סמינריון בפילוסופיה

מבוא– אנו פוגשים את המילה “טכנולוגיה” הרבה פעמים בחיינו  ומסתכלים עליה  כמובנה מאליו לפעמים,זוהי מילה  מוכרה לנו ואיננה זרה שמתקשרת אל דברים  כמו רובוטים,מחשבים,מכשירים מתוחכמים ועוד אך אין אנו יודעים במפורש,במדויק ובצורה מקיפה את ההגדרה שלה. ישנה מומחים ואנשים שעוסקים בתחומים שונים מגדירים את המילה “טכנולוגיה” באופנים שונים:מילה שמתקשרת לתהליכים כמו ייצור חומרים חדשים במעבדות ויש כאלה שמגדירים אותה דווקא בהתייחס  לחפצים כמו מתקנים או מכונות.ז”א:אין בידינו הגדרה חד משמעית   אלא  מורכבת אמנם כהגדרת ביניים וכללית ביותר נוכל לסכם אותה בכך ש-:טכנולוגיה הינה הידע המיושם לפתרון בעיות אנושיות  ויש לה חשיבות רבה  והשתמעות בלמידה ולתכנית הלימודים מכאן חשוב  ללמוד את הטכנולוגיה  ולהתעדכן בה   כל הזמן.     תוכן עניינים: מבוא – 3 טכנולוגיה:הגדרות-3 השפעות של טכנולוגיה-4 סכימה עבור טכנולוגיה-4 הקשר בין מדע לטכנולוגיה-5-6 תפיסות מוקדמות של מדע וטכנולוגיה-6 גישת מדע-טכנולוגיה-חברה.-6-7 השפעות היסטוריות-תיאורטיות-7-8 חשיבה טכנולוגית-8-10 רפלקציה אישית-10-11 מקורות ביבליוגרפיה-12

מבוא שאלת הזהות שלנו, היהודים החיים בישראל בשנת 2013, עולה מידי פעם לדיונים. כשכותבים באינטרנט “מיהו יהודי” או “מיהו ציוני” עולים מאמרים רבים ועכשוויים, מה שמבהיר שהשאלה עדיין אקטואלית. הסופר א.ב. יהושע כתב לאחרונה בעיתון “הארץ”: “לאחר קום המדינה פנה דוד בן גוריון אל כ–60 חכמי ישראל – דתיים וחילונים, רבנים, פילוסופים, פרופסורים, מנהיגים בארץ ובתפוצות – וביקש מהם תשובה לשאלה מיהו יהודי. התשובות היו רבות ומגוונות, אבל אחת מהן זכורה לי היטב – תשובתו של ש”י עגנון: אדוני ראש הממשלה, כתב הסופר, משוך ידך מן השאלה הזאת כי רק תלך ותסתבך בה. צדק עגנון, אזהרתו מפני הסתבכות תקפה עד עצם היום הזה, אבל מה יעשה ראש ממשלה שבממשלתו משרד פנים שצריך להנפיק תעודות אזרח – או לא להנפיקן – על פי חוק? אין ברירה אלא להגדיר מיהו יהודי ולהתמודד עם הסוגיה הסבוכה הזאת, כי יש תועלת בליבונה לקראת השלב הבא הממתין לנו – ההגדרה מיהו ישראלי ומהי הישראליות.” (יהושע, א.ב., 2013). יהושע מוסיף שאם נחפש באנציקלופדיה העברית את הערך “יהודי”, ניווכח שבאנציקלופדיה, שנערכה על ידי מלומד דתי, פרופ’ ישעיהו לייבוביץ, לא קיים הערך “יהודי”. בכרך י”ט, עמוד 222, כתוב כך: יהודי – עיין ערך ישראל, עַם. באנציקלופדיה העברית היהדות אינה מוגדרת כדת. בזהות היהודית החילונית בתיווכו של המפעל הציוני גלום מגוון רחב של דעות. בזרמים הקיצוניים יש מי שהתנתקו מהיהדות כדי להיות ציונים ויש מי שהתנתקו מהציונות כדי להיות יהודים. לדוגמא, תנועת “הכנענים” (שלשיא גדולתה הגיעה בימי קום המדינה), שאפה למחוק את תקופת ההיסטוריה שהעם היהודי היה בגלות ולהתעלם מכל התמורות שחלו בעם היהודי. הם ראו בנו את ממשיכי

מבוא באופן מסורתי, האמנות נתפסת כמדיום המעביר מסר של יופי. התלמיד בבית הספר אמור לצייר וליצור לפי סטנדרטים המוכתבים, במטרה ללמדו לייצג את העולם באופן פיגורטיבי: קרקע למטה, שמיים מעל, פרופורציות ופרספקטיבה, צבעוניות וכיוצא באלה. כאשר אותו תלמיד גדל ומגיע לתיכון, למגמת אמנות או למכללה, הוא נדרש לפעול לפי סטנדרטים שונים: עתה הוא נדרש ליצור באופן מעניין, לחדש, להיות מקורי. המסורת בה עליו להשתלב אינה עוד הפיגורטיבי אלא המופשט. עם זאת, ההשכלה הראשונית משפיעה על כולם” אמנות עוסקת, כחלק מתחום הדיון שלה, ביפה. במקביל, קובעת החברה מיהו יפה. מסרים חברתיים לגבי יופי מוקנים כחלק מתהליך הסוציאליזציה, מהינקות: הטוב הוא יפה והיפה- טוב. הרע- מכוער תמיד. מיהו הרע? השחור, הערבי, היהודי, הבורגני או הקומוניסט- בהתאם לקביעה החברתית. יש כאן סתירה: מצד אחד יש קריטריונים ליופי. מצד שני: היופי תלוי, יחסי, סובייקטיבי או תלוי חברה, או תלוי תרבות. איך ייתכן שאותו דבר יהיה אובייקטיבי וסובייקטיבי בו זמנית? איך מזוהה הטוב עם היפה- מעבר לכל החברות והתרבויות? איך יכול היופי להיות שונה בין חברות ובכל זאת שיהיו לו קריטריונים קבועים? איך קובעת החברה מהו ערך היופי שלה וכיצד היא מבצעת את הסוציאליזציה אליו? עבודה זאת מנסה להשיב על שאלות אלו או לפחות, להראות חלק מהתשובות האפשריות. עם זאת, נתמקד בשאלות העיקריות: כיצד משמשת האמנות בחברות שונות להעברת מסר היופי וכיצד מסר זה משתנה בהתאם לשינויים חברתיים ומדיניים בתקופות שונות.   תוכן מבוא – 1 האם קיים יופי אוניברסאלי? – 1 הדיון ביופי בפילוסופיה המערבית: האם היופי אובייקטיבי או סובייקטיבי?1 קהילות ויופי: הדיון ביופי בסוציולוגיה – 7 האם יש תפקיד ליופי באמנות? – 10

