סמינריון בפוליטיקה

מבוא בעת בחינת מערכת היחסים בין הרפובליקה העממית של סין לבין קוריאה הצפונית ניווכח לדעת על קיומה של קירבה אידיאולוגית, ושל שיתוף פעולה כלכלי, מדיני וצבאי רב ההיקף, מאז שנותיה המוקדמות של צפון קוריאה. כוחותיה של המדינה הקומוניסטית החדשה (סין) היוו כוח מסייע לכוחות של קוריאה הצפונית בשלהי שנת 1950 במלחמת קוריאה. התגובה הסינית באה בעקבות ההתערבות של האו”ם ושל ארה”ב לטובת ההגנה על קוריאה הדרומית. התערבות סינית לטובת קוריאה הצפונית היוותה סימן ראשון ליצירת ברית צבאית בין המדינות, אשר נחתמה באופן רשמי ביולי 1961 ונקראה “ברית חברות, שיתוף פעולה וסיוע הדדי” (Treaty of Friendship, Cooperation, and Mutual Assistance). על פי הברית, הצד הנתקף אמור לקבל סיוע מבעלת הברית (Nanto & Manyin, 2011: 5). זאת ועוד, סין וצפון קוריאה במהלך אותן שנים מוקדמות היו חולקות יחד אידיאולוגיה לניניסטית-סוציאליסטית, ובזכות שיתוף פעולה במהלך מלחמת קוריאה ובשנים של שיקום קוריאה צפונית לאחר מלחמת קוריאה, סיפקה סין סיוע נרחב לקוריאה הצפונית. מנהיגי סין ראו בצפון קוריאה כמדינת “חצץ” שמפרידה בין גבול הסיני לבין כוחות צבאיים של ארה”ב המוצבים בקוריאה הדרומית. בנוסף, סין וצפון קוריאה חלקו ביניהן את התסכול הנובע מהפרדה אידיאולוגית של אומותיהן (סין הקומוניסטית מול טאיוון המקורבת למערב; צפון קוריאה הקומוניסטית מול דרום קוריאה פרו-מערבית). אינטרסים וזהויות משותפים בין המדינות היו מספקות על מנת להבטיח יחסים קרובים ביניהן במשך עשרות שנים. עם זאת, במהלך שנות ה-80 המוקדמות, היחסים בין סין לקוריאה הצפונית החלו להידרדר עקב רפורמות כלכליות נרחבות ושינויים במנגנוני השוק תחת הנהגתו של דנג קסיאפינג (Deng Xiaoping) בסין. יתר על כן, ב-1992 נפתחו יחסים דיפלומטיים בין סין לקוריאה הדרומית. למרות ההבדלים

    מבוא “בשלב הראשון אנחנו מאתרים תחום שסובל מהזנחה או מתקצוב חסר, והקרן נכנסת לפעולה באמצעות כספה הפרטי. לאחר שאנחנו מראים שהמודל שלנו אפשרי, אנחנו יוזמים שיתופי פעולה עם עמותות נוספות ובעיקר עם משרדי הממשלה, שמביאים את הכסף הגדול. אנחנו שואפים לשנות תחום שלם ולהגיע להיקפים נרחבים, וזה אפשרי רק באמצעות פעולה בקנה מידה לאומי ותקצוב ממשלתי. לדוגמה, לקחת פרויקט כמו מעון לנערות במצוקה או התמודדות עם ניצול מיני של ילדים, ולהפוך אותו מפרויקט מוגבל גיאוגרפית למודל לאומי. הקרן מנהלת גם שיתופי פעולה ענפים עם המגזר הציבורי והממשלתי, ובכללם רשויות מקומיות, רשויות המדינה, משרדי ממשלה וקרנות ממשלתיות”. הציטוט הנ”ל ניתן על ידי הוברט לוואן, כיום נשיא קרן רש”י, כאשר מדבריו ניתן ללמוד שבעשור האחרון פועלת קרן רש”י על פי מתכונת המכונה “פילנתרופיה יוזמת”(אסביר על כך בפרק השני) כפי שפועלות קרנות רבות מחו”ל בישראל. למעשה, החל משנות ה-90 התפתח בעולם המערבי המתועש סגנון חדש של פילנתרופיה המתבסס על מערך של עקרונות, פרקטיקות ומושגים ארגוניים- ניהוליים השאולים מן המגזר העסקי. אלה אמורים להבטיח יעילות והשגת תשואה גבוהה ביחס להשקעה.הבסיס לפילנתרופיה החדשה הוא דור חדש של פילנתרופים צעירים שצברו את הונם בתעשיית ההייטק בעמק הסיליקון. הם הביאו מנהגים ותפיסות של יזמות מתחום העסקים לתחום השינוי החברתי, הם רואים בפעילות הפילנתרופית השקעה ודורשים תוצאות ברורות עבור השקעתם. התפתחות זו לא פסחה על ישראל, בה גוברת בשנים האחרונות מעורבותם של תורמים עסקיים גדולים. הפילנתרופים החדשים בישראל מסתפקים בדגם הקורפורטיסטי שהיה מקובל עד שנות ה-80, דגם בו הקרנות גייסו כספים לתחומי פעולה שהממשלה החליטה ואישרה אותם, אלא בדומה לעמיתיהם בארה”ב הם מעוניינים בשליטה רבה יותר

