(13/06/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

“LIFE GOES ON EVEN IF THERE’S A GRAVESTONE” PHILOSOPHY WITH CHILDREN AND ADOLESCENTS ON VIRTUAL MEMORIAL SITES

“החיים ממשיכים גם כשיש מצבה” פילוסופיה עם ילדים ובני נוער באתרי זיכרון ברשת האינטרנט

אריאל קיזל, הפקולטה לחינוך – אוניברסיטת חיפה – ישראל

תקציר: בכל רחבי הרשת האינטרנטית, אתרים פעילים רבים עוסקים בזיכרון ציבורי (קולקטיבי) ואישי. האתרים הרלוונטיים לזיכרון ציבורי (קולקטיבי) עוסקים בהבניית הזיכרון של קבוצות חברתיות (קהילתיות (מדינות, מחוזות מדינה, קבוצות אתניות, קבוצות דתיות, וכו’) והן חלק מ”דת אזרחית”. האתרים אשר מתמודדים עם זיכרון אישי, מנציחים אנשים שמתו ואשר לבני משפחתם או קהילתם יש אינטרס לשימור זיכרונם. מאמר זה מציע אנליזה של שיח פילוסופי נרחב שנמשך במשך טווח זמן של שנתיים בקרב שלוש קבוצות של צעירים (ילדים ומתבגריםבני נוער) אשר חוו אבדן במשפחתם או קהילתם, ואשר השתתפו בכתיבת טקסטים באתרי זיכרון אינטרנטיים, או אשר הקימו אתרים שכאלה כחלק מההתמודדות עם האבדן. מאמר זה מבקש להציע ניתוח נרטיבי, הסברי של השיח הפילוסופי ולתרום להרחבת הדיון ביחס לחיבור בין ‘פילוסופיה עם ילדים’ ושיטותיה (מתודות) (כמו ‘קהילה של חקירה’) והמרחבים החברתיים ברשת שבהם מתנהלים חיים שלמים אשר מעורבים בהם ממדים פילוסופיים.

מילות מפתח : זיכרון וירטואלי , אבדן, פילוסופיה עם ילדים.

 

האינטרנט מציע מרחב עצום להביע זיכרון קולקטיבי (ציבורי) ואישי שמוקדש לצורות מגוונות של השתתפות עבור המשתמשת והחלפת מידע (Beer & Burrows, 2010). חלק מהאתרים הללו משמשים כסוג של קהילה עבור יחידים או קבוצות אשר יצרו מרחב סגור (לעיתים תוך שימוש בסיסמאות) שבו חברי הקבוצה יכוליםות לכתוב ולשתף מחשבות ורעיונות, ולהעלות קבצי וידאו או טקסטים כתובים. לכן, האתרים הללו מהווים בתים וירטואליים. חלק מהאתרים האחרים משמשים כמרחבים פתוחים שהחברים בקהילה האבלה, וכמו כן הציבור, יכולים להשתתף בקריאה, שיח פתוח, כתיבת טקסטים או פרסום מחשבות. רקובר (Recuber, 2012) מגדיר את המבקרים באתרים הללו, שתורמים למאגר הזיכרון, “יצרכנים” (חיבור בין יצרן וצרכן, במקור “prosumers”). לפיו, “כפי שצורות אחרות של פעילות ברשת האינטרנטית מקושרת לתופעה המתוארת לרוב כ”רשת 2.0” (“Web 2.0″), שבה אתרים מציעים למשתמשים פלטפורמה או מסגרת שהם יכולים להוסיף לה או לשנות, תוך תרומה לבנק זיכרון דיגיטלי, היא צורה של הפקה וצריכה באותו הזמן. הצריכה של הארכיונים האינטרנטיים ומאגרי זיכרון אף מאפשרים צורה של הפקה או יצירה, משום שמשתמשים באופן תדיר מוספים סיפורים אישיים, מצרפים קבצים, קישורים אינטרנטיים דרך המאגר המידע ככלי להתאמה אישית ושכלול של התוכן הקיים, או אפילו את חוויות החיפוש בעצמן” (Recuber, 2012: 533).

