בדידות מקדמת דלקת במהלך דחק (10 עמודים) Loneliness Matters A Theoretical and Empirical Review of Consequences and Mechanisms (10 pages)

בדידות מקדמת דלקת במהלך דחק (סטרס) חריף

מאת: ליסה מ. ג’רנמקה, כריסטופר פ. פגונדס, חואן פנג, ג’נט מ. בנט, רונלד גלסר, וויליאם ב. מלרקי וג’ניס ל. קייקולט-גלסר.

תקציר

למרות שעדויות מראות שבדידות עשויה להגביר סיכון לבעיות בריאות, המנגנונים אינם מובנים היטב. העדר ויסות חיסוני הוא נתיב אחד פוטנציאלי; ציטוקין מוגבר פרו דלקתי כמו אינטרלאוקין-6 (IL-6) מגביר סיכון לבעיות בריאות. בקרב מבוגרים בריאים שנחשפים לדחק אקוטי (N=134), משתתפים בודדים יותר הפגינו סינתזה גדולה יותר של גידול נמק פקטור אלפא (TNF-a) ו- IL-6 ע”י ליפופוליסכרידים (LPS) שעוררו תאי דם חד גרעיניים פריפריאליים (PBMCs) מאשר משתתפים פחות בודדים. באופן דומה, בקרב שורדי סרטן השד לאחר טיפול שנחשפו לדחק אקוטי (N=144), משתתפים בודדים יותר הציגו סינתזה גדולה יותר של IL-6 ואינטרלאוקין 1 בתא (IL-1B) ע”י LPS שעוררו PBMCs מאשר משתתפים פחות בודדים. למרות שבכיוון המצופה, בדידות נמצאה לא קשורה למחקר 2 TNF-a. לפיכך, שתי אוכלוסיות נפרדות הדגימו ש- PBMCs אצל משתתפים בודדים יותר הפיקו יותר ציטוקינים בתגובה לדחק מאשר משתתפים פחות בודדים, מה שמשקף פנוטייפ פרו דלקתי. נתונים אלה מספקים הצצה אל תוך הנתיבים דרכם עשויה הבדידות להשפיע על הבריאות.

מילות מפתח: בדידות, דלקת, פסיכונוירואימונולוגיה.

הרצון לקשר חברתי הוא דחף חזק מאחורי התנהגות אנושית (Leary & Cox, 2008; Maslow, 1968). הערך של הצורך להשתייך אינו מפתיע בהינתן החשיבות של חיים בקבוצה עבור השרדות בני האדם לאורכו ולרוחבו של עברם האבולוציוני; הסבירות הכי גבוהה של בני האדם לשגשג היתה כשהם היו חלק מרשת של אנשים שהשקיעו ברווחה ועמדו על המשמר לגבי הבריאות שלהם (Tooby & Cosmides, 1996). במהלך הזמן, זה הוביל בסופו של דבר לצורך בסיסי ליצירת קשרים קרובים ואכפתיים עם אנשים אחרים (Beumeister & Leary, 1995).

מאחר שהצורך הזה לקשר חברתי הוא מרכזי לטבע האדם, הכשלון למלא צורך זה עשוי להיות מזיק לבריאות מנטלית ופיזית. אכן, בדידות מקושרת באופן חזק לבריאות לקויה (Hawkley & Cacioppo, 2010). לדוגמא, אנשים שהיו בודדים יותר, דיווחו על בריאות פיזית גרועה יותר, חוו יותר מחלות כרוניות, והיו סבירים יותר לפתח מחלת לב כלילית מאשר עמיתיהם המקושרים חברתית (Sugisawa, Liang, & Liu, 1994; Thurston & Kubzansky, 2009). יתרה מזו, אנשים בודדים בעלי סיכויים נמוכים ב- 45% להישרדות בהשוואה לאלו שלא היו בודדים, אפילו לאחר התחשבות בגורמי סיכון סוציודמוגרפיים וקשורים לבריאות (Holt-Lunstad, Smith, & Layton, 2010). השפעה זו היא שוות ערך להשפעות השליליות של השמנת יתר וחוסר פעילות (Holt-Lunstad, Smith, & Layton, 2010), מספקת הוכחה חזקה לחשיבות של מערכות יחסים קרובות עבור הבריאות.

אי ויסות חיסוני הוא דרך אחת שבה בדידות עשויה להשפיע על הבריאות. למעשה, עבודה תיאורטית שנעשתה לאחרונה טענה שהקישורים בין בדידות, דחק, ודלקת (מנגנון מפתח חיסוני) היו קריטיים כדי להבין את ההשלכות הבריאותיות של בדידות (Hawkley, Bosch, Engeland, Marucha, & Cacioppo, 2007). דלקת מווסתת ע”י דחק ויש לה קשרים חזקים לבריאות; דלקת מופרזת וכרונית מקושרת למחלות קשורות גיל כמו הפרעות קרדיו-וסקולריות, הפרעות שקשורות להתנוונות של רקמת העצבים (נוירודגנרטיביות) וחולשה (Ershler & Keller, 2000; Hansson, 2005).

