עבודות סמינריון מוכנות

מבוא ריטלין נחשבת לתרופה “הוותיקה” ביותר לטיפול בהפרעת קשב, כאשר פותחה לראשונה כבר בשנת 1957, על ידי יצרנית התרופות “ציבה”, כאשר מטרת פיתוחה הייתה במתן מזור להפרעות כמו דיכאון ונרקולפסיה אך בהמשך סגולותיה לטיפול בהפרעות קשב והיפראקטיביות התגלו. במחקרים שנעשו על חיות מעבדה, נמצא כי החומר הפעיל “מתילפידט” הנמצא בתרופה, הוא זה המעודד קשב, אך רק לאחר מחקר רשמי שנערך בשנת 1980 ע”י המכון האמריקני, ריטלין הותרה לשימוש בהתקשר לטיפול בהפרעות קשב וריכוז והשימוש בה החל להתגבר, בעיקר בקרב אוכלוסיות צעירות כמו מתבגרים וסטודנטים, במסגרת לימודיהם  Narvarro, (2015). כיום, במסגרת העידן המודרני בו אנו חיים, נראה כי קיימת עלייה מגמתית בקרב ילדים ומתבגרים שמאובחנים בהפרעת קשב וריכוז. סיבה מרכזית לעלייה הניכרת מתקשרת בעיקר לצביון העידן הנוכחי, רווי טכנולוגיות חדישות, ג’אג’טים ופיתויים מתחדשים המסיחים את דעתם מלמידה משמעותית. ההורים של אותם ילדים, מחד מכירים בקשיים שילדיהם עוברים היטב- נטייה להתעופף או להפריע בשיעורים, קושי לשבת בדממה בכיתה וקושי בלמידה אקטיבית וקשיים בוויסות רגשי, אך מאידך, פעמים רבות הם חוששים לתת את התרופה ומשווים את יתרונות התרופה מול חסרונותיה, עד לקבלת החלטה מושכלת.  ואכן, הספרות המחקרית מצביעה על יתרונות מובהקים של תרופה זו- למשל, שיפור באיכות החיים, השגת ציונים גבוהים יותר לצד חסרונות לא מעטים- דיכוי תאבון, פיתוח קהות- חושית רגשית, ירידה במוטיבציה לפיתוח אינטראקציות חברתיות  Narvarro, (2015) במסגרת עבודה זו, ברצוני לבחון ולהעמיק בלבטיהם של ההורים, משלב ההתחבטות ועד קבלת ההחלטה האם לתת או לא לתת לילדיהם “ריטלין”. במסגרת העבודה ייעשה שימוש בשיטת מחקר תיאורית, המציגה ומנתחת נתונים מהספרות המחקרית הקיימת תוך ניסיון לשפוך אור על מושא המחקר הנוכחי, בראיה מדעית

מבוא מוזרות הן דרכיה של הדמוקרטיה הישראלית ושל מחוקקיה. היש משקיף רציני שהיה מסתכן, לפני כשנה, והיה צופה קבלתם של אותם החוקים[1], שהתקבלו בחודש מרס 1992, ואשר מקדמים בצורה משמעותית ביותר את הליך כינון החוקה למדינה? יתרה מזאת, חלק של אותם החוקים שהתקבלו נוגעים בנושא השנוי במחלוקת מכל, כלומר חקיקת מגילת זכויות האדם והאזרח. ההפתעה הינה גדולה : ללא ספק היא כרוכה בניצול מתוחכם של אוירת “סוף העונה” השוררת בכנסת בימיה האחרונים. כבר בעבר הצליחו מספר חברי כנסת להעביר חוקים בעייתיים בתקופת הביניים הזאת. אך אין ספק כי הפעם הם הגדילו לעשות. ברשימה הזאת אני מתכוון להביא הערכה ראשונה לאחד מאותם החוקים – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[2].   [1] חוק יסוד : חופש העיסוק, ס”ח תשנ”ב, 1387 . חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ס”ח תשנ”ב 1391. חוק יסוד: הממשלה, ס”ח תשנ”ב 1396 [2] אהרן ברק, התאגיד וחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, מאזני משפט ח’, 2012 אמנון רובינשטיין, ‏סיפורם של חוקי-היסוד, משפט ועסקים י”ד, 2012, עמ’ 109-79 אוריאל לין, שלומי לויה, ‏כיצד הצליחה ועדת החוקה בכנסת השתיים-עשרה במקום שבו נכשלו אחרים: דגשים והרהורים לגבי העתיד, משפט ועסקים י”ד, 2012, עמ’ 290-261   תוכן עניינים תוכן עניינים 2 מבוא 2 חוק היסוד וחוקת המדינה – שיטת החקיקה 4 הליך חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו 4 מעמדו של חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו לאור אי-שריונו 5 ערכי יסוד זכויות האדם 7 שמירה על זכויות האדם 8 תפקיד המדינה בהבטחת זכויות האדם 8 למי מוענקות זכויות? 10 מטרת חוק היסוד כבוד האדם וחירותו 12 צורת הסייגים לחוק היסוד : כבוד אדם

מבוא באחת הסצנות הזכורות ביותר מהסרט “בופור”, שוכבים החיילים התשושים במיטותיהם שבחדר הצפוף והחשוך שבמוצב. הימים הם ימי הלחימה של צה”ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון, חודשים ספורים לפני הנסיגה. שפיצר, אחד החיילים, שבהמשך הסרט ימות מפגיעת טיל נ”ט, מנגן על קלידים מאולתרים את השיר “אבות ובנים”. קוריס, החובש הפלוגתי, מתחיל לבכות. הוא לא סתם בוכה, הוא פורץ בבכי מר, בכי עמוק וקורע לב. ברקע מהדהדות מילות השיר: “תכף אני ארצה שתלכו מפה/ שאוכל כבר ליפול בשקט/ שלא תראו את הפצעים נפערים/ שנשאר לבד ונשבר לאט”. שלושים ושלוש שנים מוקדם יותר, עם תום מלחמת ששת הימים, התמלאו מדפי הספרים בחנויות ובבתי הישראלים באלבומי ניצחון, שפיארו ורוממו את גבורת הלוחמים ואומץ ליבם. אך בין עשרות ספרי הניצחון היה גם ספר אחד שהסתכל על המלחמה מזווית שונה. “שיח לוחמים- פרקי הקשבה והתבוננות” קיבץ שיחות ועדויות של חיילים מקיבוצים שונים שהתקשו להצטרף לתרועת הניצחון ותיארו את הלבטים המוסריים שחוו במהלך הקרבות. הייתה זו הפעם הראשונה אחרי המלחמה שחייליה, גיבורי התהילה, קראו תיגר על הנעשה בששת ימי בריאת הארץ מחדש, אולם יש מי שלא ראו בחבורת הפטפטנים הצעירה גיבורים. מיד עם פרסום הספר חדר לשיח הישראלי צמד מילים חדשות: “יורים ובוכים”. החיילים הסוררים זכו בתואר המלגלג לאחר ששפכו את ליבם ונפשם בפני עורכי הספר, שבהמשך פורסם במספר מהדורות ועורר הדים רבים. מאז 1967 צמד המילים “יורים ובוכים” הפך למטבע לשון בשיח הישראלי וזכה לשימושים חוזרים בהקשרים שונים ובהטיות שונות. עבודה זו מבקשת להתחקות אחר גלגולו של המונח ולבחון את ההקשרים השונים שלו. ראשיתה של הסקירה בסוף שנות ה-60 והמשכה עד ימינו אנו, אך עם זאת

