סמינריון במדעי החברה

מבוא אחד הביטויים לשינוי בעמדותיה של החברה בארץ כלפי אנשים עם נכויות הוא חקיקתו של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ”ח-1998. אולם, בחינה של חקיקה זו מגלה כי החוק אינו מיושם באופן מלא, דבר המעלה שאלות חשובות בדבר עתידו והטמעתו בחברה הישראלית. אין ספק כי היום אנו עדים לשינוי משמעותי בהתייחסות החברה לאנשים עם נכויות. מגמה זו משתקפת בהעתקת המדיניות כלפי נכים מחקיקה סוציאלית, המדגישה קבלת זכאות על פי מבחני נכות, לחקיקת זכויות, המבטאת את עקרונות השוויון, מניעת אפליה וזכויות אדם. מקורותיה של חקיקה זו, מבוססים במאבקם הפוליטי של ארגוני נכים בארצות הברית, אשר קראו לשוויון זכויות ולהטמעת ערך זה בחקיקה המתייחסת לאוכלוסייה זו. בישראל, חוקקה הכנסת ה-14, בשנת 1998 את חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות תשנ”ח. חוק זה, המכוון להגן על כבודם וחירותם של אנשים עם מוגבלות, מעגן את זכותם למעורבות שוויונית ופעילה בחברה ובכל תחומי החיים. במקביל לחקיקה אנו עדים בשנים האחרונות לפעילות ציבורית ענפה של מטה המאבק וארגוני נכים אחרים לקידום זכויותיהם החברתיות, תוך הסרת מחסומים סביבתיים וחברתיים. המדיניות כלפי אנשים עם מוגבלות עברה תהפוכות רבות במהלך השנים. עד שנות ה-90 של המאה הקודמת נקבעה מדיניות הנכות בעולם על פי התפיסה הליברלית או הסוציאל דמוקרטית. אף ששתי גישות אלה מייצגות אידיאולוגיות קוטביות, הן אימצו את המודל הביו- רפואי, הגורס שקשיי השתלבותו של האדם בחברה הם פועל יוצא של הליקוי הפיסי או הנפשי שהוא סובל ממנו. מטרת המדיניות התמקדה אפוא בניסיון לסייע לאדם “לשקם” את יכולותיו ולהתאימן לנורמות הנהוגות בחברה, תוך סיפוק תנאי מחיה סבירים. השוני בין גישות אלה התבטא לא בעצם התייחסות לאדם ולמקומו בחברה, אלא בהערכת