המבנה של האתרים הללו מבקש “לגלם את מערכות היחסים של תרבויות הפעילות בהשתתפות וזיכרונות משותפים קהילתיים שמובנים באמצעות טכנולוגיות אינטרנטיות מהדור הבא, כמו ‘חיים שניים’ (Second Life), בלוגים, wikis, ואתרים חברתיים כמו Facebook ו My Space” (Jesiek & Hunsinger, 2008: 193). למרות שהדברים הכתובים באתרי הזיכרון הללו אינם ניתנים לכתיבה מחדש באותו הלך רוח כמו ערכים בויקיפדיה, חלק ממאגרי הזיכרון הללו מאפשרים למשתתפים להוסיף תויות לפריטים קיימים, ומפתחים של מאגרי זיכרון בזמנים אלה בוחנים אפשרויות חדשות להוסיף סוגי פעילויות שונות ולהרחיב את אופני השתתפות בעדכונים עתידיים.” (Jesiek & Hunsinger, 2008). חלק מאתרי האינטרנט הללו מציעים מרחבים וירטואליים לשימור זיכרון או מרחבים להביע אבל וצער קבוצתיים או אישיים. אתרי האינטרנט הללו הן דרך ישירה להמשכיות של מרחבים ממשייםחומריים כמו אנדרטאות, פינות זיכרון או טקסים המערבים הקדשה של אתרים ממשייםחומריים (כמו גנים ציבוריים או ספריות) לזיכרון של הנפטרים או קיומם של מיזמים המערבים זיכרון מסוגים שונים.

זיכרון אישי וקולקטיבי (ציבורי)

זיכרון קולקטיבי הוא אחד מרכיבי הנרטיב אשר מיזמים לאומיים ותרבותיים שהמוות ממלא בהם תפקיד מרכזי משתמשים בו. זיכרון קולקטיבי כרעיון זכה ליותר ממספר הגדרות ופרשנויות רבות, למשל אוסף של עובדות ונקודות מבט ביחס לעבר שקבוצת אנשים מחזיקה בהם (Halbwach, 1980; Bodnar, 1992; Assmann, 2007). זיכרון קולקטיבי כולל אירועי עבר שלא בהכרח נחוו באופן ישיר, אך שהיו מועברים על ידי אחרים לחברה באופן שלם דרך אמצעים שונים של תקשורת וסוכנים שונים של פעילות חברתית (Reese & Fivush, 2008). מיתוסים וריטואלים גם הם נושאים זיכרון קולקטיבי, אשר מהווים את ה’כלים’ הרשמיים של מערכות דת אזרחיות (Harber & Pennebaker, 1992) אשר מועברים דרך תפיסות עולם מסוימות על ידי סוכני זיכרון מערכתיים, כמו מערכת החינוך, תקשורת ואומנות.

שוורץ (Schwartz, 1977) רואה זיכרון קולקטיבי כהצגה מחדש של העבר המגולם בסימנים  ועדויות היסטוריות. גרמשי (Gramsci, 1971) גורס כי קבוצה הגמונית יכולה לעצב את הדעה של קבוצות אחרות לגבי החברה, מלחמה, ואהבת-המדינה, ואפילו לקבוע את המדדים לשיפוט ביחס למושגים אלה. מקלרן (McLaren, 1989) מסכים עם הניתוח הזה ומכוון את ביקורתו אל מערכת החינוך בכך, שבסוף התהליך, האינטרסים של מעמדות חזקים מחלחלים לאינטרסים של שאר הקבוצות, כשהתוצאה היא שכל הקבוצות האחרות מפתחות תודעה של הסכמה.

שיחים נוספים נכנסים לתוך רשת מערכות היחסים המורכבת של היסטוריה וזיכרון, בין היסטוריה להווה. למרות ששני המרחבים מקיימים מערכות יחסים עצמאיות, בכל זאת, הם מובדלים במחשבה ההסברית-ניתוחית (וכמו כן, אמפירית- חווייתית). השיח הראשון מתעסק במרחק שבין זיכרון (משותף, קולקטיבי או תרבותי) וה”אמת” ההיסטורית, והאחרון מתעסק בפער שבין העבר “כפי שהיה” והייצוגים שלו בהווה.

המימד של זיכרון אישי מבוסס על היחיד (האינדווידואל) אפילו הילד, אשר מארגן את המציאות עבור עצמו בהתאמה ביחס לסיפור שהוא מספר לעצמו (Pillemer & White, 1989; Bartlett, 1955; Pillemer, 1998). באופן דומה, הוא מושפע מסיפורים אחרים אשר סופר לו על עצמו. ישנה מערכת של תקשורת מעגלית בין שני החלקים הללו של המימד של זיכרון אישי, שמושפעים זה מזה באופן באופן מתמשך ובלתי פוסק, ומפעילים מערכות יחסים של כוח במובן שפוקו (Foucault, 1980) דיבר עליהם ומשנים אותם. היציבות החלקית של הזיכרון האישי איננו חסין מפני השפעות סביבתיות וקבוצתיות אשר, ברוב המקרים, הופכת אותם לנוזליים (Bauman, 2000).