מבוא “ותרא רחל, כי לא ילדה ליעקוב, ותקנא רחל, באחותה; ותאמר אל- יעקוב הבה- לי בנים, ואם- אין מתה אנוכי” (בראשית, פרק ל,’ פס’ א.)’ הכמיהה ללדת ילד היא צורך אישי וחברתי המתקיים כמעט בכל מקום בעולם, ומאז שחר האדם. רבים  רואים בהולדה מטרה מהותית בחייהם, אך לא כולם יכולים להגשימה. בעבור יחידות, יחידים ובני זוג שאינם יכולים להביא ילד, עשוי הקושי להביא לכאב קשה מנשוא, בין אם מדובר בבעיית אי פריון או בגלל היעדר רחם, ביצית או זרע. על פי זפרן ,(2005( השתכללות טכניקות ההולדה בשנים האחרונות ובפרט אפשרויות ההפריה החוץ־גופית לסוגיה, לצד השימוש הגובר בהזרעה המלאכותית הוותיקה, היעזרות בהולדה המשלבת תרומת תאי מין, או אם נושאת (״פונדקאית״,) כל אלה הרחיבו את חלופות ההולדה הרחבה ניכרת בעבור אלו המתקשים להוליד באופן טבעי.. אין צורך להכביר במילים על כך שההפריה- החוץ גופית, וטכנולוגיות חדישות אחרות של פרייה ורבייה, הן סיפור הצלחה של קדמה מדעית. כמו לגבי פריצות- דרך מדעיות וטכנולוגיות אחרות בתחום הביו- רפואי, גם במגזר זה של פרייה ורבייה מתעוררות שאלות לגבי מהות ואופי הרגולציה הנורמטיבית הראויה. שפירא (2005( טוען כי עיצובה של רגולציה נורמטיבית ראויה הוא מיזם רב- תחומי המחייב מאמץ משותף של אנשי מדע, אתיקה, פוליטיקה, כלכלה, סוציולוגיה, דת ומשפט. הרצון במימוש הזכות להורות מביא זוגות רבים לבחור בפתרון הפונדקאות. בחירה זו מעוררת סוגיות חברתיות, אתיות, מוסריות, הלכתיות ומשפטיות. לטענתו של שפירא, בחברות מערביות ליברליות, ההסדרה הנורמטיבית- ובמיוחד המשפטית- של התחום הביו- רפואי קשורה בטבורה לתרבות זכויות האדם. טיעונים רווחים במונחים של זכויות אדם ביו- רפואיות מתייחסים לשאלות של חיים ומוות, בריאות וחולי. “כבוד האדם” הוא מושג

מבוא בגני הילדים לומדים ילדים עם אפיונים שונים ומגוון צרכים. לכל ילד חזקות, יכולות ותחומי עניין אינדיבידואליים. תפקידה של מערכת החינוך לחזק ולטפח את יכולותיהם וכישוריהם של כלל התלמידים. חזון מערכת החינוך לחזק את גני הילדים, כך שיהוו ‘תמונת מראה’ לחברה המכילה מגוון שוניות. כבסיס לקהילה מכילה, הומניסטית, המספקת לכל אחד תחושת שייכות ומאפשרת לכל אחד לבטא את ייחודיותו ולממש את יכולותיו באופן מיטבי. במערכת החינוך שוקדים בשנים האחרונות לשלב ילדים עם צרכים מיוחדים בגן הילדים. השילוב של ילדים עם צרכים שונים בגן מתקיים הודות להפרדה שלהם. (כתבי משרד החינוך בפורטל הורים, 2023) המושג הפרדה מגיע מהסוציולוגיה ומתייחס למנגנונים חברתיים שונים שיוצרים מסלול ליחידים או קבוצות (חוק חינוך מיוחד תשמ”ח-1988). בחרתי בנושא זה כאימא שילדיה נעזרים בגננת שילוב בגן רגיל ובתור אשת חינוך אשר בגן ילדים בו אני עובדת מתקיים שילוב ילדים עם רקע שפתי. בחרתי לחקור את הגן בוא אני עובדת וגן נוסף ולדעת האם עונים על צרכי הילדים, והאם הילדים משלימים את הפערים שנצברו במהלך השנים. האם באמת הם מקבלים “כלים” ועזרים שעוזרים להם להתמודד בכוחות עצמם ולהדביק פערים ולצאת מהשילוב בו הם נמצאים או שילדים אלו “מתויגים” לתמיד במערכת החינוך ובכך היחס כלפיהם שונה. במדינת