גוף הולך ועבה של הוכחות מציע שבדידות עשויה להיות קשורה לתפקוד לקוי של ויסות חיסוני, כולל דלקת מוגברת. למשל, לסטודנטים לרפואה בודדים יותר היה ריכוז תמיסה של נוגדן וירוס אפסטיין-בר (EBV) גבוה יותר מאשר סטודנטים פחות בודדים, מה שמצביע על בקרה תאית חיסונית דלה יותר במהלך הוירוס הסמוי (Glaser, kiecolt-Glaser, Speicher, & Hollyday, 1985). באופן דומה, לגברים בעלי HIV  בודדים יותר היו ריכוזי נוגדני הרפס וירוס אנושי 6 (HHV-6) גבוהים יותר מאשר עמיתיהם המקושרים יותר חברתית (Dixon et. Al, 2006). סטודנטים לרפואה בודדים יותר וחולים פסיכיאטריים מאושפזים בודדים יותר  הראו פעילות טבעית נמוכה יותר של תאים שהורגים תאים אחרים (לימפוציטים – הערת מתרגם), הגנה נגד גידולים ונגד וירוסים חשובה, מאשר אלה עם יותר קשרים חברתיים (Kiecolt-Glaser, Ricker, et. Al, 1984; Kiecolt-Glaser, Garner, et. Al., 1984). לאנשים שהיו בודדים יותר היתה תגובה חיסונית דלה יותר לחיסון שפעת מאשר אלה שהיו פחות בודדים (Pressman et. Al., 2005). בהשוואה לעמיתיהם המקושרים חברתית, לאנשים בודדים יותר היה יותר MCP-1 (Hackett, Hamer, Endrighi, Brydon, & Steptoe, in press), ציטוקין שמשפיע במחלות דלקתיות כמו דלקת מפרקים שגרונית וטרשת העורקים (Deshmane, Kremlev, Amini, & Sawaya, 2009). בנוסף, בהשוואה לאנשים בעלי יותר קשרים חברתיים, אנשים בודדים יותר הציגו ויסות יתר של גנים פרו-דלקתיים ותת ויסות של גנים נוגני דלקת (Cole et.al., 2007).

הרבה פחות ידוע לגבי הקשרים בין בדידות לדלקת בהקשר של דחק חריף. עם זאת, ראיות קשורות מציעות שאנשים בודדים מגיבים פסיכולוגית יותר לדחק מאשר אלה שאינם בודדים. למשל, למרות שבדידות לא קושרה עם השכיחות של סטרסורים משמעותיים בחיים או אירועים טראומטיים, אנשים בודדים יותר הרגישו יותר לחוצים ודיווחו על חרדה גדולה יותר מאשר אלה שהיו בודדים פחות (Cacioppo et al., 2000). באופן דומה אנשים בודדים יותר חוו פעילויות יומיומיות כמלחיצים ומאיימים יותר, למרות שלא היו הבדלים קשורים לבדידות בסוג או בתדירות של הפעילויות היומיות (Hawkley, Burleson, Berntson, & Cacioppo, 2003). מאחר שאנשים בודדים מגיבים בעוצמה לסטרס וסטרס מווסת דלקת (Glaser & Kiecolt-glaser, 2005), בדידות עשויה להיות מקושרת להפקת ציטוקין פרו דלקתי בתגובה לדחק אקוטי. אכן, ראיות ראשוניות הדגימו שהציטוקין הפרו דלקתי אינטרלאוקין 6 (IL-6) והקולטן החוסם אינטרלאוקין 1 (IL-1) היו מוגברים אחרי דחק אקוטי בקרב אלו שחוו בדידות גדולה יותר בהשוואה לאלו שהיו פחות בודדים (Hackett et al., in press).

סקירה כללית של המחקר הנוכחי

המטרה של המחקר הנוכחי היתה למלא פער חשוב בספרות ע”י בחינה אם בדידות היתה מקושרת להפקה של ציטוקין פרו דלקתי הקשור לדחק. בחרנו בגורם גידול נמק אלפא (TNF-a)  ו- IL-6 כמדדי הדלקת המרכזיים בגלל השימוש הנרחב בהם בספרות הפסיכונוירואימונולוגיה (PNI) והקשרים החזקים שלהם למחלות קשורות גיל (Ershler & Keller, 2000; Hansson, 2005).