במובנים רבים, הכלים של זיכרון אישי הם האופן שבו אנחנו רואים את העולם דרך מיקרוסקופ ופריסקופ, שניהם, עם רזולוציות גבוהות ונמוכות. זיכרון כולל מאורע אשר יש לו באופן כללי התחלה, אמצע וסוף, אפילו אם הסוף הוא זמני או דינמי, ויכול להתחלף בכל רגע. סוגות כמו תיאור מצב עיתונאי, סיפור או אגדה הן דוגמאות לזיכרונות נרטיביים. הם עוזרים לאפשר לפענח אופני מחשבה והתנהגות של אדם ושל אותם יחידים כקבוצות. ניתן להשיג זאת בעזרת מבנה נרטיבי. חוקרים אשר אימצו גישה נרטיבית מבינים זאת כדיאלוג, שפותח את האפשרות למפגש בין החוקר ומה שנחקר (Sarbin, 1986), ובמקרה שלנו, בין החיים לבין המתים.

זיכרון כתשתית עבור הבנייה אישית מכילים גם מימד לפיה הנרטיב והעצמי אינם נפרדים האחד מהשני. לפי מקאדמז (McAdams, 1985), התפיסה של העצמי כנרטיב מאפשרת ליחידה להגשים תפקיד פעיל ביחס לזהות שלוה. אנשים מייצרים זיקה בין האירועים שעברו ניתוח תמטי בהתאמה לדימוי עצמי ברור. במקרה הזה, ניתוח נרטיבי מאפשר לחשוף את המשמעות של הזהות האישית של המספר, ולכן גם את האפשרות לבחון משמעויות גלויות ומוסתרות מתוך ההקשר בטקסט, מבלי לחפש את הקוהרנטיות של זיכרון ונרטיב, אלא על ידי זיהוי ובחינה של הקולות המרובים שניתן למצוא בו.

בהתאמה לכך, אתרים אינטרנטיים הם מרחבים שבהם זיכרון קולקטיבי ואישי מעוצבים. האינטרנט יצר אפשרויות אין סופיות להבניית מרחבי זיכרון המוקדשים לאירועים טרגיים או קטסטרופיים, ולתרגל זיכרון קולקטיבי (Recuber 2012). ילדים ומתבגרים מוצאים את עצמם פעילים לעיתים קרובות באתרים שכאלה, בהם הם פועלים בפתיחות וחושפים את רגשותיהם. השזירות של פוסטים, פרופילים אישיים, תמונות ודמויות של מציאות מדומה (אווטרים) מייצרת היסטוריה של חילופי דברים ברשת, ומאפשרים לעבר להיבנות מחדש (Chayko, 2008). באופן זה, הממדים של פעילות משותפת, אינטר-אקטיביות ושיתופיות באמצעות האינטרנט מפיקים זיכרון משותף כתוב (Ulmer, 2005), אשר מצליח לתפוס נורמות בנות הזמן ומנהגים ומוסכמות שבתשתית התרבות (mores) בנוגע לסוגיות חברתיות.

דרכם של אתרים אלה, הם מעלים נושאי דיון כבדי משקל, אשר רוברטה ישראלוף (Roberta Israeloff, 2012) מתייחסת אליהם כ”השאלות הגדולות אשר באות אלינו בטבעיות … בקיצור, הדרכים שמקבצים אותנו יחדיו הבוקר מגוונים, אך בסופו של דבר, כולנו הובלנו על ידי הנטייה לשאול שאלות, לענות תשובות ולהעריך חינוך – אשר, כפי שאנחנו יודעים, מתחילה לנדוד” (עמ’ 5).

מאמר זה מבוסס על מחקר שערכתי, כשבמשך שנתיים בחנתי שלוש קבוצות של ”קהילה תחת חקירה’: שתי קבוצות של בני שבע עד תשע, וקבוצה אחת של מתבגרים ומתבגרות בני 12 עד 14, אשר יצרו אתרים כאלה או השתתפו בהם באופן פעיל. אחרי קבלת אישורי הורים עבור השתתפותם של ילדיהם להשתתף במחקר, הילדבן נוער השתתפו ב’קהילה של חקירה’ פעם בחודשיים בהקשר לתוכן שנכתב באתרי האינטרנט הללו. כל אחת מהקבוצות הייתה בסדר גודל של עשרה ילדים או בני נוער. רוב המשתתפים בקבוצות הילדים היו בנות (יחס של 6:4), כאשר בקבוצת המתבגרים הרוב היו בנים (יחס של 7:3). ברוב המקרים, אתר האינטרנט לא הוקם ישירות על ידי המשתתפים ב’קהילה של חקירה’, למרות שחלק קטן מהם אכן הוקמו על ידי המשתתפים עצמם כחלק משימור זיכרון והתאבלות בעקבות מוות של אדם קרוב. כל האתרים מלבד שישה, היוו מרחב של זיכרון עבור קרובים כמו סב או סבתא, וחלקם הקטן עבור קרובים כאח או אחות, וכמו כן עבור חברים או חברות מבית הספר או תנועות נוער או הקהילה.

