עבודות אקדמיות

מבוא גוף הידע הדן בכלי האתגרי ככלי חינוכי ושיקומי מתבסס על כמה גישות תיאורטיות, בהן: הפסיכולוגיה החיובית וגישת הכוחות אשר בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית מתמקדות לא בפתולוגיה אלא בניסיון למצוא ולטפח ‘חוזקות’ וכישרונות בקרב הפרט, והמכירות ביכולות הייחודיות והפוטנציאל האישי של כל אדם, כמספקים את הבסיס להשגת מטרות אישיות (Patterson & Joseph, 2007). בסיס נוסף הוא הגישה השיקומית  המניחה כי כל אדם הינו בעל ערך, כבוד וזכות לממש את עצמו בצורה המקסימאלית, תהיה מוגבלותו באשר היא, והמדגישה מיקסום יכולות ושילוב חברתי של בעלי מוגבלויות. הכלי האתגרי, אם כן, ככלי שיקומי-טיפולי-חינוכי, אינו מתמקד בפתולוגיה, או במוגבלות/בנכות עצמה, אלא בהשלכות התפקודיות של המוגבלות על הפרט, ופועל את פעולתו באמצעות ארבעה צירי השפעה: מוטורי, רגשי, חברתי וקוגניטיבי. היבטי השפעה נוספים של הפעילות האתגרית הם היבטים התנהגותיים כמו: קבלת חוקים וגבולות, שליטה עצמית, דחיית סיפוקים, תוקפנות וכדומה. כמו כן, הפעילות האתגרית מקנה למשתתפים בעלי מוגבלויות ערכים מוספים כמו: מודעות סביבתית, מפגש וחשיפה לקהילה (הפעילות מתבצעת לעתים קרובות במקומות ציבוריים), וכן תורמת לשינוי עמדות הן של צוותי המסגרות והמטפלים, ושל הסביבה, כלפי בעלי מוגבלויות. השפעתה של הפעילות האתגרית נחקרה בהקשר של מגוון אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, ביניהן: נוער בסיכון (לב-ויזל, 1995Pommier & Witt, 1995; ), נפגעי נפש כמו פוסט-טראומטים (ביקמן, 2008), סכיזופרנים (וסקר, 2010; (Voruganti et al., 2006, מוגבלויות פיזיות (Harris, Hanrahan & Jobling, 2006), קשיי למידה (Sommerfeldt, 2010), מתבגרים עם תסמונת דאון (Grenier, Rogers & Iarrusso, 2008) ועוד. אחת התופעות של פיגור שכלי הינה פגיעה בפיתוח מיומנויות חברתיות שונות. מיומנויות אלו הינן חיוניות ליצירת אינטראקציה עם אחרים. למניעת קונפליקטים בין אישיים ולתפקוד תקין בסיטואציות חברתיות

פתח דבר נושא העבודה עוסק בטראומת מלחמת העולם השנייה בקולנוע האמריקני בתחילת המאה ה-21. אנסה להציג את אחת מדרכי ההתמודדות האמריקאית עם טראומת מלחמת העולם השנייה , דרך הקולנוע ההוליוודי. בעקבות היותי חובבת גדולה של סרטי פעולה בכלל וסרטי מלחמה בפרט, החלטתי להתעמק בנושא זה. בחרתי להדגים ולבסס נושא זה ע”י ניתוח  שני סרטים: פרל הארבור(מייקל ביי, 2001) וממזרים חברי כבוד, (קוונטין טרנטינו, 2009). סרטים אלו נבחרו בזכות זווית ראייתם השונה את מציאות המלחמה. הם כה מנוגדים ועם זאת שניהם מתמודדים עם אותה הטראומה. הראשון מתיימר להיות סרט היסטורי  והשני – אמת נרטיבית. עם זאת, שניהם מתמודדים עם טראומת מלחמת העולם השנייה. מעניין מאוד לראות כיצד כל במאי השתמש בטראומת המלחמה ויישם אותה בדרכו. סרטים אשר דנים בנושא מלחמת העולם השנייה מעלים ז’אנרים שונים ונרטיביים