מבוא מישל פוקו (1926-1984) היה ועודנו אחד התיאורטיקנים החשובים בתחום התיאוריה הביקורתית. עיקר עבודתו ומחקריו נוגעים במושגים של עוצמה, ידע ושיח (מילס, 2005).  הוא בחן את יחסי העוצמה שהיו בסיס להיווצרותן של הפילוסופיה, ההיסטוריה, הפוליטיקה והספרות המערביות, ותרם רבות להתפתחות הגישה הביקורתית כלפי המערכות התרבותיות, הכלכליות, החברתיות והפוליטיות. עבודותיו משמשות מקור לשדות מחקר חשובים כגון תכנון ערים, רפואה, קרימינולוגיה, חינוך, ניהול ועוד (סבירסקי, 2005). לפוקו היתה השפעה ניכרת על המחקר והכתבים הפוסט-סטרוקטורליסטיים, פוסט מודרניים, פמיניסטיים, פוסט-מרקסיסטיים ופוסט-קולוניאליסטיים (מילס, 2005), והוא תרם להבנת התופעה של עיצוב האדם כסובייקט בעולם המערבי (סבירסקי, 2005). עבודותו התיאורטית היתה מאתגרת ושוברת מוסכמות וככזו היא עוררה ועדיין מעוררת ענין רב, ביקורת וויכוחים סוערים (מילס, 2005). במאמרו “הסובייקט והעוצמה”, מישל פוקו מדגיש כי הנושא המרכזי בעבודתו הוא הסובייקט, ולא העוצמה עצמה. הוא טוען כי האדם, כסובייקט במערכות של ייצור והערכה, קיים באופן מובנה בתוך רשת של יחסי כוח. פוקו טוען להגדרה רחבה יותר של עוצמה, וטוען כי היא אינה מרוכזת בגופים או מוסדות ספציפיים אלא נפוצה באינטראקציות יומיומיות. אינטראקציות אלה מתבטאות בין זוגות שונים כמו גברים ונשים, הורים וילדים, רופאים ומטופלים, ופקידים ואזרחים, (Foucault, 2000). נקודת המבט של פוקו מחייבת לראות את העוצמה כרשת של יחסים ולא כנכס המוחזק בידי עילית. שינוי זה בהבנה מחייב להכיר בכך שהעוצמה מוטמעת בחילופים היומיומיים השגרתיים בין פרטים. כתוצאה מכך, כדי להבין כיצד פרטים הופכים לסובייקטים, יש לנתח את דינמיקות הכוח הללו בהקשרן היומיומי, (Foucault, 2000). במרכז הטיעון של פוקו עומד מושג ההתנגדות. הוא מציע שבחינת העוצמה דרך הפריזמה של אסטרטגיות התנגדות חושפת את המאבקים נגד ניסיונות להגדיר או לנרמל פרטים.

מבוא סוגיית אכיפתן ‫של נורמות, המגלמות ערכי מוסר בשיטת המשפט הפלילי בישראל, מהווה נדבך עתיק לתפיסה הפלילית הכללית. הסוגיה דנן נגזרת ‫מיסוד הקשר שבין מוסר למשפט, ככל שניתן למצוא מסגרת אחידה למושג “מוסר”. כשלעצמו מהווה הוא כר נרחב להוגים מתחומי הפילוסופיה במשפט, חברה, חינוך וכיוצא באלה, הגם שמ‫יוחסות להם משמעויות ‫שונות. ‫כן נמצא שונות מושגית אף בבחינת ההקשר שבין מוסר לבין אחרים כגון “הוגנות”, “הגינות”, “צדק” “שוויון” ובבחינת הקשר שבין ‫המשפט לבין “מזל”. בהדבק הדברים, נמצא בספרות ובהלכות רלוונטיות, התחבטות בשאלת היקף ההתערבות המבוקשת, או אף רצויה, של ‫החברה בהתנהלות הפרט. שאלה זו ניתן לחלק לשני מסגרות קוטביות: האחת, דוגלת בעקרון הצמצום להתערבות החברה בהתנהגותו של הפרט, וכי אין לחברה זכות עקרונית להפוך התנהגות מסוימת לעבירה, רק משום ‫שאותה התנהגות נחשבת בלתי מוסרית בעיני רוב בני אותה חברה. הגישה השניה דוגלת בעקרון המרחיב את התערבות החברה כאמור, תוך לגיטימציה לכלי הפלילי, לצורך אכיפת ערכי המוסר המקובלים בה, תחת החשש שלולא כן, אבני היסוד לקיום החברה תקרוסנה.   לכאורה, נראה שהמפגש בין מזל ובין משפט אינו טבעי ואף מנוגד להגיון. מזל מבטא רעיון אתיאיסטי לפיו נגזר ‫מראש על האדם, בידי כוח עליון, מבלי שיהא לאדם אפשרות פיזית להשפיע. מנגד, ה‫משפט מיוסד על עולם התבונה בו האדם נוטל גורלו בידיו ונושא באחריות להתנהלותו. לפיכך, למשפט מוקנה תפקיד מרכזי וכפול בעולם: האחד, לכוון את ההתנהגות של האדם, והשני מטיל עליו אחריות בגין התנהלותו, אם סוטה ממה שהמשפט מכוון. אם כן, תפיסת מציאות, ‫המושתתת על מזל, ניצבת בסתירה מוחלטת לתפיסת המשפט, שכן מה טעם לכוון את ‫התנהגות האדם אם אינו מסוגל לשלוט בה.