עבודות אקדמיות

מבוא עבודה זו תעסוק במוטיב המשפחה הלא מאושרת ביצירתו של עגנון ותשווה לשם כך שני סיפורים אותם כתב – “סיפור פשוט” ו”בדמי ימיה”. שאלת המחקר בעבודה זו תהיה מה הם הגורמים שהשפיעו על משפחות לא מאושרות ביצירות עגנון ? מעיון ביצירתו של עגנון ניכר כי היא מאופיינת בקונפליקטים רבים, המעיבים על חיי הדמויות ויוצרים טראומות ומועקות בחייהן, כך שהאושר הינו מטרה כמעט בלתי אפשרית. כמו כן, המשפחות המתוארות ברומנים שלו הינן דיס הרמוניות ומתקשות לפעולת באופן נורמטיבי כמשפחה. בעבודה זו אבקש לבחון את מוטיב המשפחות הלא מאושרות ביצירותיו של עגנון באמצעות ניתוח של שתיים מיצירותיו המרכזיות ורבות ההשפעה – בדמי ימיה וסיפור פשוט. בדמי ימיה הוא ספור קצר הוא מתאר את לאה, הנקלעת בסבך רגשותיה בין שני גברים, מינץ בעלהּ, ועקביה מזל, אהובהּ משחר נעוריה. לאה האישה הצדקנית איננה בוגדת ממש בבעלה. היא נאמנה לו עד הסוף וזו גם הסיבה שהיא מתה בדמי ימיה – במחצית-חייה. כי אהבתה לעקביה מזל. סיפור פשוט הוא רומן המתאר את העיירה היהודית בגולה. הסיפור הוא רומן פסיכולוגי המתאר את אובדן השפיות של הגיבור, ובנוסף, מעביר ביקורת חברתית נוקבת על העיירה היהודית שכל עיקרה זה מאכל, משתה ותאוות ממון. הרומן משמש כמעין המשך לסיפור בדמי ימיה, הוא מגולל את קורותיהם של חלק מהגיבורים ומעלה את אותם דגשים העוסקים בחוסר הרמוניות במשפחה ובאי יכולת של הדמויות להגיע לתחושת אושר. סיפור זה מוסיף לנו על קורותיהם של תרצה ועקביה מזל, כאשר בסיפור “בדמי ימיה” מסופר שעקביה מזל חקר את תולדות הקהילה היהודית ואילו תוצאות מחקריו מופיעים כהמשך בסיפור פשוט. בפרק הראשון אסקור באופן כללי מה מאפיין משפחות לא מאושרות

הקדמה במסגרת העבודה, אבקש לעסוק בנושא: פרשנותו של רבי אברהם אבן עזרא. רבי אברהם אבן עזרא נולד בעיר טודלה, שבצפון ספרד, בשנת 1089, וייתכן שכבר בצעירותו עבר דרומה למרכזי החוכמה היהודיים שבספרד המוסלמית – קורדובה, טולידו וגרנדה, ואף הגיע לצפון אפריקה. בשנת 1140 עזב את ספרד “מחמת המציקים” ומאז פעל במשך 25 שנים בארצות אירופה הנוצרית (איטליה, צרפת ואנגליה). הוא נפטר בשנת 1164 (כדורי, תשס”ז). סקירה במקורות הספרותיים השונים מעלה, כי הראב”ע ידוע כאישיות בעלת פנים רבות: משורר, פרשן, מדקדק, פילוסוף, אסטרונום, אצטרולוג, מתמטיקאי, חכם בחוכמת החיים, שנון וחריף בפתגמיו, בקי ונבון באוצרות היהדות ובמדעים כלליים, בעל תפישה עמוקה ורחבה להפליא (ויזר, תשל”ו). יצירותיו של הראב”ע בדרך כלל מתחלקות לשתי קבוצות עיקריות: בתקופה הראשונה, (1089-1140) הוא שהה בעיקר בספרד, השתלם בתורה ובחכמות כלליות והתרועע עם המשורר