אשר משתנים ככל שהזמן עובר, על פי רוח התקופה וכן בהתאם להשקפת עולמו של יוצר הסרט. לפעמים, הבמאים מציגים בסרט הנוגע למלחמה מסר אשר משלב בו דעות חברתיות, פוליטיות ולאומיות המתאימות לאותה תקופה, כמו כן הנרטיב מעוצב על פי שיקולים אומנותיים ומסחריים, כך שהתיעוד ההיסטורי לא תמיד תואם באופן עובדתי את העלילה על המסך. הסיפור כבר לא מציג נקודת מבט אחת על המלחמה, אלא עשוי להציג נקודות מבט שונות, אוניברסאלית יותר. רוזנסטון עוסק אף הוא בקשר שבין היסטוריה לבין אומנות, ובמרכז הדיון שלו הוא מציב את הקולנוע, שהפך להיות מדיה פופולארית ומשמעותית בעיצוב ידיעותיו של האדם במאות ה-20 וה-21. לשיטתו של רוזנסטון, ההיסטוריונים לא צריכים להירתע מן הבדיון בסרטים אך עם זאת ישנן כמה עובדות היסטוריות ידועות ומקובלות שלטענתו חייבות להיות נוכחות. רוזנסטון מודע לכוחה של

מבוא מחקר פסיכולוגי בנוגע לניצולי השואה   מחקר אמריקאי שבדק ניצולי שואה שפנו לטיפול פסיכולוגי מעלה את הממצאים שהניצולים חווים פוסט טראומה כל חייהם. חוקרים בדקו 27 ניצולי שואה חמישים שנה לאחר השואה שפנו אליהם לטיפול, ומתוכם ל 20 מטופלים, או 74% נמצאה הפרעה פוסט טראומטית, מה שמראה שהתופעה נמצאת אצלם לאורך כל חייהם (טרפלר, בראונשטיין, מוסקוביץ, פרידמן, 2007). אצל ארבעה מתוך השבעה שלא אובחנו כבעלי פוסט טראומה נמצאו הפרעות נפשיות קשות של חרדה, שלא מוגדרות כפוסט טראומה. רק שלושה מבין 27 המשתתפים נמצאו ללא חרדות קשות. הנחקרים דיווחו אמנם על ירידה לאורך השנים בסימפטומים של תופעת הפוסט טראומה, אך עם זאת הם דיווחו על עלייה בתגובות כמו הימנעות מהסביבה וחוסר אכפתיות. מחקר אחר שנעשה בתחום מצא שככל שגיל האדם שחווה פוסט טראומה עולה, כך גוברת נטייתו להתבודדות והימנעות מחברה (מקפרלן, 1990). סלומון ופרגר, שחקרו ניצולי שואה שחיים בישראל בזמן מלחמת המפרץ, מצאו שמעבר לדיכאון, חווים הניצולים תפיסה גדולה יותר של סכנה, מצוקה פסיכולוגית גדולה יותר, ומצבים רבים יותר של חרדה, עצבנות והתרגשות מאשר מבוגרים בני אותו הגיל אשר לא חוו את השואה. החוקרים טוענים שמתן עדות ע”י הניצולים הפיג אצלם את תחושת המתח והחרדה, ונתן להם את האפשרות להמשיך ולתפקד בצורה נורמלית. החוקרים הללו טוענים שרוב הנחקרים שהגיעו לבקש עזרה מעולם לא שיתפו עם ילדיהם את מה שעבר עליהם בתקופת השואה. כהן, רחלי ודקל כתבו מחקר על קשיים באינטימיות ותופעת פוסט טראומה אצל ניצולי שואה שהיו ילדים בזמן השואה. הן מסבירות שמרבית הילדים נחשפו לכמה סוגי טראומה, חלק לבדם וחלק עם בני משפחה. אצל ילדים שאיבדו דמויות משמעותיות במשפחה