השיח תוך כדי ה’קהילות של חקירה’

הגישה של ‘פילוסופיה עם ילדים’, טוענים ליפמן (Lipman), שארפ (Sharp) ואוסקנייאן (Oscanyan) (1980) מכילה את התפיסה לפיה שאלות של ילדים נוטות להיות סוחפות ברוחב היריעה וכובד משקל. לטענת השלושה, מבין השאלות שילדים שואלים עולה השאלה “מה קורה לאנשים כשהם מתים ? זה מעלה נושאים בעלי חשיבות מטפיסית נרחבת” (1980:29). ליפמן, שארפ ואוסקנייאן מוסיפים כי “העובדה שילדים יכולים להעלות שאלות שכאלה מעידה כי נולד הצמא להסברים כוללניים הוליסטיים, וזה מתנשא להגיד שלא לנסות לעזור להם למעשה מפתח מושגים השווים בכלליותם לשאלות שהם שואלים.” (Ibid).

‘קהילה של חקירה’ מספקת מסגרת שבה ילדים יכולים לחשוב ולדבר על סוגיות בעייתיות עם תמיכה ממבוגרים וילדים היא מכרעת. היינס (Haynes) ומוריס (Murris) (2012) טענו כי “הפדגוגיה של ‘קהילה של חקירה’ לא מתמקדת בחזרה למרכוז הילד: לא המורה ולא התלמיד מוצבים במרכז. החיפוש אחר הבנה טובה יותר ואמונות מוצדקות באמצעות היגיון משותף ודיאלוג הם במרכז תשומת הלב” (עמ’ 4). ספליטר (Splitter) ושארפ (Sharp) הציעו מושגים שונים באמצעות הטענה: “קהילה של חקירה נובעת מבפנים ומבחוץ בו זמנית: היא מספקת מסגרת שמחלחלת לחיי היום יום של משתתפיה, והיא מהווה ערך (אידאל) שראוי לשאוף אליו” (1995:17-18).

הילדים מתבגרים ב’קהילה של חקירה’ מציגים באריכות את הטקסטים מן האתרים האינטרנטיים שהם ניהלו או שהשתתפו בהם. הם הקשיבו לדעות של אחרים ושוחחו בינם לבין עצמם, בשיח פתוח, לגבי הסיבות להקמת האתרים או השתתפות בהם. ניתן לקטלג את דבריהם לפי הסיבות שבעקבותיהן פתחו את האתרים או השתתפו בהם. ניתן לקטלג את דבריהם גם ביחס לסיבות שבעקבותיהם האתרים האינטרנטיים סיפקו את מה שארצה לכנות “חיים המשכיים” עבור המתים או המוות. לחילופין, ניתן להתייחס לכך כ”חיים המשכיים” יחד עם או לצד המתים, או יחד עם מוות.

