עבודות סמינריון מוכנות

מבוא: מהות הסוגיה אותה אני בוחנת בעבודת המחקר שלי הינה הסכמה מדעת של חולה נפש.מדובר בסוגיה המורכבת ממס’ תחומים הקשורים אלו באלו.ובראש ובראשונה התחום הרפואי המתחבר עם התחום הפסיכולוגי ושניהם די כפופים לתחום המשפטי,ולעיתים אף לפן ההלכתי.עקב כך שנושא זה מתפרש על מס’ רב של תחומים השתדלתי להתייחס לכול התחומים ולעיתים ממש “על קצה המזלג” על מנת:”לסבר את האוזן”.האם בכלל ניתן להסביר לחולים מסוג זה?ועד כמה אם בכלל?בעבודתי,אעסוק לא רק בהבנת המידע (מכיוון שיש חולים אשר מתכחשים ולעיתים אף לא מודעים לעבודה שהם חולים)ואנסה להבהיר ולהדגיש את חשיבותה של ההסכמה מדעת ולמרות שמדובר בחולי נפש אשר לא תמיד מודעים למתרחש סביבם יש לבקש את הסכמתם במגבלות האפשר ולהתאים את ההסבר ככל הניתן לפי מצבם וכשירותם וזאת עפ”י הערכת הגורמים השונים.כל זאת ועוד אחקור ואדון בעבודתי.

מבוא במסגרת עבודת הסמינריון, בחרתי לעסוק בסרט התיעודי “רסיסים”, משנת 2009, שנכתב על ידי: יונתן חיימוביץ’. חיימוביץ’ חוזר, אחרי שנים, לפגוש את דיירי הבניין הירושלמי שבו גדל, ולהתמודד עם מותם של הוריו. בעזרת המפגש המרתק עם מי שנותרו “ממעגל החברים של סבא וסבתא שלו”, דמויות יוצאות דופן במינן, הולכת ונפתחת עבורו האפשרות “לגעת שוב בזיכרון העבר ולהשלים עם שברי ההווה”. סיפורי הדמויות, מהגרים מברית המועצות לשעבר, טעונים בגעגועים לזמן ולמקום שלא קיימים יותר אלא בזיכרונותיהם. בעזרת עדשת המצלמה, חיימוביץ’ מציג בפני הצופים רצף של סיפורים, דמויות, דימויים וקולות, כשכל אחד מהם משמש חוליה בשרשרת המציאות היומיומית של ילדותו. בד בבד, הסרט מכיל בתוכו מוטיבים של: זמן, עבר/הווה/עתיד, זיכרונות לאירועי העבר בכלל וגעגועים אליהם בפרט; במקביל, לטעמי מבלי שהתכוון לכך, חיימוביץ’ פותח בפני הצופים חלון אל עבר “הזקנה”, שנגלת במלוא תפארתה. בהתאם לכך, במסגרת הקורס, ובאמצעות הסרט, אבקש לבחון את שאלת המחקר: “כיצד באה לידי ביטוי הזקנה באמצעות הסרט התיעודי “רסיסים”? וכיצד מושג הזיכרון, שמהווה לחם חוק במהלך הסרט, מסייע בכך? (אני אתייחס לשאלת המחקר בהרחבה בפרק מס’ 2). מבנה העבודה הינו: בפרק הראשון, בחרתי להציג את פרדיגמה + שאלת המחקר. בפרק השני, בחרתי להציג את המתודולוגיה, תוך התייחסות למחקר האיכותני בכלל ולבחירה שלי בסרט הדוקומנטרי בפרט. בפרק השלישי, “שדה המחקר”, בחרתי לכתוב בקווים כללים על הסרט שבחרתי ולפרט על הדמויות השונות שבו. בפרק הרביעי, “החלק הספרותי”, בחרתי לעסוק בכמה היבטים של הזקנה בכלל ובהקשר של זיכרון וזקנה בפרט. בפרק החמישי, אתמקד בממצאים השונים שעלו במהלך הסרט. בפרק השישי, בחרתי לעסוק בדיון רחב, שכולל בתוכו את החלק הספרותי ואת החלק של