  מבוא “Just like a marriage among two people, the combining of two companies and their cultures requires careful examination of their corporate personalities” (Kellogg 2004) במאה ה-21, מיזוגים ורכישות (M&A) הפכו לדרך נורמאלית ומקובלת המאפשרת לעסקים לשרוד ולהתפתח. זאת בעקבות גורמים כמו גלובליזציה, חוקים ותקנות חדשים, טכנולוגיות משתנות ושאיפה ליהנות מיתרונות כלכליים הנובעים מיתרון הגודל. גם בישראל מוזגו חברות רבות בשנים האחרונות כדוגמת: נטויז’ן וברק, שטראוס ועלית, תים ומלם, אופקו ופרולור וכו’. בעבודת המחקר שלי, בחרתי לעסוק בשינוי הארגוני בכלל ובתהליך ניהול והערכת הביצועים בפרט, בחברת “כימאגיס” (שהייתה חלק מ”אגיס תעשיות”), לאחר שמוזגה עם חברת “פריגו” העולמית בשנת 2005. שאלת המחקר שאני מעוניינת לבדוק היא כיצד השפיע המיזוג של חברת “כימאגיס” ישראל עם חברת “פריגו” העולמית. בעבודתי אבחן לעומק את אופי השינויים בתחום תהליך ניהול והערכת הביצועים בארגון. השינוי אשר נעשה הוא למעשה התאמת תהליכי ניהול הביצועים של “כימאגיס”  לתהליך הגלובאלי המקובל בחברת “פריגו”, לשם מינוף עסקי ובקרה על סניפיה הפזורים בעולם. את המידע לשם בדיקת שאלת המחקר והסקת מסקנות אקבל ממצגות וטפסים אשר שימשו את מחלקת כוח האדם של כימאגיס לשם הערכת ביצועי העובדים, הדרכות המנהלים לביצוען וניהול הביצועים, לפני המיזוג, במהלכו ולאחריו. הנושא קרוב לליבי מכיוון שאני עוסקת בתחום ולאורך השנים מצאתי עניין רב בנושא התרבות הארגונית ומהי השפעתה על חברות שמוזגו או נרכשו. אני סבורה, כי בעקבות ריבוי עסקאות המיזוג והרכישה לאורך השנים האחרונות, ובייחוד לאור כישלונן של כמחצית מהן, יש צורך בשימת לב מיוחדת על בניית גישה עסקית מועילה אך גם על גישה מכוונת תרבות ארגונית. מחקרים רבים מראים כי מרבית עסקאות המיזוג והרכישה נכשלות

מבוא   השימוש במושג החברה החרדית המופיע בכותרת עבודה זו, מטעה. אין חברה חרדית העשויה ממקשה אחת. זו חברה רב גוונית שיש בה חצרות, חסידויות וקהילות, בעלות אופי שונה וגוונים ייחודיים, המפרידים ומבדלים אותם זה מזה. אין אגודת ישראל כנטורי קרתא, כשם שאין ליטאים דומים לחסידים. לכולם איפיונים שונים, הן בתפיסות עולם והן במראה ובמנהגים.   חוקרים מרבים לדון בשאלה ‘מיהו חרדי?’. אין בנמצא מענה אבסלוטי להגדרה זו. אין בנמצא אבטיפוס חרדי. יש מגוון של חרדים וספקטרום רחב של שיוכים דתיים שונים. זוהי חברה רבת פנים, כיום הרבה יותר מאשר בעבר, שיש בה זרמים גלויים ונסתרים המתאחדים סביב עיקרים מסויימים ונפרדים באחרים. זוהי חברה חיה ותוססת, שלצד ריחוקה וניתוקה מזרם התרבות היהודי-ישראלי הכללי, משפיעה רבות על עיצובה ופניה של החברה הישראלית בימינו. יש לה לחברה זו מכנה משותף רחב – שמירת מצוות ההלכה וכפיפות לרבנים הנחשבים בתוכה ל”גדולי הדור”. אולם תחת מטריה זו קיים מנעד רחב של דעות והשקפות, לעיתים מנוגדות, לעיתים עוינות, שמשותפת להם דרך חיים מוסכמת ובמידה רבה (אם כי לא מונוליטית) איבה לחילוניות היהודית כפרשנית לגיטימית של הזהות היהודית.   הצצה אל תוך נבכיה של החברה החרדית ב-200-150 השנים האחרונות, היא טנדו מרתק של תהליכי בידול והתנתקות לצד פתיחות והטמעות, הן בחברה הכללית בארצות המוצא והן כאן בישראל במאה השנים האחרונות. עבודה זו סוקרת דגשים ונקודות עיקריות בתהליך דואלי זה, מתוך ניסיון לפענח את הצופן המפעיל אותה בעיתות צרה ומצוקה, לצד מעיינות החיוניות שבה, המאפשרות לה לא רק לשרוד   במציאות עוינת ומתנכרת אלא גם לפרוח ולשגשג בחברה ובמציאות העומדים בניגוד ובסתירה לעצם מהותה.   מהו איפה