מבוא: בשלושת הימים הראשונים של מלחמת ששת הימים, שפרצה ב-5.6.1967, כבשה מדינת ישראל את כל השטח שממערב לנהר הירדן שהיה תחת שליטת הממלכה ההאשמית של ירדן מאז הסכמי שביתת הנשק שבין ישראל לירדן מה-4.3.1949 (הסכמי רודוס), שהיוו למעשה את סיום מלחמת העצמאות. עם כיבוש השטח, שעתיד לשנות גם את פני הפוליטיקה והחברה בישראל בעשורים שיבואו, נוספו למדינת ישראל קרוב למיליון תושבים פלסטינים בשטחי הגדה המערבית. תושבים אילו, חלקם צאצאי פליטים שגורשו או ברחו מישראל בזמן מלחמת העצמאות, החלו להתנגד לשליטה הצבאית של ישראל עליהם, והחלו בפעילות – צבאית (במקרים רבים תוך פגיעה באוכלוסיה אזרחית), מדינית, משפטית, כלכלית והסברתית – על מנת לסלק מעליהם את מה שנתפס בעיניהם כשלטון זר. כמו בכל פעילות אנושית המצריכה יותר מאדם אחד לביצועה, נזקקו הפלסטינים במאבקם לתקשר בינם לבין עצמם, בינם לבין תושבי ישראל ובינם לבין הקהילה הבינלאומית. השלטונות הצבאיים, ובעקבות כך אף מערכת המשפט הישראלית, ניסו למצוא את קו הגבול המפריד בין האסור למותר בביטוי הפלסטיני. כיאה למדינה דמוקרטית, הסיבות להגבלת הביטוי הפלסטיני היו תמיד ביטחוניות, קרי: האיסורים וההגבלות על חופש הביטוי נומקו תדיר בטענות של הגנה על הציבור. דא עקא, סקירה היסטורית של המגבלות שהוטלו על חופש הביטוי בשטחים מאז ראשית הכיבוש הישראלי ועד היום, מלמדת כי השיח הביטחוני וחשיבות ההגנה על חיי אדם מנוצלים לעיתים קרובות על מנת להשתיק גם ביטויים שהממסד הישראלי לא מסכים איתם, אך הם בוודאי אינם עולים ברמתם ובחומרתם לכדי רמות הסיכון הנדרשות על מנת לפסול ביטוי הנאמר בתוך שטחי מדינת ישראל. בבואי לכתוב את המחקר שלי בנושא, הופתעתי ממיעוט המקורות והעיסוק בנושא חופש הביטוי בשטחים. אומנם חופש הביטוי לכשעצמו

מבוא העשייה החינוכית סביב החינוך לסובלנות ולשלום זכתה להתייחסות תיאורטית ומחקרית רבה בישראל ובעולם (בר און , 2006, בר טל ואדואן, 2013; Harris, 2004; Salomon, 2002; Kuperminthz, 2008). בישראל שמצד אחד שואפת לשלום אך מצד שני נמצאת מאז היווסדותה בקונפליקט, יש משמעות רבה להנחלת העקרונות העומדים בבסיס החינוך לשלום, קרי, ידע ביחס לאחר, הכרה באחר וסובלנות כלפיו (Salomon, 2002). עוד מוסכם כי המפתח להנחלת חינוך לשלום במערכת החינוך טמון בידם של המחנכים שנמצאים בקשר ישיר עם התלמידים וכי המשימה להנחיל להם תפיסת עולם של סובלנות ושלום מוטלת על כתפיהם. המחקר הנוכחי מבקש לבחון את תפיסת החינוך לסובלנות ולשלום מנקודת המבט של מחנכים, עליהם מוטלת המשימה להנחיל, לחנך וללמד עקרונות וערכי שלום. מטרתו המרכזית של המחקר היא לבדוק האם המחנכים תופסים את עצמם כמחנכים לסבלנות ושלום ואם כן כיצד הם עושים זאת. עוד מבקש המחקר לבדוק מהם הקשיים והאתגרים  בהם הם נתקלים בניסיון להנחיל את עקרונות החינוך לשלום, והאם וכיצד הם מתמודדים עם אתגרים אלו.   תוכן עניינים תקציר 1 מבוא 1 סקירת ספרות 1 חינוך לשלום- הגדרות ועקרונות מרכזיים 1 חינוך לשלום בעולם 3 ישראל: סקירת מצב עכשווית 4 חינוך לשלום המקרה הישראלי- גישות ומודלים 6 חינוך לשלום פורמאלי ובלתי פורמאלי 8 החברה הבדואית בדרום הארץ-מערכת החינוך במגזר 11 מתודולוגיה 13 אוכלוסיית המחקר 13 כלי המחקר 14 איסוף נתונים 15 ממצאים 16 דיון 28 סיכום ומסקנות 43 מגבלות המחקר, המלצות לדרכי פעולה ומחקרים עתידיים 44 ביבליוגרפיה 45 נספח מס’ 1- ריאיון חצי מובנה 51