המחקר הנוכחי מכיל שני מדגמים: 1) מבוגרים בריאים בגיל העמידה ו- 2) שורדי סרטן השד שהשלימו טיפול בסרטן (למעט ל- SERM/ מעכבי ארומטז) בין חודשיים לשלוש שנים לפני ההרשמה למחקר. שיערנו שבהשוואה לעמיתיהם המקושרים חברתית, אנשים בודדים יותר יציגו יכולת הפקה גדולה יותר של TNF-a ו- IL-6 בתגובה לסטרסור מעבדתי חריף.

מחקר 1

המדגם הראשון נבחר באופן תכליתי על בסיס בריאות; רק אנשים בעלי משקף עודף שאינם מרבים בפעילות גופנית ללא תחלואה נלווית מרכזית היו כשירים להשתתף. מדגם זה אפשר לנו לבחון את ההשערה שלנו במדגם יחסית הומוגני חופשי מבעיות בריאות שעשויות להשפיע על הפקת ציטוקין.

שיטה

משתתפים

המשתתפים (N=134) היו מקו ההתחלה ממדגם פרה-רנדומלי של ניסוי קליני שהעריך את היתרונות הבריאותיים הפוטנציאליים של אומגה 3 שגויסו באמצעות מודעות והודעות במדיה. אנשים נפסלו מלהשתתף אם היתה להם מחלה עוויתית, אוטו-אימונית או דלקתית, או אם היה להם סכרת, מחלה חסימתית ריאתית כרונית, מחלת לב איכמטית סימפטומטית, כשל קיבה או כבד, מחלקת ריפלוקס גסטרוסופגלית, היסטוריה קודמת של סרטן (למעט תאים בסיסיים או קשקשיים), טריגליצרידים גבוהים במיוחד או צפיפות נמוכה של כולסטרול ליפופרוטאין (LDL) או BMI נמוך מ- 22.5 או יותר מ- 40. אנשים גם לא נכללו אם הם היו פעילים גופנית נמרצת במשך 3 שעות בשבוע, לקחו תרופות נגד דיכאון, חרדה, כולסרול, או בעיות קרדיו וסקולריות, או אם היו בהריון, מניקים, צמחוניים, משתמשי אלכוהול או סמים, או מעשנים. מאפייני מדגם נוספים מצוינים בטבלה 1. הפרויקט אושר ע”י המועצה של אוניברסיטת מדינת אוהיו; כל המשתתפים סיפקו הסכמה כתובה מדעת לפני ההשתתפות.

פרוצדורה

המשתתפים הגיעו למרכז המחקר הקליני (CRC; יחידת מחקר בבית חולים) ב- 7:45 בבוקר וצנתר הוכנס לזרועם. לאחר אכילת ארוחת בוקר סטנדרטית ומנוחה של 20 דקות, נלקח דם כדי להעריך רמות התחלתיות של עוררות הפקת ציטוקין. לאחר מכן, משתתפים השלימו את מבחן טרייר של לחץ חברתי, סטרסור מתוקף היטב שכולל נאום מאולתר ומשימה אריתמטית מנטלית (Kirschbaum, Prike, & Hellhamer, 1993). משתתפים התכוננו במשך 10 דקות להכין נאום לגבי מדוע הם המועמדים הטובים ביותר לעבודה. אז הם נשאו נאום במשך 5 דקות (ללא פתקים או עזרה) לפני מצלמת וידאו ושני חברי פאנל שאומנו להישאר נייטרליים ולא מגיבים. משתתפים השלימו גם משימת החסרה אריתמטית מנטלית סדרתית לפני אותו פאנל. דגימות דם נוספות נאספו 45 דקות ושעתיים לאחר הסטרסור.

שאלונים

בדידות נמדדה באמצעות סולם בדידות UCLA, אשר העריך תפיסות של בידוד חברתי ובדידות (Russell, 1996). הסולם הוא אמין מאד, מדגים תוקף מבני ומתכנס, והוא אחד ממדדי הבדידות שמשתמשים בו בדרך כלל.

אינדקס פיטסבורג לאיכות שינה מדד במהלך החודש האחרון דרך קומבינציה של איכות שינה סובייקטיבית, השהיית שינה, משך השינה, יעילות שינה שגרתית, הפרעות שינה, שימוש בתרופוץ שינה, וחוסר תפקוד במהלך היום (PSQI; Buysse, Reynolds, Monk, Berman, & Kupfer, 1989). ה- PSQI         יכול להבחין בין אנשים עם או בלי הפרעות שינה, מציין תקפות מבחינה מקובלת. המדד מספק דרך להעריך את הקשרים בין בדידות לגירוי הפקת ציטוקין בשינה עצמאית, שיכול להשפיע על רמות ציטוקין (Faraut, Bounjelita, Vanhamme, & Kerhofs, 2012).