א. ראשית דבר דיני החוזים בישראל נלמדו בראשיתם בעיקר מהמשפט האנגלי על מעלותיו ומגרעותיו. אולם, בשנת 1973, היינו שנות הליכי החקיקה הצרכניים למיניהם והמעבר למשפט הישראלי הביאו עימם את הבשורה החדשנית, לפיה ישנו חוק חדש, בצלמנו כדמותנו. על ההבדל המהותי בין הגישות נאמר בקצרה כי המשפט האנגלי מאמין ודוגל בהתערבות מינימאלית, “אדם לאדם זאב”, לעומת המשפט הישראלי אשר ראה חשיבות לקביעת נורמות מוסריות כחובות חוזיות. חוק החוזים הכללי הוגש במטרה לקבוע את החקיקה הישראלית, עם העקרונות כפי שהאמינו שיש לנהוג פה, אשר הם בשונה מהדין האנגלי מחילות חובות רחבות יותר על הגנת הזכויות. אחד החידושים בחוק היה בסעיף 12 לחוק החוזים היה, כי בניגוד למה שיראה בעיני רבים כדבר סביר כי יש לנהוג בתום לב בקיום החוזה כפי שנקבע בסעי’ 39, אלא כבר בשלב המשא ומתן לכריתת החוזה יש לנהוג בתום לב. וכהמשך לסעיף זה, נקבע בסעי’ 15 כי בניהול משא ומתן יש לנהוג בחובת גילוי בין הצדדים. זאת עוד, החוק הישראלי לא הסתפק בדרך של “אל תעשה”, אלא הטיל חובות אקטיביות, כאשר עם התפתחות הפסיקה כללים אלו חלחלו אט אט לאורכם ורוחבם של חלקים נרחבים מאוד בחקיקה פה אצלנו, ישראל. החשיבות בעקרונות אלו, היא ערכית ומסורית כאחד, שכן כמדינה יהודית ודמוקרטית, עלינו לקבוע כללי מוסר מעשיים, ועקרונות אלו גוברים אף על חופש החוזה, וכדברי השופט אלון שלא יהא אדם “נבל ברשות החוזה” . שכן, לא אחת אנו נתקלים במקרים בהם אדם החותם על חוזה, ימצא את עצמו בפני שוקת שבורה בגלל חתימתו על חוזה או שלא נחשף דברים מהותיים אשר אם היה יודע אותם קודם לחתימת החוזה יתכן כי

תקציר “קוּמִי צְאִי, אֲחוֹתִי כַלָּה, קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי – בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי: מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ, נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל-בֵּיתִי…” (מתוך שירו  “קומי צאי” של ח.נ. ביאליק) במחקר הנוכחי נעשה נסיון לחקור את חלומותיהן של נשים בתקופה הסמוכה לחתונתן על פי התיאוריה היונגיאנית. טקס החתונה הוא אוניברסלי ומתקיים בתרבויות שונות ומגוונות. הסמל של הטקס הוא גם לטקס החתונה הפנימית של האדם וקבלת הזהות שלו. מטרת המחקר היא להציג את הקשר בין החתונה הפנימית האישית לחתונה שמתקיימת במציאות והגישור בין העולם הקולקטיבי לזה החיצוני. לכן המחקר שואל האם התכנים הנפשיים שיעלו בחלומות הנשים, גם יבטאו את תהליך האינדבידואציה האישי שהן חוות. אוכלוסיית המחקר כללה 25 משתתפות בטווח גילאים הנע בין 23-30, כאשר כל אחת דיווחה על חלום יחיד בתקופה הסמוכה לאירוע החתונה וכן פירטה את האסוציאציות העולות מהחלום והתחושה עמה התעוררו.  בחינת שאלות המחקר ופיתוח מטרת המחקר נעשו באמצעות ניתוח שאלוני החלומות. ראשית, נעשה ניתוח תכני ופרשני של החלומות על ידי איתור מכנה משותף בין החלומות של המשתתפות, שבאמצעותו התהוו תמות עיקריות. הניתוח נעשה באמצעות התיאוריה של קרל גוסטב יונג. שנית, התבצע שימוש בסולם לבדיקת “חלום מזוכיסטי”. ממצאי המחקר לשאלת המחקר הראשונה הובילו לתימות המציגות את תהליך האינדבידואציה אותו חוות הנשים והן: פרידה מהזהות הישנה הכוללת את ארכיטיפ האם הגדולה; את שלב הלימינאליות והמעבר אל עבר התימה השניה שהיא חרדה וחששות מתהליך הכניסה לזהות חדשה הכוללת בתוכה גם את ארכיטיפ האנימוס והצל. כל אלה לוקחים חלק בתהליך איחוד הניגודים המתקיים בלא מודע. ממצאי המחקר לגבי שאלת המחקר השניה מציגים את ההתמודדות הנפשית העמוקה של הנשים עם תהליך