הסיבה הראשונה שהוצגה על ידי המשתתפים הייתה הניסיון לתקשר בדרך כלשהי עם המת, “משום שאין לי דרך אחרת לתקשר איתו”, במילותיו של אחד הילדים. “קרוב משפחה שלי מת ואני מרגיש צורך חזק לשמור איתו על תקשורת”, הוסיף אותו ילד. “כמובן שאני יכול ללכת לקבר שלו ולדבר אל המציבה שלו, אבל זו איננה אותה חוויה. החיים ממשיכים למרות שיש מציבה. חיי וחיי קרובי היו קשורים וחייו היו- ועדיין- חלק מחיי, אז הקבר לא מסיים גם את החיים שלי. אולי הוא סיים את חייו. לפני כמה ימים שאלתי את עצמי, ‘האם חיי נגמרו עם מותו של קרובי’ ושאלה נוספת הייתה ‘האם אוכל לסיים את החלק של חיי ברגע שבו קרובי מת’. תשובתי הייתה ברורה מאוד וכך, לפני מספר ימים, כתבתי באתר האינטרנט ‘אני יודע שאתה רואה אותי בכל יום. אני מרגיש שמבטך התמקד בי ואני יודע שאתה נוכח, אפילו אם אשאל את עצמי לעיתים אם אני הוזה. אני יודע שאינני הוזה. אני מרגיש אותך ולכן אני יודע שאתה איתי. איך אני מרגיש אותך ? אני לא יודע להסביר זאת במילים יחסיות למי שסביבי על מנת שיבינו. אני יכול לתת דוגמא שלפעמים אני הולך במסדרון של בית הספר ואתה שם לצדי. זה נותן המון ביטחון. אם אני מדבר עם מי שסביבי על כך, אולי הם יחשבו שאני משוגע. המבוגרים, ואפילו הוריי, מעבירים מסר לפיו עליי לשכוח אותך, אבל אני לא רוצה. האמת היא שאני לא יכול. אני לא בטוח שהמבוגרים עושים את הדבר הנכון כשהם מבקשים ממני להפריד את דרכי ממך. הם תמיד חושבים שאפגע אם אמשיך לחיות עם זיכרונך, אבל אני חושב שאהיה אדם שלם יותר בזכות זה. אני מפחד שתישכח על ידי. אני מפחד לשכוח אותך. אז כאשר אני מגיע לכאן (אל אתר האינטרנט), אני מרגיש נינוח. אולי אתה רואה את המילים הללו. מי יכול להוכיח שאתה לא רואה את זה ? ובכל מקרה, מה זה משנה?”.

תוך כדי ‘קהילה של חקירה’, אחד הילדים אמר ביחס לטקסט הזה: “אני חושב שיש שני אלמנטים מרכזיים כאן: אחד, אתה מנסה למנוע את המוות של הזיכרון האישי שלך ביחס קרוב המשפחה על ידי החזקת שיחה מתמשכת באתר האינטרנט. אתה תמיד מדבר על הרצון להמשיך את הזיכרון (שככל הנראה הוא מאוד נעים) אשר חלקת עם קרוב המשפחה שלך. האתר ותפקידך בו הוא סוג של מאבק, מאבק עבור הזיכרון, להחיות את הזיכרון. פעם, אנשים כתבו יומנים והיו להם דרכים אחרות לשמר זיכרון והיום אתר האינטרנט הזה מאפשר לך לעשות זאת. אני גם חושב שברגע שאתה מעלה תמונות לאתר, שאתה חולק, אתה למעשה לא מאשר מוות. האדם לא מת באופן מהותי. האלמנט השני הוא התשוקה שלך למנוע את המוות של עצמך. אם הזיכרון מת – משהו בנו מת וזה המאבק שלך. במובן לוגי, אתה יודע שקרוב משפחתך לעולם לא יחזור, אבל אתה יודע שאם תישכח אותו או לא תזכור שום דבר לגביו, משהו בך ימות. אני מתכוון שבן משפחתך הוא חלק ממך. חלקתם עולם. ברגע שהעולם הזה מת – משהו בך מת”.

ילד נוסף כתב על משהו דומה באתר האינטרנט: “סבא יקר, כמו תמיד בשבת, אני כאן בביתך עם סבתא וכל המשפחה. אני מגיע לאתר הזה מתוך רצון לתקשר איתך. אולי אתה גם כאן בשבת כי תמיד הבטחת לי שתהיה איתי ואני בטוח שאתה לא רוצה לשבור את הבטחתך. סבים לא מפרים את ההבטחות שהבטיחו לנכדים שלהם. זה משהו שידעתי תמיד- שתשמור על דיוק. מי אמר שאני חייב לפגוש אותך פנים לפנים ? אני יכול להיות כאן, לכתוב, להעלות תמונות שלי עבורך, ולהרגיש כאילו אני עדיין בקשר איתך. ואני מרגיש כך”.