והפילוסוף רבי יהודה הלוי. מבחינה ספרותית מייחסים לתקופה זו בעיקר את כתיבת שיריו – שירי קודש ושירי חול (ניצן ואחרים, 2001). התקופה השנייה הייתה תקופה של נדודים מאונס. ראב”ע עזב את ספרד ועבר לאיטליה (רומא, לוקה, וירונה) משם לדרום צרפת ולצפונה (מנטובה, נרבונה, בדרש, רואן), ומשם לאנגליה  (לונדון). שם הוא כנראה נפטר בשנת 1164 (או בשנת 1167) (שם). גולת הכותרת ביצירותיו הם פירושיו לתנ”ך בכלל ולתורה בפרט, שבהם עומדות לו כל המעלות, שחברו יחד להאדיר ביתר שאת את מפעלו הכביר. בד בבד, יש לזכור את החומר העשיר המצוי בפירושיו (ויזר, תשל”ו). “יסוד מורא וסוד תורה” ו – “אגדת השבת” הם שני החיבורים האחרונים של ר’ אברהם בן עזרא. מבין כתביו המרובים “יסוד המורא” הוא היחיד שמוקדש לעיון שיטתי ביסודות היהדות. מותר איפוא לראות בחיבור

מבוא   הרומן “דיוקן האמן כאיש צעיר” של ג’יימס ג’ויס פורסם לראשונה ב-1916, ומציג את דמותו של סטפן דדאלוס, וסיפור התבגרותו באירלנד הקתולית. הרומן מבוסס על אלמנטים ביוגרפים של ג’ויס, ומתאר את סיפור הפיכתו לאמן; הבחירה שלו בלהיות סופר. סטפן לומד את מגבלות המוסדות שהוא נמצא בהם, כמו כנסייה, בית ספר ומשפחה, ובוחר בדרך עצמאית וביקורתית. בספר “העולם בסיפורת, חיקוי מציאות או ארגון אמנותי?”  מציגה חנה הרציג (1989) שתי אפשרויות של הרומן: חיקוי דמוי מציאות וארגון אמנותי. חיקוי דמוי מציאות משתמש בחוקיות של המציאות; חוקיות סיבתית, התפתחות הזמן, מיקומים, אירועים היסטוריים וכו’. שורשי התפיסה הם אצל אריסטו בספר “פואטיקה”. לעומת זאת חיקוי אמנותי הוא ייצוג מציאות שמתבסס על אמצעים אמנותיים, והדגשה של אסכולה זאת אפשר למצוא אצל הפורמליסטים הרוסים. בעבודתי ארצה להתמקד בהשוואה בין העובדות הביוגרפיות לגבי ג’יימס ג’ויס האדם, ולבדוק כיצד הוא מעביר את סיפורו הביוגראפי לרומן, באמצעות הדמות של סטפן דדאלוס. שאלת המחקר תהיה: באיזה אמצעים אמנותיים משתמש ג’ויס ב”דיוקן האמן כאיש צעיר” כדי להפוך סיפורים מחייו לרומן בדיוני? בעבודה לא אטען שג’ויס מתבסס לגמרי על חייו וניסיונו, אלא ארצה לבדוק, על בסיס השוואה עם ידע ביוגראפי על הסופר, כיצד הוא מעביר את סיפור התבגרותו אל עולם הספרות. בין השאר אנסה להראות את הז’אנר של רומן התבגרות ושל מונולוג פנימי בהם משתמש הסופר כאמצעים אמנותיים, כלומר חיקוי אמנותי, לצורך תיאור המציאות בה גדל באירלנד. הפרק הראשון יניח את הבסיס לתשתית התיאורטית שתשמש את המחקר: בפרק זה אעסוק בחיקוי מציאות לעומת חיקוי אמנותי, כלומר מונחי הבסיס של הקורס, וכן בהגדרות של מונולוג פנימי ורומן התבגרות – שהם שני אמצעים