מבוא “אין פודין את השבויין יתר על כדי דמהין מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם”(תלמוד, מסכת זרעים): פדיון שבויים הינה מצווה יסודית במסורת היהודית וברציפות ההיסטורית של עם ישראל עוד מימי המקרא. אברהם אבינו נחלץ לשחרורם של לוט ומשפחתו שנשבו בידי ארבעה מלכים, דוד המלך נלחם להצלת בני משפחתו מהשבי, הקהילות היהודיות באירופה של ימי הביניים פדו בכסף את השבויים מבני הקהילה ומדינת ישראל פועלת בדרכים שונות לשחרור שבוייה ונעדריה מאז הקמתה. חז”ל אמרו על פדיון השבויים שהיא “מצווה רבה”, היא קודמת בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, משום שהשבי כולל סיכון של מוות. הרמב”ם פסק ש“אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים”. ההלכות והדיונים המפורטים בתלמוד בנוגע לפדיון השבויים מעידות שהדבר היה אקטואלי ושהציבור היהודי היה ער לקיום מצווה זו. יחד עם זאת, ההלכה הגבילה את גובה דמי הפדיון, ואסרה לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע. זאת כדי שלא להגביר את תיאבון הסחיטה, וכדי לא ליצור תמריץ לשודדים לשבות את יהודי הקהילה פעם אחר פעם. או אז, נשאלת השאלה המוסרית והגדולה מהו מחיר סביר (“כדי דמיהן”)? ומהו מחיר מופרז? (גלבוע, 2010). בנוסף להלכה היהודית ישנו פאן פסיכולוגי גם לוגי וגם שכלי אשר גורמות לדילמה פנימית בנושא שחרור חטופים. יש הטוענים כי כל הדילמות המוסריות נובעות מסוג מסוים של חוסר עקביות בכללים המוסריים. מצבים מוסריים בלתי פתירים פשוט משקפים חוסר עקביות גלומה בקוד המוסרי הקיים שלנו. אם ברצוננו להישאר מוסריים, כמו גם הגיוניים, אז אנחנו חייבים להחזיר את העקביות לקוד שלנו. מטרה זו מושגת על ידי הוספת סעיפים חריגים לעקרונות קיימים, ולתת עדיפויות לכמה עקרונות על פני אחרים, או

מבוא עבודה זו באה להציג ולנתח תכנית התערבות שהתבצעה בבית הספר “כרמל זבולון” שבקיבוץ יגור, בית ספר משולב ובו תלמידים שומעים ותלמידים לקויי שמיעה, הלומדים בכיתות נפרדות או בשלוב אינדיבידואלי בכיתות הרגילות. בבית הספר התקיים פרויקט ייחודי, בו השתתפו תלמידים לקויי שמיעה ושומעים בשש פעילויות של פעילות אתגרית (פארק חבלים) אשר הועברה על ידי עמותת “אתגרים”, במטרה לשפר את התקשורת והגיבוש בין שתי הקבוצות. גוף הידע הדן בכלי האתגרי ככלי חינוכי ושיקומי מתבסס על כמה גישות תיאורטיות, בהן: הפסיכולוגיה החיובית וגישת הכוחות אשר בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית מתמקדות לא בפתולוגיה אלא בניסיון למצוא ולטפח ‘חוזקות’ וכישרונות בקרב