הסיבה השנייה לתקשורת וירטואלית שעלתה במהלך המפגשים של ‘קהילה של חקירה’ הייתה התשוקה להנציח את הזיכרון של הנפטר. אחת הבנות אמרה: ” אני מפחדת שאחי יישכח. אני יודעת שהזמן עובר וזה לא קל עבורי בכלל. הרגשתי בחודשים האחרונים שדמותו האהובה של אחי מיטשטשת עם הזמן עבורי ואני מנסה להחזיק בה. אני מנסה לחלום עליו יותר. כאשר הוא מופיע בחלומי, זה כאילו הוא חזר לחיי. הוא כל כך מציאותי, אך דרך האתר אני מרגישה שאני חייבת לזכור אותו במובן הטוב של מילה. לא חייבת, אלא מחויבת. יש לי מחויבות לקשר ולזיכרון. אני מפחדת שאדם שעוזב את העולם הזה – הוא פשוט נשכח. הוא נעלם. אני מבינה עכשיו כמה זמניים אנחנו כאן. זה מצב זמני שנדמה כנצח עבור חלק מהאנשים כנצח. היום, אחרי מותו של אחי, אני מבינה שזה זמני, הכי זמני. זה בעצם הדבר הזמני ביותר על האדמה. בגלל זה אני מרגישה שהאנשים שחיים לא רוצים לשמור על קשר עם המתים ולא באמת רוצים להתמודד איתם כי זה כואב. אבל המתים גם תמיד מזכירים לחיים את הארעיות של החיים. באמצעות אתר הזיכרון, אני משמרת את המת, את הזיכרון שלו. אני רוצה להגיד את זה בעזרת מטאפורה : זה כאילו שאני מחזיקה את הקצה של הז’קט של אחי ואני לא רוצה שהוא ילך. הוא למעשה כבר עזב אך כך רגע שבו אני נמצאת באתר- מאפשר לו לחיות, אני מבצעת פעולה של להשאיר אותו לנצח”.

מתבגר שמנציח את זיכרונה של אמו באתר אינטרנט אמר באחת השיחות של ‘קהילה של חקירה’: “להנצחה יש תפקיד חשוב בשימור הזיכרון של אדם ושמעשיו בעולם לא יישכחו. לפעמים אני תוהה לגבי תפקידנו בעולם הזה. אנחנו לא רק מבקרים כאן אלא בעלי השפעה כאן ואנחנו נושאים מסורות שנוצרו על ידי האנושות. כשאני מגיע לאתר ואני כותב על מעשיה של אמי ורואה איך אחרים מזדהים ונקשרים אליה, אני מבין שהמסורת שלה והנאמנות שלנו למסורת שלה מאוד חשובה”.

האלמנט של נאמנות לאדם שמת עלתה בדבריהם של רבים מהנוכחים. ילדים שהשתתפו ב’קהילה של חקירה’ ציינו כי להישארותם בעולם החיים יש תפקיד ושהם היו צריכים להמשיך את תפקידם של בן המשפחה שכבר אינו בין החיים. “ברגע המוות, הרמתי את השרביט. מישהו היה צריך לעשות את זה. זה באחריותי עכשיו”, אמרה אחת המתבגרות.

הסיבה השלישית שעלתה מדבריהם של המשתתפים הייתה התפיסה לפיה המת איננו מת באופן מהותי, שהוא חי, למרות שלא בצורתו הפיזית. אחד הילדים אמר: “האדם שאני קשור אליו לא מת. הוא מת פיזית, אבל הוא לא מת במובן הרגשי והוא לא מת במובן הרוחני. העולם בנוי מדברים חומריים כמו גופים, אבל יש גם נשמה ורוח ואלה לא מתים. אני לא מקבל את המוות שלהם, כי זאת עובדה שאני מרגיש את האדם שכבר לא כאן פיזית. במילים אחרות, למוות יש מספר ממדים. כשאני- ואני עומד על זה – אני- מחליט שאדם שכבר איננו איתי עדיין איתי- הוא למעשה איתי. אני באמת רוצה לגעת בו, לחבק אותו, להרגיש אותו, להיות איתו. אני מתגעגע לזה מאוד, זה כבר לא קיים ואני מבין את זה בראשי, אבל אני חושב שלחיים יש ממדים נוספים. אחד הממדים הוא התפיסה שלנו של אדם שהיה קיים וכבר איננו. אם האדם הזה חי עבורנו, כלומר, נוכחותו משמעותית, החוויות איתו קיימות וממשיכות להתקיים, הדימוי שלו חי, יש לו סוג של רעננות רוחנית. למשל, דרך תמונות שאני מעלה לאתר, אני יכול להגיד בביטחון- ואני רוצה להגיד זאת – שהוא חי. היום, היכולת שלי לתקשר איתו עצומה משום שיש וידואים שהעליתי על האתר והוא זז בתוכם, דרך הטקסטים שסרקתי והעליתי לאתר, דרך התמונות שהעליתי. הממד השני הוא התשוקה לתקשורת. כשאני מתקשר עם מישהו שאיננו איתי בחיים החומריים ואני מדבר איתו, שומר על גחלת השיח בוערת על מנת שלא תיכבה, מהות מעשיי יוצרות אותו שוב בכל יום. אם אחשוב מה הוא היה עושה, אפילו אם אעשה משהו כתוצאה של משהו שאמר, אפילו אם אזכור רעיונות שהוא נתן לי- אני למעשה תמיד מנציח אותו. ניתן להבין מכך שקיומו של אדם היא יותר רוחנית ורגשית מאשר פיזית”.