ישראל קיים חוק חינוך מיוחד לצורך שילוב תלמידים בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים במערכת החינוך. ישנה התקדמות רבה במתן מענה ושילוב הילדים אך קיים עדיין פער מאוד גדול בהכשרת צוותי חינוך ושינוי תפיסות עולם לימודית ואף חברתית שלהם לגבי בעלי מוגבלויות  בטענה של חוסר אמון בילד ויכולתו של הילד להצליח אם יקבל את הכלים והמיומנויות הנדרשות לו, (אבישר ואנטין, 2019). תהליך שילוב (הפרדה)

תקציר במסגרת הסכמי אוסלו (וליתר דיוק בפרוטוקול פריז) הסכימו ישראל ואש”ף על שיטת מעבר הסחורות בינהן מבחינה נוהלית, בטחונית וכן מבחינת התהליך והמיסוי וכו’. ב 29 באפריל 1994 בפריז נחתמו הפרוטוקולים הכלכליים. מדובר היה בזכרון דברים שבו הסכימו שני הצדדים על עקרונות כלכליים על פיהם יחתם בינהם ההסכם הסופי. הסכם זה כלל את מספר נושאים ובהם, אי קיום גבול סחר בין המשק הישראלי לפלשתיני, למעט מספר חריגים הוסכם על המשך מדיניות של “איחוד מכס”. ויש התייחסות אליו במספר פסקי דין. אחד מפסקי הדין הקשורים למדיניות בפועל של העברת סחורות הוא בג”ץ 5841/06[1] שהתייחס למגבלות על העברה סחורות לעזה ונדחה בסופו של דבר. קיימים גם פסקי דין נוספים בנושא זה. מבחינת ההסכם בין ישראל לרשות בנושא הכלכלי (פרוטוקול פריז) חלו התפתחויות שונות בשטח. ככלל ההסכם מוסיף ומתפקד אך הצד הפלשתיני אינו מתקדם כתוצאה ממנו. יישום ההסכם נתקל מיידית בבעיות רבות, בכל זאת ניתן לומר שהשנים 95-2000 היו יציבות באופן יחסי, בשנים האלה היה מאמץ לתרגם את ההסכם הלכה למעשה ולהפעיל את עקרונותיו בשטח.    אך בשנת 2000 החלה האינתיפדה הנושאים הכלכליים השתבשו במידה רבה למשך שנים. מייד אחרי סיום האלימות בקייץ 2005 יישמה ישראל את תכנית ה”התנתקות” במסגרתה פונו יישובי גוש קטיף וצה”ל נסוג לגבול הבינלאומי. היות ולא נחתם כל הסכם חדש והנסיגה הייתה חד-צדדית המשמעות היא שההסכמים שהיו תקפים קודם לכן נשארו בתוקף. להשאיר הסכמים תקפים במציאות שמשתנה לחלוטין זה דבר לא הגיוני. בשנת 2007 במהלך צבאי תפס ארגון החמס העוין לישראל ושאינו חלק מהסכמי אוסלו (היות והוא דוחה אותם) את השליטה ברצועת עזה. משום כך חלו שינויים משמעותיים ובינהם החמרה

תקציר בשנת 1948 הוקמה מדינת ישראל(הכרזת העצמאות של דוד בן גוריון) באזור ערבי שנקרא ע”י הבריטים פלשתין. רבים מהערבים במקום אינם משלימים עם כך. כמיליארד מוסלמים בעולם ברובם הגדול אינם משלימים עם כך (אף כי באופן פאסיבי), בקו הראשון של מדינות העימות כ 120,000,000 איש ונוספה אליהם מעצמה אזורית אירן. לעומת זאת בישראל כיום כ- 8,000,000 תושבים, כ- 16% מהם ערבים מוסלמים. ביחסים מספריים כאלה ברור שקיימים ערבים בישראל המטפחים תקווה להשתלטות ערבית על ישראל. מהצד הישראלי חוששים רבים מאותו דבר עצמו. משנת 1967 קיים כיבוש ישראלי בשטחי יו”ש ורצועת עזה. הסכמי קמפ דיויד וההתנתקות מעזה היו מאורעות מכוננים בקריסת תיזת השלום בישראל ומבחינת הקרע בין יהודים לערבים. התוצאה היא לגיטימציה מוגברת ולעיתים בלתי דמוקרטית לפעילות של כוחות הביטחון במגזר הערבי. נבחנו שלושה מאורעות: ההתפרעויות של אוקטובר 2000, מלחמת לבנון השנייה ומבצע צוק איתן. מצאתי שכוחות הביטחון נהגו בצורה קשה ואפילו בלתי חוקית באוקטובר 2000. בשני האירועים האחרים שנבדקו לא מצאתי מידע על פעילות של כוחות הביטחון במגזר הערבי. מבוא במדינת ישראל ישנו מיעוט ערבי אשר מהווה כחמישית מכלל האזרחים במדינת ישראל .  הם נהנים מזכויות דמוקרטיות כמו כל אזרחי ישראל ,יש לערבים חופש תנועה , זכות לבחור ולהיבחר וכל זכות דמוקרטית פורמלית אחרת. אולם ישנם נושאים אשר בהם ישנה בעיה כמו נושא הגיוס לצה”ל וכמו כן גם מי שמתגייס מנוע מלשרת בתפקידים מסוימים ,גם מנהיגי המיעוט לא זכאים להיות חשופים לכל המידע שקשור לביטחון המדינה. לפיכך מתברר כי בכל מה שקשור לביטחון המדינה אין למיעוט זכויות דמוקרטיות שוות. .בעיה זו מחריפה בזמן לחימה של ישראל מול מדינת אויב או

מבוא האם מודיעין תחרותי / עסקי / ריגול תעשייתי יכול ליצור יתרון אסטרטגי לחברה? הגורם המכריע לקיומו של עסק הוא הידע המצוי ברשותו אם טכנולוגי ואם עסקי,  עם התפתחות התעשייה המודרנית במיוחד לאור צמיחת האינטרנט גברה התחרות בסביבה העסקית ונוצר הצורך להגיב במהירות לצעדי המתחרים או לחלופין להקדים אותם, לצורך כך חברות אוספות מידע מוקדם על המתחרים שלהן, על אופן כוונותיהם, חולשותיהם ומוצריהם כדי להוביל עליהן בתחרות שנוצרה, המידע שנאסף הוא בעל חשיבות גבוהה לחברה, שכן הוא עוזר לחברה בהערכת ביצועיה ושיפור התהליכים המתנהלים בה ובאמצעותו המנהלים יכולים לנתח את הסביבה העסקית ולבנות אסטרטגיה עסקית תחרותית, ברנע, (2004). כאשר אנו באים לבחון מודיעין עסקי / תחרותי נשאלת השאלה היכן נמתח הקו ואיפה הגבול בין מודיעין עסקי לגיטימי לבין ריגול תעשייתי הגובל בפלילים? ריגול תעשייתי מתייחס לקבלת מידע חשאי על החברה ועל הסודות המסחריים שלה או קבלת מידע חסוי אחר ללא רשות, ריגול בדרך כלל הוא לא מוסרי ונעשה באמצעים לא חוקיים לעומת זאת מודיעין תחרותי מתייחס לאיסוף מידע באמצעים משפטיים או אתיים, [שם]. הקו בין ריגול תעשייתי למודיעין תחרותית לא תמיד ברור (Daphne, 2011), הדרכים בהן חברות אוספות מידע הן הקובעות האם מדובר באיסוף מידע חוקי או בריגול תעשייתי, ישנן דרכים רבות בהן ניתן לאסוף מידע חוקי אודות חברה מתחרה וזה עיון במקורות מידע ציבוריים (לפי חוק חופש המידע) כמו עיתונים או דוחות פיננסים (בחברות ציבוריות), מעקב אחר כנסים, תערוכות, ירידים וכולי, אירועים כאלה יכולים לספק מידע חשוב ורב על לקוחות, משקיעים, ספקים ומתחרים נוספים, בנוסף על אילו טכנולוגיות חדשות חברות עובדות כדי להיכנס לשוק ומה מצוי ברשותן, בסקר שערך