סמינריון סוגיות באכיפת חובת הדיווח על התעללות בקטינים וחסרי ישע
מבוא אין בעולם חברה דמוקרטית, מתקדמת ומכבדת זכויות אדם, שמאפשרת שימוש בכוח ובאלימות כדרך ליישוב סכסוכים, ככלי לעיצוב התנהגות, או כאמצעי לפריקת כעסים או תסכולים. אין זה אומר שאין בחברות כאלה ביטויים קשים של אלימות ביחסים בין בני-אדם. אך הם זוכים לגינוי ולתגובה עונשית ובוודאי שלא להסכמה או ללגיטימציה. גם כשמדובר בילדים יש כיום הסכמה מלאה, לפחות בחברות דמוקרטיות, שאין לקבל, להשלים, או להסכים עם ניצול, פגיעה או התעללות בהם, גם לא כאשר אלה מתרחשים בתוך המשפחה. טובת הילד, הגנה על שלום הילד ואף זכויות הילד, הפכו למושגי יסוד מקובלים מבחינה משפטית וחברתית כאחד. עם זאת, מתברר, שגם היום, וגם בחברות מתקדמות, יש עדיין בידול של הילדים משאר הקבוצות בחברה, וכבודם כאדם וזכותם לשלמות גופם אינם מובנים מאליהם. באמצעות שימוש בשמות שונים כמו “ענישה גופנית”, “מכה חינוכית”, “שימוש בכוח סביר”, מקבלת הפגיעה בילד לגיטימציה ונימוקים שונים לחשיבותה, לנחיצותה, ליעילותה ולכשרותה. התעללות בילדים בתוך המשפחה לסוגיה השונים- פיזית, מינית ונפשית- הייתה קיימת מאז ומעולם ובשנים האחרונות עלתה על סדר היום הציבורי, במלוא בולטותה וחריפותה. לאורך השנים, חל שינוי רציני בהתייחסותם של המחוקק ושל בתי-המשפט לנפגעי עבירה ככלל, ובפרט כשמדובר בעבירות המבוצעות בתוך המשפחה וביתר שאת כשמדובר בפגיעה בקטינים. בשנת 1989 נחקקה חובת הדיווח על עבירות אלימות, הזנחה והתעללות בילדים וסיימה במידה מסוימת, תקופה ארוכה של התכחשות לקיומה של תופעת התעללות בילדים בישראל. חובה זו נחקקה בקול תרועה גדול בעקבות אירוע טראגי שטלטל את המדינה.הוחלט להטיל את החובה לא רק על אנשי מקצוע (כמו בהרבה מדינות בעולם) אלא גם על כלל הציבור. כל הנוגעים בדבר היו אופטימיים וצפנו לחובת הדיווח עתיד מזהיר. האומנם?