מבוא: מהות הסוגיה אותה אני בוחנת בעבודת המחקר שלי הינה הסכמה מדעת של חולה נפש.מדובר בסוגיה המורכבת ממס’ תחומים הקשורים אלו באלו.ובראש ובראשונה התחום הרפואי המתחבר עם התחום הפסיכולוגי ושניהם די כפופים לתחום המשפטי,ולעיתים אף לפן ההלכתי.עקב כך שנושא זה מתפרש על מס’ רב של תחומים השתדלתי להתייחס לכול התחומים ולעיתים ממש “על קצה המזלג” על מנת:”לסבר את האוזן”.האם בכלל ניתן להסביר לחולים מסוג זה?ועד כמה אם בכלל?בעבודתי,אעסוק לא רק בהבנת המידע (מכיוון שיש חולים אשר מתכחשים ולעיתים אף לא מודעים לעבודה שהם חולים)ואנסה להבהיר ולהדגיש את חשיבותה של ההסכמה מדעת ולמרות שמדובר בחולי נפש אשר לא תמיד מודעים למתרחש סביבם יש לבקש את הסכמתם במגבלות האפשר ולהתאים את ההסבר ככל הניתן לפי מצבם וכשירותם וזאת עפ”י הערכת הגורמים השונים.כל זאת ועוד אחקור ואדון בעבודתי.

מבוא במסגרת עבודת הסמינריון, בחרתי לעסוק בסרט התיעודי “רסיסים”, משנת 2009, שנכתב על ידי: יונתן חיימוביץ’. חיימוביץ’ חוזר, אחרי שנים, לפגוש את דיירי הבניין הירושלמי שבו גדל, ולהתמודד עם מותם של הוריו. בעזרת המפגש המרתק עם מי שנותרו “ממעגל החברים של סבא וסבתא שלו”, דמויות יוצאות דופן במינן, הולכת ונפתחת עבורו האפשרות “לגעת שוב בזיכרון העבר ולהשלים עם שברי ההווה”. סיפורי הדמויות, מהגרים מברית המועצות לשעבר, טעונים בגעגועים לזמן ולמקום שלא קיימים יותר אלא בזיכרונותיהם. בעזרת עדשת המצלמה, חיימוביץ’ מציג בפני הצופים רצף של סיפורים, דמויות, דימויים וקולות, כשכל אחד מהם משמש חוליה בשרשרת המציאות היומיומית של ילדותו. בד בבד, הסרט מכיל בתוכו מוטיבים של: זמן, עבר/הווה/עתיד, זיכרונות לאירועי העבר בכלל וגעגועים אליהם בפרט; במקביל, לטעמי מבלי שהתכוון לכך, חיימוביץ’ פותח בפני הצופים חלון אל עבר “הזקנה”, שנגלת במלוא תפארתה. בהתאם לכך, במסגרת הקורס, ובאמצעות הסרט, אבקש לבחון את שאלת המחקר: “כיצד באה לידי ביטוי הזקנה באמצעות הסרט התיעודי “רסיסים”? וכיצד מושג הזיכרון, שמהווה לחם חוק במהלך הסרט, מסייע בכך? (אני אתייחס לשאלת המחקר בהרחבה בפרק מס’ 2). מבנה העבודה הינו: בפרק הראשון, בחרתי להציג את פרדיגמה + שאלת המחקר. בפרק השני, בחרתי להציג את המתודולוגיה, תוך התייחסות למחקר האיכותני בכלל ולבחירה שלי בסרט הדוקומנטרי בפרט. בפרק השלישי, “שדה המחקר”, בחרתי לכתוב בקווים כללים על הסרט שבחרתי ולפרט על הדמויות השונות שבו. בפרק הרביעי, “החלק הספרותי”, בחרתי לעסוק בכמה היבטים של הזקנה בכלל ובהקשר של זיכרון וזקנה בפרט. בפרק החמישי, אתמקד בממצאים השונים שעלו במהלך הסרט. בפרק השישי, בחרתי לעסוק בדיון רחב, שכולל בתוכו את החלק הספרותי ואת החלק של