משתתף נוסף שאל את השאלה: “לפי זה, כשאתה מת- גם הוא ימות”. הילד אמר: “זה נכון. זאת שרשרת שתסתיים באיזה שהוא שלב. אבל אני מניח שאז אני אהיה האדם שאשאר כאן עבור ילדיי שבטח יבצעו את אותו תהליך כשאמות ואעזוב את העולם הזה”.

משתתף נוסף: “אני גם חושב שהסוגיה הזו קשורה באופן מהותי לתפיסתנו ולא לקיומו הגשמי של הגוף”.

הילד: “נכון כשסבתי מתה וקברנו אותה, הייתי מאוד עצוב, אבל הבנתי מהר שהיא קיימת בתוכי, בריחות, בטעמים בתמונות, בדברים שאני כותב עליה באתר, בחיוך שלה, בדברים שאני זוכר שהיא אמרה. בכל זמן שאני מעלה פרט נוסף לגביה או משהו שקשור אליה, היא חיה. אני יכול להעלות מאות פריטים מחייה הארוכים והם לא ייעלמו. הם יחיו דרכי ודרך האתר שמחייה את זיכרונותיי ממנה”.

הסיבה הרביעית לקיומם של אתרי זיכרון שעלתה במהלך המפגשים הייתה הניסיון למרוד נגד המוות. אחד מבני הנוער אמר: “עבודתנו כאנשים חיים היא לא לקבל את המוות כסוף וככלום. החיים הם גלגל ענק שממשיך להסתובב”.

נערה הגיבה: “גם אני מוצאת את עצמי במאבק נגד המוות. זה מאבק יום יומי שמתנגד לסופיותם של החיים. אם אלחם כאן חזק מספיק- אשיג חיים עשירים יותר. המשמעות של חיי תהיה עמוקה יותר”.

נער: “כן, אני מוצא שיכולתנו לעבוד בעזרת האתר שהקמתי על המשכיותם של החיים- בניגוד לסופיותם- זה נפלא. אנסה להגדיר זאת כך: בעולם שיהיה אחרי מותנו- עמודים רבים יישארו בפייסבוק, זהויות רבות בטוויטר, חיים רבים של מתים. לעומת בתי הקברות שמלאים בקברים ואנדרטאות, המרחב הדיגיטלי מאפשרת לנו להנציח את האנשים הללו, לא רק במובן של להתגעגע אליהם. יש אמרה כאן לגבי הצורך שלנו להגיד ‘לא’ למוות המובן מאליו הזה. כן, אני נלחם כאן. אני שואל את עצמי שאלות פילוסופיות כתוצאה מכך. למשל: האם זה נכון להילחם במוות או שזה חלק ממהות הרשת של החיים שיש להם התגלמויות אחרות”.

נערה: “במילים אחרות, אתה רואה את האתר שהקמת- כביטוי נוסף של החיים ולא של המוות”. נער: “כן, זה ביטוי של החיים בניגוד לחוות וגם ביטוי של חיים בתוך המצב של מוות”.

נערה: “אבל אם המוות סופי- איך אפשר לחיות בתוכו?”. נער: “בעבר, זה היה בלתי אפשרי לחיות בתוך המוות, אלא דרך הירושה שהשארת בעולם: ספרים, עבודות, ילדים שחיים אחרייך. היום, השימוש במדיה הדיגיטלית שהיא אין סופית ובטוח תתרחב אף יותר ותהיה אף חזקה יותר- אני חושב שיש לנו את האפשרות להשיג חיים בתוך המוות”.

נערה: “חיי נצח?”. נער: “לא. לא חיי נצח אלא זיכרון שחי לנצח”. נערה: “אבל בשלב כלשהו, יפסיקו להיכנס לעמוד בפייסבוק. אף אחד לא יתעניין יותר”.

נער: “יכול להיות שזה מה שקורה, אבל הדף ממשיך לחיות. זה לא יהיה אפשרי או הכרחי למחוק אותו. יכול להיות שבשלב מסוים- ואני בטוח שה יהיה אפשרי- מישהו יחליט- או כולנו נחליט- שכל העמודים האלה הם סוג של ‘אחרי-חיים’ או אפילו ‘העולם’ מבלי עדכונים נוספים- ואנחנו ניתן להם מקום חשוב אפילו יותר, נוכל ללכת ביניהם, נחייה אותם, נעבור בתוכם, נקרא את התכנים שלהם, נמצא אלמנטים משותפים ביניהם. הם יספקו לנו עזרה, תרומה. העבר יהפוך להווה. הם יחיו!”.

