותי’ ויכולות לשקף את הגישות הפוליטיות השונות בסכסוך. באופן יותר ספציפי שאלת המחקר שלי הינה שזכויות להט”ב יכולות לשמש כסמן לאימוץ דעות מתונות יותר בתהליך המדיני עם הפלסטינים. על מנת לבחון את טענתי, אתחיל עם תיאור קצר של ההיסטוריה של תנועת הלהט”ב בישראל משנות ה90, תוך כדי התמקדות על תהליך הליברליזציה בחברה הישראלית דרך הישגי חקיקה משפטיים שהפכו את קהילת הלהט”ב למעמד האליטה בשנים האחרונות ושילוב מלא של חברי קהילת הלהט”ב בחברה הישראלית העכשווית בתרבות, בצבא, במדע, בחינוך, במגזר העסקי

מבוא ההתייחסות הרווחת להומוסקסואליות, עד שנות השבעים, הייתה כמחלה שיש לטפל בה. אלפרד קינסי הוציא לאור בשנת 1948 את ספרו “ההתנהגות המינית של הגבר”, בספר הקדיש קינסי פרק מיוחד לנושא ההומוסקסואליות, בו הגדיר הומוסקסואליות על פי כמות הגירויים אליהם מגיב הפרט בצורה ארוטית כלפי בני אותו המין. קינסי היה הראשון שבאמצעות מחקר שלל את ההנחה שהתנהגות הומוסקסואלית היא פתולוגית. הממצאים של  קינסי הראו שלא קיימת חלוקה בלעדית של שתי קטגוריות דיכוטומיות, הומוסקסואלים  והטרוסקסואלים כפי שנהוג לחשוב. בשנות השבעים המאוחרות ההתייחסות להומוסקסואליות השתנתה ומוקד ההתעניינות הופנה לעבר הליקויים בתפקוד המשפחה כסיבה העיקרית לתופעה. Plummer (2001), הציג גישה המשלבת את ההיבט ההתפתחותי האינדיבידואלי עם ההקשר החברתי והארגוני בנוגע לפיתוח זהות הומוסקסואלית. תהליך גיבוש הזהות, על פי גישתו, הוא תהליך המתמשך לאורך כל חייו של הפרט ואיננו מסתיים בילדות המוקדמת  כפי שגרס פרויד.  Plummer(2001), התבסס על גישת ההבניה החברתית ותיאר תהליך שבו מצבי אישיות הופכים  לתפקודים בעלי משמעות מתוך אינטראקציה חברתית. חוויות הילדות הן אולי תנאי מוקדם  להיווצרות לשלב שבו תפקודים וידע חדשים נלמדים, אך מוקד ההתפתחות הוא בגיל מאוחר יותר. בשנות התשעים המושג “מחלה” פינה את מקומו סופית למושג של הומוסקסואליות כמצב קיים. הלפרין (1990) תיאר את המיניות כהמצאה מודרנית. הלפרין המשיך בהפצת תיאוריית ההבניה החברתית כפי שפוקו הציג אותה אך הדגיש שגם ההטרוסקסואליות היא מושג מודרני. חשיבותה של תיאורית ההבניה החברתית היא בסברה שהחלוקה לקטגוריות הטרוסקסואלים והומוסקסואלית, היא שרירותית וכי אין קטגוריה שהיא “טבעית” יותר (קורן, 2003). לאור ההכרה במושג ובקהילה ההומוסקסואלית, החלו לעסוק מחקרים בעשור האחרון באופן בו הקהילה מנציחה את אירועיה, שומרת על גבולותיה ומבנה את הזיכרון הקולקטיבי שלה.

מבוא פירוש הפמיניזם הינו תנועה למען שוויון זכויות לנשים. ראשית הפמיניזם נמצא דווקא במהפכה הצרפתית שהתחוללה בעקבות “הצהרת זכויות האדם” בשנת 1789. הצהרה זו קבעה כי לכל הצרפתים, גברים ונשים, זכויות שוות. בעקבות ההצהרה דלעיל, פרסמה בשנת 1792 מרי וולסטונקראפט את ספרה “בעד זכויות האישה”. בספרה טענה וולסטונקראפט כי יש לפתח את שכלן של הנשים ולהעניק לאלו עצמאות כלכלית. נשים משכילות לא יביאו תרומה רק לעצמן, אלא אם לקידום המין האנושי. בשנת 1903 התאגדו נשים באנגליה תחת השם ‘סופרז’יסטיות’ אשר דרשו שוויון זכויות וזכות הצבעה בבחירות. ארגון נשים זה פעל נמרצות לעורר את הקהל למודעות בנוגע לעוול הנעשה לנשים, ארגנו אפוא אספות פוליטיות שעוררו את זעם השלטון, ובעקבות כך נאסרו ופתחו בשביתת רעב. בעשורים האחרונים החלו מדינות המערב לחוקק חוקים למען שוויון זכויות הנשים, וזאת בעקבות מאבקי תנועות הנשים לאורך ההיסטוריה. במהלך המאה העשרים אנו עדים לשינוי ושיפור מעמד הנשים, הן בתחום המשפחה והחינוך והן בתחום התעסוקה והפוליטיקה. ועדיין, עשרות שנים לאחר מימוש זכות הבחירה לנשים וקבלת החוק לשכר שווה, נראה כי מעטות הן הנשים בעמדות מפתח פוליטיות, כלכליות ומקצועיות ברחבי העולם. על כן, תנועות הנשים בעולם ממשיכות מאבקן להגברת המודעות לזכויות הנשים והגנה על זכויות אלו.