א. ראשית דבר דיני החוזים בישראל נלמדו בראשיתם בעיקר מהמשפט האנגלי על מעלותיו ומגרעותיו. אולם, בשנת 1973, היינו שנות הליכי החקיקה הצרכניים למיניהם והמעבר למשפט הישראלי הביאו עימם את הבשורה החדשנית, לפיה ישנו חוק חדש, בצלמנו כדמותנו. על ההבדל המהותי בין הגישות נאמר בקצרה כי המשפט האנגלי מאמין ודוגל בהתערבות מינימאלית, “אדם לאדם זאב”, לעומת המשפט הישראלי אשר ראה חשיבות לקביעת נורמות מוסריות כחובות חוזיות. חוק החוזים הכללי הוגש במטרה לקבוע את החקיקה הישראלית, עם העקרונות כפי שהאמינו שיש לנהוג פה, אשר הם בשונה מהדין האנגלי מחילות חובות רחבות יותר על הגנת הזכויות. אחד החידושים בחוק היה בסעיף 12 לחוק החוזים היה, כי בניגוד למה שיראה בעיני רבים כדבר סביר כי יש לנהוג בתום לב בקיום החוזה כפי שנקבע בסעי’ 39, אלא כבר בשלב המשא ומתן לכריתת החוזה יש לנהוג בתום לב. וכהמשך לסעיף זה, נקבע בסעי’ 15 כי בניהול משא ומתן יש לנהוג בחובת גילוי בין הצדדים. זאת עוד, החוק הישראלי לא הסתפק בדרך של “אל תעשה”, אלא הטיל חובות אקטיביות, כאשר עם התפתחות הפסיקה כללים אלו חלחלו אט אט לאורכם ורוחבם של חלקים נרחבים מאוד בחקיקה פה אצלנו, ישראל. החשיבות בעקרונות אלו, היא ערכית ומסורית כאחד, שכן כמדינה יהודית ודמוקרטית, עלינו לקבוע כללי מוסר מעשיים, ועקרונות אלו גוברים אף על חופש החוזה, וכדברי השופט אלון שלא יהא אדם “נבל ברשות החוזה” . שכן, לא אחת אנו נתקלים במקרים בהם אדם החותם על חוזה, ימצא את עצמו בפני שוקת שבורה בגלל חתימתו על חוזה או שלא נחשף דברים מהותיים אשר אם היה יודע אותם קודם לחתימת החוזה יתכן כי

תקציר “קוּמִי צְאִי, אֲחוֹתִי כַלָּה, קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי – בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי: מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ, נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל-בֵּיתִי…” (מתוך שירו  “קומי צאי” של ח.נ. ביאליק) במחקר הנוכחי נעשה נסיון לחקור את חלומותיהן של נשים בתקופה הסמוכה לחתונתן על פי התיאוריה היונגיאנית. טקס החתונה הוא אוניברסלי ומתקיים בתרבויות שונות ומגוונות. הסמל של הטקס הוא גם לטקס החתונה הפנימית של האדם וקבלת הזהות שלו. מטרת המחקר היא להציג את הקשר בין החתונה הפנימית האישית לחתונה שמתקיימת במציאות והגישור בין העולם הקולקטיבי לזה החיצוני. לכן המחקר שואל האם התכנים הנפשיים שיעלו בחלומות הנשים, גם יבטאו את תהליך האינדבידואציה האישי שהן חוות. אוכלוסיית המחקר כללה 25 משתתפות בטווח גילאים הנע בין 23-30, כאשר כל אחת דיווחה על חלום יחיד בתקופה הסמוכה לאירוע החתונה וכן פירטה את האסוציאציות העולות מהחלום והתחושה עמה התעוררו.  