מבוא עבודה זו תעסוק בשאלה של יחסי – גומלין המורכבים בין יהדות לדמוקרטיה במדינת ישראל בראיית המורים לאזרחות. היא תנסה להבין כיצד המורות רואות את הקונפליקט ה”קלאסי” בין “מדינה יהודית” ו”מדינה דמוקרטית” וכן כיצד הן תופסות את תפקיד המקצוע “אזרחות” במתן פתרון ל/ או לכל הפחות ריכוך של קונפליקט זה. החומר האמפירי שאליו העבודה בונה את עצמה היא סדרה של ראיונות עומק שנערכו עם המורים לאזרחות. ראיונות אלו נערכו על פי קו מנחה שהוכן מראש, אך מורכב משאלות “פתוחות” שמאפשרות למרואיין להתבטא בצורה חופשית. העבודה נעשתה בשיטת ניתוח תוכן. רציתי להבין, מה המורות חושבות על שלושה נושאים מרכזיים שצוינו לעיל תוך התייחסות לקונטקסט רחב יותר של תפיסתן העצמית כמורים, יהודים ואזרחים וכן תוך התייחסות לתפיסתן את המציאות החברתית בישראל. הטקסט מתחיל מסקירת ספרות שמאפשרת שרטוט ראשוני של המתח בין דמוקרטיה לדת תוך מבט  להיבטיו ההיסטורי והמבני. לאחר מכן, מסגרת הסקירה מצטמצמת בניסיון לשפוך אור אינטנסיבי יותר על המתח הספציפי בין יהדות לדמוקרטיה בישראל. הטקסט ממשיך עם התייחסות רחבה לממצאים שצוינו לעיל ופרשנותם הראשונית. בסוף המסמך, העבודה תציע פרק מסכם של דיון ומסקנות. פרק זה כולל טענה כי הרבה מן המורים מבקשים להדגיש את חשיבות של שיעורי “אזרחות” בישראל משום שלדעתם שיעורים אלה מספקים לתלמידים כלים המאפשרים להם לשמור על ה”איזון הראוי” בין דמוקרטיה ליהדות.  במילים אחרות, בעיני המורים שיעורים אלה לא בהכרח מבטיחים את פתרון הקונפליקט בין הבסיס הדתי לזה הדמוקרטי של המדינה, אולם לפחות הם מאפשרים לשמור על עצימותו נמוכה היחסית.   תוכן עניינים מבוא 3 ממצאים 10 הדרך להוראת האזרחות 10 על הקשר בין יהדות ואזרחות 15 יהדות

