סמינריון במשפטים

מבוא במשך שנים רבות, נהנו חברי האגודות השיתופיות להתיישבות בעיקר במושבים, מהזכות לאקסקלוסיביות ביכולת סינון חברים חדשים אשר ביקשו להצטרף ליישובם. מכיוון שאגודה שיתופית היא תאגיד פרטי המתנהל על פי נורמות המשפט הפרטי, כך גם שמורה לה הזכות להחליט את מי לצרף לשורותיה, ואף מעבר לכך, את הזכות לשלול את חברותו למפרע. במהלך השנים בית המשפט כמעט ולא נהג לבקר את החלטות האגודות השיתופיות. ההנחה המרכזית של השופטים הייתה, שהאגודות השיתופיות מבוססות על קשרים בין אישיים הדוקים, שלא ראוי להתערב בבחירת השותפים למערכות יחסים קרובות מסוג זה.[1] מאז הקמתה, אימצה המדינה מדיניות המאפשרת התבדלות מרחבית של קהילות (בעיקר בקיבוצים והמושבים). מדיניות זו התבססה בתחילה על החלטות של מועצת מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל), מאוחר יותר אף עוגנה בחקיקה. ניסיונות חוזרים לתקוף את המדיניות הממשלתית בנושא, בעיקר ככל שהדברים נוגעים להפקדת מנגנוני הדרה בידי יישובים קהילתיים בישראל, נהדפו בידי המחוקק ובידי בתי המשפט. אבן הדרך במאבק בהדרה המרחבית בישראל היה פסק הדין בעניין קעדאן.[2] בפסק-דין זה שלל בית המשפט את החלת דוקטרינת “נפרד אבל שווה” במרחב הישראלי, וקבע שאין להתיר הדרה במרחב אלא במקרים מיוחדים. עם זאת, נדמה שהשפעת הלכת קעדאן על הליכי ההדרה במרחב הישראלי היא מצומצמת.[3] במטרה להסדיר את הסוגיה ובעיקר לנסות להפחית את הביקורת כלפי ועדות הקבלה בישובים, תוקנה פקודת האגודות השיתופיות (להלן: “הפקודה”). עד לתיקון מס’ 8 לפקודה (להלן: “התיקון), לא עברו ועדות הקבלה היישוביות, שהיו נוהג רווח מראשית ימיה של האגודה השיתופית להתיישבות (להלן: “האגודה”), את שבט ביקורתו של המחוקק. מראשית הדרך פעלו ועדות הקבלה בישובים לפי תקנון האגודה וזאת ללא כל ביקורת, ומאוחר יותר