בחינת שאלות המחקר ופיתוח מטרת המחקר נעשו באמצעות ניתוח שאלוני החלומות. ראשית, נעשה ניתוח תכני ופרשני של החלומות על ידי איתור מכנה משותף בין החלומות של המשתתפות, שבאמצעותו התהוו תמות עיקריות. הניתוח נעשה באמצעות התיאוריה של קרל גוסטב יונג. שנית, התבצע שימוש בסולם לבדיקת “חלום מזוכיסטי”. ממצאי המחקר לשאלת המחקר הראשונה הובילו לתימות המציגות את תהליך האינדבידואציה אותו חוות הנשים והן: פרידה מהזהות הישנה הכוללת את ארכיטיפ האם הגדולה; את שלב הלימינאליות והמעבר אל עבר התימה השניה שהיא חרדה וחששות מתהליך הכניסה לזהות חדשה הכוללת בתוכה גם את ארכיטיפ האנימוס והצל. כל אלה לוקחים חלק בתהליך איחוד הניגודים המתקיים בלא מודע. ממצאי המחקר לגבי שאלת המחקר השניה מציגים את ההתמודדות הנפשית העמוקה של הנשים עם תהליך

מבוא בית הספר הרצוי אינו מוגדר, לפי התפיסה הביקורתית, כמקום בו מונחלת תרבות אוניברסלית “מקודשת” (אקולטורציה), ולא מקום בו קיימת קונפורמיות חברתית (סוציאליזציה) ואף לא מקום בו מתמקדים בפיתוח היחיד תוך הפיכת הסובייקטיביות שלו לערך עליון של החינוך (אינדיווידואציה) אלא שעל פי הנרי ג’רו (1988), בית הספר הביקורתי מוגדר כ’מתחם ציבורי דמוקרטי’, כלומר מקום בו מתחנכים התלמידים לקראת אזרחות פעילה בדמוקרטיה אמיתית. לאור התפיסה הביקורתית יש להקנות את הידע וללמד את הפרט כיחיד חושב בהתאמם לחזון משתף של הלומדים כמי שירצו לחיות יחד בחברה שיוויונית וצודקת יותר. לפיכך ערכים של סולידריות, סמכות משחררת, שיוויון ושותפות מכתיבים את הדרך, והמאמץ העיקרי של בית הספר הרצוי הוא לחנך אזרחים חושבים, אשר יבקשו לממש את הערכים עליהם חונכו בחברה. בניגוד לחינוך “הבנקאי” על פי פרירה (1981), שלפיו התלמידים הופכים לכלי קיבול שעל המורה למלאם תוכן על ידי שינון וחזרה על החומר הנלמד, ובמקום לפתח תקשורת עם התלמידים הוא מפקיד אצלם “הפקדות”, כממלא תפקיד של “המורה היודע כל”, הבא להעניק את הידע לתלמידים שאינם יודעים כלום, ויכולת האחסנה של ההפקדות הללו מובילה אותם לחוסר ביצירתיות ולמחסור במודעות ביקורתית כלפי העולם. לדעת פרירה הידע צומח ועולה אך ורק בזכות הגילוי והמחקר של האנשים זה עם זה ועם העולם ופיתח את החינוך המשחרר, המציג את בעיותיהם של אנשים ביחסם עם העולם והחותר לפשרה בין המורים לתלמידים בכך ששניהם משמשים מורים ותלמידים יחד. הפדגוגיה הביקורתית נעשית יותר ויותר מקובלת בשנים האחרונות בקרב אנשי חינוך בעלי גישות חברתיות מסוגים שונים, אך יחד עם השימוש המתרחב במושג נולדו משמעויות ופירושים שונים למושג השונות מהמשמעות שיוחסה לו על ידי פאולו