מבוא ביכולתה של התקשורת לעצב את דעתו של הקהל. המחקר הנוכחי מתמקד בהשפעת התקשורת על עמדות הקהל כלפי מיעוט אתני בחברה. מהספרות המדעית עולה כי התקשורת יוצרת מציאות, שאינה בהכרח המציאות האובייקטיבית. טענה זו מבוססת היטב על מחקרים קודמים אשר הראו שוב ושוב כי ניתן להשפיע על עמדותיו של הקהל באמצעות אופן הצגה של תכנים (לאור ואחרים, 2006; Branton & Dunaway, 2009; Chong, & Druckman, 2007b). המחקר הנוכחי מתמקד בבחינה של אופן הסיקור של קהילת יהודים יוצאי אתיופיה. קיים מגוון רחב של גישות תיאורטיות אשר מסבירות כיצד התקשורת עשויה להשפיע על דעת הקהל. המחקר הנוכחי מתמקד בבחינה של קביעת סדר היום הציבורי על ידי התקשורת וכן במסגור התקשורתי של מיעוטים בחברה. תיאוריית קביעת סדר היום מתארת כיצד התקשורת יוצרת את סדר יומו של הקהל בכך שמבליטה תכנים מסוימים יותר לעומת אחרים (מקומבס ושו, 1972). תהליך יצירת המציאות המדומה מתרחש תוך כדי השפעת התקשורת על הקוגניציה של הקהל, מה שגורם לגיבוש מאולץ של עמדה זו או אחרת (מקומבס ושו, 1972). כלומר, קהל הצופים חווה את המציאות המעוצבת על פי התכנים המסוקרים על ידי התקשורת, שבונה את סדר יומם סביב אירועים המובלטים פחות או יותר. עיצוב האג’נדה סביב קבוצות של מיעוט אתני בחברה ניתן לראות כהצמדה של מסרים שליליים לזיכרון, שנזכרים טוב יותר לעומת מסרים חיוביים (Branton & Dunaway, 2009). על פי תיאוריית המסגור, דרך הצגת התכנים משפיעה על אופן קליטת המידע בקרב הקהל. כמו כן, מסגור תקשורתי מתייחס לעיצוב המציאות על ידי הבלטה של אירועים מסוימים (Chong, & Druckman, 2007b). להשפעת המסגור ישנם גורמים מתערבים. למשל, ישנה חשיבות בכמות המסגרות המתחרות

מבוא עבודה זו תבקש לאבחן את זכויות הפליטים ומהגרי העבודה המגיעים לישראל ואת פעולתם של ארגוני זכויות האדם בהגנה על זכויות הפליטים ומהגרי העבודה הנכנסים בשערי מדינת ישראל. שאלת המחקר תנתח את הסוגיה – מדוע מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפליטים, בניגוד לאמנות עליהן היא חתומה, ותבחן אם הרצון לשמר את הצביון היהודי של מדינת ישראל הוא הסיבה להפרת האמנה הבינלאומית, שאלה נוספת שתיבחן היא האם מצליחים ארגוני זכויות האדם הפועלים בישראל להגן על מהגרי העבודה. ישראל, כך נראה, נוהגת בניגוד לערכיה של הגנה על זכויות-אדם, כאשר ניתן למצוא אמצעים חלופיים שפגיעתם פחותה ואשר משיגים את אותה מטרה. נכון להיום עצורים, כ-2,000 גברים, נשים וילדים מכוח החוק למניעת הסתננות. רובם אזרחי אריתריאה, כאשר אינם מתקיימים הליכי גירוש כלשהם בעניינם. מרבית העצורים מוחזקים ברובם במתקן הכליאה “סהרונים” וכלא “קציעות”. המדינה  תרחיב בעתיד הקרוב את מתקני הכליאה כך שיתאפשרו החזקת יותר מ-10,000 עצורים. הוכשר שטח במתחם הצבאי “נחל רביב”, שבו הוקמו אוהלים המיועדים להחזקת 2,000 עצורים, ולאלה יתווספו עוד אלפי אוהלים בהדרגה . מבקשי מקלט הוא נושא רגיש ללאום היהודי. בעבר, העם היהודי קיבל כתף קרה ממדינות אירופה שלא אפשרו הגירה כדי לסייע להם להינצל מהשואה או הפוגרומים. רגישות ונכונות למתן סיוע לאלו שנתקלים במדינתם לפגיעה בזכויות אדם, אמורה להיות זכות בסיסית במדינת העם היהודי. יחד עם זאת, מדובר בסוגיה מורכבת או מסובכת, כיוון שחשוב לקברניטי המדינה ולאזרחיה היהודים לשמור על צביונה היהודי. זכויות אדם הן אבן יסוד בקיומה של מדינה דמוקרטית. המשפט דן בהרחבה בנושאים בהם ישנם התנגשויות בין זכות אחת לזכות אחרת, כאשר החוקה, כללי הצדק והמשפט נותנים