מבוא בית הספר הרצוי אינו מוגדר, לפי התפיסה הביקורתית, כמקום בו מונחלת תרבות אוניברסלית “מקודשת” (אקולטורציה), ולא מקום בו קיימת קונפורמיות חברתית (סוציאליזציה) ואף לא מקום בו מתמקדים בפיתוח היחיד תוך הפיכת הסובייקטיביות שלו לערך עליון של החינוך (אינדיווידואציה) אלא שעל פי הנרי ג’רו (1988), בית הספר הביקורתי מוגדר כ’מתחם ציבורי דמוקרטי’, כלומר מקום בו מתחנכים התלמידים לקראת אזרחות פעילה בדמוקרטיה אמיתית. לאור התפיסה הביקורתית יש להקנות את הידע וללמד את הפרט כיחיד חושב בהתאמם לחזון משתף של הלומדים כמי שירצו לחיות יחד בחברה שיוויונית וצודקת יותר. לפיכך ערכים של סולידריות, סמכות משחררת, שיוויון ושותפות מכתיבים את הדרך, והמאמץ העיקרי של בית הספר הרצוי הוא לחנך אזרחים חושבים, אשר יבקשו לממש את הערכים עליהם חונכו בחברה. בניגוד לחינוך “הבנקאי” על פי פרירה (1981), שלפיו התלמידים הופכים לכלי קיבול שעל המורה למלאם תוכן על ידי שינון וחזרה על החומר הנלמד, ובמקום לפתח תקשורת עם התלמידים הוא מפקיד אצלם “הפקדות”, כממלא תפקיד של “המורה היודע כל”, הבא להעניק את הידע לתלמידים שאינם יודעים כלום, ויכולת האחסנה של ההפקדות הללו מובילה אותם לחוסר ביצירתיות ולמחסור במודעות ביקורתית כלפי העולם. לדעת פרירה הידע צומח ועולה אך ורק בזכות הגילוי והמחקר של האנשים זה עם זה ועם העולם ופיתח את החינוך המשחרר, המציג את בעיותיהם של אנשים ביחסם עם העולם והחותר לפשרה בין המורים לתלמידים בכך ששניהם משמשים מורים ותלמידים יחד. הפדגוגיה הביקורתית נעשית יותר ויותר מקובלת בשנים האחרונות בקרב אנשי חינוך בעלי גישות חברתיות מסוגים שונים, אך יחד עם השימוש המתרחב במושג נולדו משמעויות ופירושים שונים למושג השונות מהמשמעות שיוחסה לו על ידי פאולו

מבוא שייח’ עז א-דין עבד אל-קאדר מוסטפא יוסף אל-קסאם, (1882-1935) היה אימאם, פעיל פוליטי, איש דת מוסלמי ומנושאי הדגל של הרדיקליזם הערבי-מוסלמי במזרח התיכון בראשית המאה ה-20. אל-קסאם נולד בכפר ג’בלה בחבל העלווים, את השכלתו הדתית רכש במרכז האסלאמי אל-אזהר שבמצרים, וכבר בנעוריו הורגשו ואובחנו בו הקיצוניות והמהפכנות. הוא הקים כמה וכמה ארגונים אלימים שתקפו ורצחו צרפתים, בריטים ויהודים. על שמו נקראים הפלג הצבאי של  “חמאס”, גדודי “עז א-דין אל-קסאם” וכן רקטות הקסאם הנורות לעבר יישובים ישראליים מרצועת עזה. בעקבות פלישת האיטלקים ללוב העות’מאנית בספטמבר 1911, אסף אל-קסאם כספים מתושבי כפר ג’בלה עבור המורדים האיטלקים וב-1912 ארגן משלחת מוג’אהדין שנבלמה על ידי השלטונות העות’מאניים עוד לפני הגעתה ללוב.  במלחמת העולם הראשונה לחם אל-קאסם בצבא העות’מאני, אולם עם תבוסת האימפריה שב לכפרו בסוריה. הוא סלד ממוסדות השלטון הקולוניאלי הצרפתי ותמך בביצוע פעולות גרילה נגדם. בשנת 1921 הגיע לחיפה וב-1929 מונה על ידי המועצה המוסלמית העליונה לאימאם של “מסגד אל-אסתקלאל” הנמצא בשכונת ואדי סאליב. במסגרת תפקידו במסגד החל בפעילות גיוס והטפה אסלאמית, תוך שהוא שוטח את משנתו האנטי-ציונית והאנטי-בריטית בפני ערביי חיפה והגליל התחתון. אל-קסאם היה ממייסדי הסניף החיפאי של “אגודת הצעירים המוסלמים” שהוקמה בשנת 1928 וב-1929 מונה לתפקיד רשם הנישואין של בית הדין השרעי בחיפה, מה שאפשר לו, תחת מסווה של איש דת, לבקר בכפרים ולהמשיך להטיף לתורתו. לאחר מותו ב-1935, הנגרם מקרב יריות עם יחידה בריטית, נעשה אל־קסאם סמל, ותומכיו השתתפו ב”מרד הערבי” בשנים 1936-1939. לדמותו ההיסטורית של עז א-דין אל-קסאם נודעת חשיבות ניכרת בהוויה הביטחונית הנוכחית במדינת ישראל, זאת בשל היחס הסמלי והאופרטיבי המיוחס על ידי הפלשתינים. דמותו משמשת מופת והשראה לפלשתינים מהזרם האסלאמי הלוחמני מתנועות החמאס והג’יהאד האסלאמי. משנות התשעים זכה אל-קסאם לאישור מחודש למעמד בכיר בפנתיאון של תנועת ההתנגדות האסלאמית. תוכן עניינים מבוא 3 הגדרת

