סמינריון חקירות שב”כ
מבוא: הטרור ו/או פח”ע הינו מאבק אלים אשר מופנה בעיקר כלפי אזרחי מדינה מסויימת, וזאת בניגוד מוחלט לדיני המלחמה הבינלאומיים ואמנות ז’נבה[1]. השימוש בהם נעשה בעיקר למען השגת מטרות חברתיות ו/או פוליטיות. ישנה אמרה הטוענת כי: “הטרור הוא הסרטן של העולם המודרני. שום מדינה לא מחוסנת מפניו”[2]. מדינות דמוקרטיות רבות בעולם נמצאות תחת איום מתמיד מצד ארגוני הטרור העוסקים בפעילות פח”ע וכחלק מאופן התמודדותן עם תופעה זו עושה שימוש באמצעים אשר נוגדים לחלוטין את משנתם ועקרונותיהם הדמוקרטיים ופרט את זכויות האדם הטבעיות כגון: מעצרים מנהלים, אמצעי חקירה בלתי סבירים אשר כרוכים בהפעלת לחץ פיזי ונפשי. משנותיה הראשונות של מדינת ישראל נתונה היא לאיום על ביטחונה ועל כן ננקטו אמצעי אלו המפורטים לעיל ע”י שירות הביטחון הכללי (להלן: “השב”כ”) כנגד חשודים, לרוב פלסטינאים, אשר נחשדו בפעילות עוינת כנגד המדינה. אופן פעולתו של השב”כ נעשה תחת עלטה ו/או צנזורה מוחלטת וללא הפרעה מוחלטת. צורות החקירה אשר הופעלו על ידיו לא זכו לתשומת לב כלל. יתירה מזו, השב”כ התנהל כמעט ללא ביקורת מצד גופי המדינה ופיקוח ציבורי. אלא להפך גופי ממשלתיים טענו כי אמצעי החקירה המתוארים לעיל הינם הדרך היחידה והבלעדית על מנת לדלות מידע חיוני מאת הנחקרים, מידע אשר לרוב יציל חיי אדם. במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת התחוללו פרשיית “עיזאת נאפסו” ופרשיית “קו 300” אשר בעקבותיהם נחשפו לעיני הציבור בכללותו שיטות החקירה שבהם נקט השב”כ. אנשי השב”כ מצאו עצמם תחת ביקורת נרחבה מצד אנשי הרוח, המשפט, עמותות העוסקות בזכויות אדם כגון “בצלם” שחרטה על דגלה את המאבק למען זכויות הפלסטינאים בשטחים[3], והחברה הישראלית בכללותה. בעקבות זאת מעמדו החזק והיציב של