הפרט, והמכירות ביכולות הייחודיות והפוטנציאל האישי של כל אדם, כמספקים את הבסיס להשגת מטרות אישיות. בסיס נוסף הוא הגישה השיקומית  המניחה כי כל אדם הינו בעל ערך, כבוד וזכות לממש את עצמו בצורה המקסימאלית, תהיה מוגבלותו באשר היא, והמדגישה מיקסום יכולות ושילוב חברתי של בעלי מוגבלויות. ההנחה הייתה שפעילות אתגרית, המבוססת על משחקים, פעילות פיזית ויציאה מבית הספר יצרו אצל המשתתפים  מוטיבציה רבה יותר ללמידה, הזדמנויות שבהן התלמידים לפתח כלים רגשיים להתמודדות עם קונפליקטים ומצבים חברתיים שונים. התכנית התבססה על ההבנה כי שילוב פיזי בלבד של התלמיד עם המוגבלות לא בהכרח מוביל לשילוב חברתי ואישי (רייטר, 1989). אינטראקציה בין ילדים עם מוגבלויות לבין בני גילם ללא מוגבלות אינה נעשית באופן אוטומטי. ילדים נוטים להתחבר עם הדומים להם, דבר המשאיר את הילד עם המוגבלויות לעתים קרובות בבדידותו. השילוב הוא פעולה אקטיבית, הכוללת את רכישת אמונו ואת הכשרתו של בעל המוגבלות לצורך הצלחת השילוב, וכן את הכשרת הקהילה מבחינת עמדותיה כלפי המשולב (רונן 1988). בעבודה מוצגות

מבוא עבודה זו באה לבדוק האם וכיצד פעילות גופנית (ספורט) מהווה גורם מזרז החלמה וצמיחה מתוך טראומה בקרב אנשים עם מוגבלות פיסית. גוף הידע הדן בכלי הספורטיבי ככלי חינוכי ושיקומי מתבסס על כמה גישות תיאורטיות, בהן: הפסיכולוגיה החיובית וגישת הכוחות אשר בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית מתמקדות לא בפתולוגיה אלא בניסיון למצוא ולטפח ‘חוזקות’ וכישרונות בקרב הפרט, והמכירות ביכולות הייחודיות והפוטנציאל האישי של כל אדם, כמספקים את הבסיס להשגת מטרות אישיות (Patterson & Joseph, 2007). בסיס נוסף הוא הגישה השיקומית  המניחה כי כל אדם הינו בעל ערך, כבוד וזכות לממש את עצמו בצורה המקסימאלית, תהיה מוגבלותו אשר תהיה, והמדגישה את מקסום היכולות והשילוב חברתי של אנשים עם מוגבלויות. הכלי של פעילות גופנית וספורט אם כן, ככלי שיקומי-טיפולי אינו מתמקד בפתולוגיה, או במוגבלות/בנכות עצמה, אלא בהשלכות התפקודיות של  המוגבלות על הפרט. בעבודה זו אציג סקירה של נושא הטראומה וצמיחה מתוך טראומה, של משמעות המושג תנועה וספורט, ובהמשך אציג מהי מוגבלות פיסית וכצד היא משפיעה על אנשים החווים אותה תוך דגש על סקירת ההשפעה של מוגבלות פיסית על תחושת המסוגלות העצמית. בהמשך ואבחן את המחקרים העוסקים בזירוז החלמה גופנית והעצמת תחושת מסוגלות עצמית ונפשית ע”י שימוש בתנועה וספורט. חלקה המרכזי של העבודה מציג ממצאם שנאספו בשישה ראיונות פתוחים, חצי- מובנים, שנערכו עם שישה אנשים עם מוגבלות פיזית מולדת או נרכשת אשר עוסקים באופן קבוע בפעילות גופנית ספורטיבית, ומתוך ראיונות אלה אציג תמות מרכזיות הנוגעות להשפעתה של פעילות גופנית על אנשים עם מוגבלות פיזית, ועל יכולתה להוות גורם מזרז החלמה במקרה של טראומה.     תוכן עניינים מבוא- עמ’ 3 סקירת ספרות- עמ’ 11-4 טראומה