תקציר בעבודה זו בוצעה סקירה של דיסלקציה מתוך זווית של דו-לשוניות. העבודה סקרה מקרים שונים אודות דיסלקציה ודו לשוניות מתוך מטרה לבחון כלים אפקטיביים לאבחון דיסלקציה עבור האוכלוסייה הדו-לשונית. כלים אלו צריכים להיות מתוקפים ורגישים לדיסלקציה כמו כן עליהם להיות לא רגישים למאפייני השפות השונות והעלות קריטריון אחיד עבור כלל השפות של המאובחן. על מנת שנמצא כלי המאפשר את כלל הקריטריונים שלעיל סקרנו שלושה מאמרים אשר השתמשו השלושה שיטות שונות לאבחן דיסלקציה בקרב דו-לשוניים. המחקר הראשון הגיע מתוך הגישה הסימפטומטית, המחקר השני השתמש השיטות של הדמיה מוחית והמחקר השלישי ייצר מבחן דינמי חדש אשר לא הצריך שימוש בשפות הנבדק. מצאתי כי המחקר השלישי אכן ענה על שלושת הקריטריונים על מנת שיתאים לאיתור דיסלקציה בקרב דו-לשוניים   תוכן מבוא 2 המתודולוגיה של חיפוש המקורות 3 רקע 4 דיסלקציה- הגדרות ומאפיינים 4 דו לשוניות- הגדרות ומאפיינים 8 דיסלקציה בקרב ילדים דו-לשוניים 13 שאלת המחקר 14 תיאור החומר המחקרי 15 ניתוח החומר המחקרי  16 דיון ומגבלות ממצאי המחקר 19 סיכום 20 ביבליוגרפיה 21

מבוא מחקר זה עוסק בהשוואה בין שתי דמויות טראגיות במחזותיו של שייקספיר, מקבת’ והמלט, תוך שימת דגש על התהליך אותו עובר הגיבור בכל מחזה. עבודה זו עושה שימוש רב בנושאים העולים מתוך הסולילוקווי (דברים שהשחקן שח לעצמו בהיותו לבד על הבמה), ההיצד (הדברים שהשחקן שח לעצמו או לקהל בנוכחות דמויות אחרות על הבמה, שאינן שומעות אותו) והמונולוגים אותם נושאים הדמויות, מתוך הנחה כי במונולוגים אלו מוצגים היבטים נוספים באישיות הדמות, ורבדים כמוסים אותם היא אינה מציגה לדמויות הסובבות אותה. הדברים אותן שחים הדמויות לעצמן, מהווים אשנבי הצצה לעולמן הפנימי ומאפשרים ראייה מעמיקה יותר של התהליך אותן הן עוברות. הפרק הראשון בעבודה יספק רקע על שייקספיר ועבודותיו, ולאחר מכן על שתי המחזות בהן יתמקד חיבור זה. כמו כן, יציג הפרק את מאפייני הטרגדיה לפי אריסטו ולפי דורותיאה קרוק, ויתאר את מקבת’ והמלט כדמויות טראגיות לפי סכימות אלו. הפרק השני יעסוק ביסודות ובנושאים משותפים לשתי המחזות. בפרק יידונו נושאים ככוחות על טבעיים, מניעים תת מודעים של הדמויות ומוטיב השיגעון החוזר בשתי העלילות, תוך הקבלה והנגדה בין שתי המחזות. הפרק השלישי יעסוק בניתוח המונולוגים של המלט ושל מקבת’. תחילה, יציג הפרק את תיאור וניתוח המונולוגים של המלט (הארוכים והמפורטים יותר), ולאחר מכן יתמקד בסולילוקווי של מקבת’. הפרק האחרון, הלא הוא פרק הדיון, יערוך השוואה מסכמת בין דרכו של מקבת’ והתהליך אותו עבר במחזה לזה של המלט. בעבודה זו מגולמת ההנחה שמאורעות ושינויים שהתרחשו בתקופתו של שייקספיר נותנים אותותיהם ביצירתו. שייקספיר, שחי ויצר בתקופת הרנסנס, הושפע מהשינויים התפיסתיים שחוללה תקופה זו, ומן הניגוד בין התפיסה התיאוצנטרית שרווחה עד אז לבין האתוס ההומניסטי. המאבק בין