נערה: “זה סוג של חיי נצח. האדם ממש רוצה לשמור על עצמו כאן. אולי לא אהיה כאן יותר אבל מישהו פתאום ייתקל בעמוד הפייסבוק שלי, יקרא אודותיי, יזדהה ואולי יתלהב מהוידואים, הפריטים, הטקסטים. אולי הוא ינציח אותי ויחייה אותי, אפילו לרגע, אם לא אהיה כאן. במהות, כן, אהיה כאן דרכו, דרך הנוכחות שלו הוא הופך אותי לנוכחת, אפילו אם רק לרגע”.

"החיים ממשיכים גם כשיש מצבה" פילוסופיה עם ילדים ובני נוער באתרי זיכרון ברשת האינטרנט

אריאל קיזל, הפקולטה לחינוך – אוניברסיטת חיפה – ישראל

תקציר: בכל רחבי הרשת האינטרנטית, אתרים פעילים רבים עוסקים בזיכרון ציבורי (קולקטיבי) ואישי. האתרים הרלוונטיים לזיכרון ציבורי (קולקטיבי) עוסקים בהבניית הזיכרון של קבוצות חברתיות (קהילתיות (מדינות, מחוזות מדינה, קבוצות אתניות, קבוצות דתיות, וכו') והן חלק מ"דת אזרחית". האתרים אשר מתמודדים עם זיכרון אישי, מנציחים אנשים שמתו ואשר לבני משפחתם או קהילתם יש אינטרס לשימור זיכרונם. מאמר זה מציע אנליזה של שיח פילוסופי נרחב שנמשך במשך טווח זמן של שנתיים בקרב שלוש קבוצות של צעירים (ילדים ומתבגריםבני נוער) אשר חוו אבדן במשפחתם או קהילתם, ואשר השתתפו בכתיבת טקסטים באתרי זיכרון אינטרנטיים, או אשר הקימו אתרים שכאלה כחלק מההתמודדות עם האבדן. מאמר זה מבקש להציע ניתוח נרטיבי, הסברי של השיח הפילוסופי ולתרום להרחבת הדיון ביחס לחיבור בין 'פילוסופיה עם ילדים' ושיטותיה (מתודות) (כמו 'קהילה של חקירה') והמרחבים החברתיים ברשת שבהם מתנהלים חיים שלמים אשר מעורבים בהם ממדים פילוסופיים.

מילות מפתח : זיכרון וירטואלי , אבדן, פילוסופיה עם ילדים.

 

האינטרנט מציע מרחב עצום להביע זיכרון קולקטיבי (ציבורי) ואישי שמוקדש לצורות מגוונות של השתתפות עבור המשתמשת והחלפת מידע (Beer & Burrows, 2010). חלק מהאתרים הללו משמשים כסוג של קהילה עבור יחידים או קבוצות אשר יצרו מרחב סגור (לעיתים תוך שימוש בסיסמאות) שבו חברי הקבוצה יכוליםות לכתוב ולשתף מחשבות ורעיונות, ולהעלות קבצי וידאו או טקסטים כתובים. לכן, האתרים הללו מהווים בתים וירטואליים. חלק מהאתרים האחרים משמשים כמרחבים פתוחים שהחברים בקהילה האבלה, וכמו כן הציבור, יכולים להשתתף בקריאה, שיח פתוח, כתיבת טקסטים או פרסום מחשבות. רקובר (Recuber, 2012) מגדיר את המבקרים באתרים הללו, שתורמים למאגר הזיכרון, "יצרכנים" (חיבור בין יצרן וצרכן, במקור "prosumers"). לפיו, "כפי שצורות אחרות של פעילות ברשת האינטרנטית מקושרת לתופעה המתוארת לרוב כ"רשת 2.0" ("Web 2.0"), שבה אתרים מציעים למשתמשים פלטפורמה או מסגרת שהם יכולים להוסיף לה או לשנות, תוך תרומה לבנק זיכרון דיגיטלי, היא צורה של הפקה וצריכה באותו הזמן. הצריכה של הארכיונים האינטרנטיים ומאגרי זיכרון אף מאפשרים צורה של הפקה או יצירה, משום שמשתמשים באופן תדיר מוספים סיפורים אישיים, מצרפים קבצים, קישורים אינטרנטיים דרך המאגר המידע ככלי להתאמה אישית ושכלול של התוכן הקיים, או אפילו את חוויות החיפוש...

295.00 

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.