מבוא עבודה זו תחקור את השפעתם של מחנות הפליטים בלבנון על גיבוש הלאומיות הפלסטינית, ותבחן האם תנאי החיים במחנות אלה, המגורים בצפיפות, הניכור של הממשלה הלבנונית והעימותים מול קבוצות אתניות אחרות בלבנון סייעו לגיבושה של הלאומיות הפלסטינית. שאלת המחקר תבחן – האם החיים במחנות הפליטים בלבנון השפיעו על גיבושה של הלאומיות הפלסטינית, ומהי תרומתם של אותם מחנות פליטים ליצירתה של אותה לאומיות. לאורך ההיסטוריה הפלסטינית התקיים מתח מתמיד בין הלאומיות הפאן ערבית ובין הלאומיות המקומית הפלסטינית. בעבודה זו אבקש להראות כיצד החיים במחנות הפליטים בלבנון הובילו את הפלסטינים לבחירה בלאומיות הפרטיקולרית הפלסטינית. אני סבורה כי שאלה זו נושאת חשיבות רבה שכן היא תסייע בידינו להתחקות אחר שורשי הלאומיות הפלסטינית. אני משערת כי עבודה זו תעלה כי לאומיות זו נצרבה, בין היתר, באמצעות החיים במחנות הפליטים בלבנון והולידה את הארגון הלאומיי הפלסטיניים ואת הזהות הלאומית. המחקר יתבסס על הגישה האיכותנית ויאסוף עובדות ונתונים העשויים להרחיב את הידע הקיים במחקר על אודות התופעה הנחקרת, מבחינת התיאור או ההסבר שלה. תהליך העבודה יכלול ניתוח תוכן של המקורות הנבחרים, וניתוח קטעי עיתונות, בהתייחס לנקודות הרלוונטיות לנושא הנחקר. בסיכום יובאו עיקרי המבוא, הממצאים מהמחקר האישי והמסקנות שיעלו מהדיון.   תוכן עניינים 1. מבוא: עמ’ 3 סקירת ספרות 1. לאומיות והמתח בין פאן ערביות ללאומיות פלסטינית: עמ’ 4-5 2. הנכבה וחוויית הפליטות הפלסטינית: עמ’ 6-11 3. היווצרות מחנות הפליטים וההשפעה על הזהות הפלסטינית: עמ’ 12-16 4. מחנות הפליטים בלבנון וההשפעה על הלאומיות: עמ’ 17-25 5. הליך יצירתה של הלאומיות הפלסטינית במדינות ערב: עמ’ 26-31 6. דיון וסיכום: עמ’ 32-34 6.רשימת מקורות: עמ’ 35-36  

מבוא ב-29 בספטמבר 2000, פרצה האינתיפאדה השנייה, שמכונה גם: אינתיפאדת המתאבדים, למחרת ביקורו של השר אריאל שרון בהר הבית, והיוותה ניגוד צורם לתהליך שתחילתו בהסכמי אוסלו (1993) ושתכליתו הייתה יישוב הסכסוך הישראלי -פלסטיני בדרך של מו”מ מדיני (בן ישראל, 2006). האינתיפאדה פרצה זמן קצר לאחר שיאו של התהליך: פסגת קמפ דיויד, שהתקיימה ביולי 2000 ושהשתתפו בה ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, בחסותו של נשיא ארה”ב, ביל קלינטון (שם). בחודשיים הראשונים של האינתיפאדה בוצעו ארבעה פיגועי התאבדות, כולם מחוץ לתחומי הקו הירוק: שלושה ברצועת עזה ואחד בפונדק מחולה שבבקעת הירדן; בפיגועים הללו נפצעו ארבע חיילים; ב-6 בנובמבר 2000 בוצע לראשונה בזירה הפלסטינית התאבדות באמצעות סיירת תופת אשר התקרבה לספינת “דבור” של חיל הים באזור רפיח, בפיגוע לא היו נפגעים; מחודש מרס 2001 הסתמנה עלייה חדה בהיקף פיגועי ההתאבדות ומגמה זו נמשכה עד 11 בספטמבר 2001 (פיגועי ה-11 בספטמבר בארה”ב, שבהם נהרגו 3000 בני אדם, הביאו לעצירה מידית, אך זמנית בלבד, של הפיגועים בזירה הפלסטינית). בחודשים אלו, בוצעו 23 פיגועי התאבדות, מרביתם בוצעו בשטחי ישראל (14 פיגועים) וגבו קורבנות ישראלים רבים. בין הפיגועים הבולטים: הפיגוע בדולפינריום בת”א, שני פיגועים בנתניה, הפיגוע במסעדת “סבארו” בירושלים והפיגוע בתחנת הרכבת בנהריה; מספטמבר 2001 עד סוף השנה בוצעו עוד 11 פיגועי התאבדות; בתחילת שנת 2002 הפכו פיגועי ההתאבדות, שגרמו לנפגעים ישראלים רבים, לאיום עיקרי לביטחונה של החברה בישראל. שיאו של גל הפיגועים היה בחודש מרס 2002, שבו בוצעו 13 פיגועי התאבדות, בהם נפצעו 80 בני אדם ונהרגו 497 בני אדם. חודש מרס היווה את “קו פרשת המים” בעימות הישראלי הפלסטיני הנוכחי