פעילות גופנית נמדדה דרך קומבינציה של פריט אחד לגבי שעות של פעילות גופנית נמרצת בשבוע וגרסה מקוצרת של שאלון תכנית המודל למבוגרים לפעילות גופנית בריאה קהילתית, מדד תקף היטב של פעילות גופנית בקרב מבוגרים בגיל עמידה ומבוגרים יותר (CHAMPS; Stewart et al., 2001). בהתאם לכך, אינדקס הפעילות הגופנית אפשר לנו לשחרר את מערכות היחסים בקרב בדידות, דלקת ופעילות גופנית.

משתתפים ענו על שאלות לגבי הגיל שלהם, מצב העישון, צריכת אלכוהול ממוצעת שבועית, שימוש נוכחי בתרופות, ורמת ההשכלה הגבוהה ביותר. נעשה שימוש ברמת השכלה כאינדקס ל- SES  מאחר שחלק מהנשים במדגם שלנו לא עבדו מחוץ לבית. בנוסף, השכלה היא פגיעה פחות לגבי מצבים כלכליים נוכחיים מאשר הכנסה וסטטוס עבודה. הערכנו גם חצי קוטר בטני (SAD) של המשתתפים, מדד של שומן בטני שנמדד דרך ההיקף הבטני של אדם כשהוא שוכב שטוח. נעשה שימוש ב- SAD כמדד שומני מאחר ששומן בטני הוא מקור חשוב ציטוקינים פרו-דלקתיים (Mohamad-Ali et al., 1997). בנוסף, SAD הוא מדויק יותר מאשר אינדקס מסת גוף (BMI), מדד בטני מקובל אחר, מאחר ש- BMI יכול להיות מושפע ממסת שריר.

תבחינים חיסוניים

ליפופוליסכריד (LPS- אנדוטוקסין בקטריאלי) המעוררים הפקת רמות של TNF-a ו- IL-6 נמדדו תוך שימוש בשיטהת אלקטרוכמילומינסנס עם סולם מסו ערכות גילוי (Meso Scale Discovery Kits), וקריאה תוך שימוש ב- Meso Scale Discovery Sector Imager 2400. דגימות התרבית המאוחסנות בנוזל עליון עבור כל נבדק נבחנו לכל הסמנים של ציטוקין בסיבוב אחד, כלומר תוך שימוש באותן בקרות עבור כל תשע נקודות הזמן לכל אדם. כדי להעריך הפקת ציטוקין מעוררת LPS, תרביות PBMC, 1X10 (בחזקת 6) תאים/מל, הדגירו במשך 24 שעות ב- 3 מ”ל RPMI 1640 מדיה המכילים 10% סרום אנושי גברי עם או בלי 1.0 ug/ml  LPS. לאחר 24 שעות התאים הופרדו באמצעות צנטריפוגה (2000rpm לחמש דקות) והנוזלים העליונים הוסרו ואוחסנו במינוס 80 מעלות צלזיוס. המנה והמשך בוססו על ראיות שההשפעה של תוספת דיאטה n-3  (שהייתה חלק מהניסוי המבוקר הרנדומלי) מודגמים באופן הטוב ביותר דרך השימוש של ריכוזי LPS נמוכים כדי לגרות תאי דם חד גרעיניים פריפריאליים (PBMCs’; Calder, 2004; Fritsch, 2006). רגישות עבור הפקת ציטוקין מעורר LPS היא 2.4 pg/ml. מקדם האינטרה-ניתוח של השונות היה 3.6% עבור TNF-a ו- 4.56% עבור IL-6. נקדם האינטר-ניתוח של השונות היה 15.35% עבור TNF-a ו- 12.13% עבור IL-6.

אסטרטגיית ניתוח הנתונים

ההתפלגויות של הנתונים החיסוניים נבדקו עבור נורמליות והנוכחות של נקודות במדגם הסטטיסטי המרוחקות מהמקבץ העיקרי של הנקודות באותו מדגם (outliers). משתתפים שהערכים החיסוניים שלהם היו יותר מסטיית תקן 4   מהממוצע הושמטו מהניתוח המקביל. באופן ספציפי, השמטנו 3 ערכים של TNF-a ו- 3 ערכים של IL-6, שהיו פחות מ- 1% מכל הדגימות. התוצאות לא היו שונות אם האאוטליירים נכללו הוא לא נכללו. הנתונים עבור TNF-a ו- IL-6 היו מוטים באופן בולט. בהתאם לכך, כל מדד שונה ללוג10 לפני הניתוח.

נעשה שימוש במודלים מעורבים כדי להתחשב בקורלציות בין פרטים משום שכמה מהתצפיות היו נהוגות עבור כל משתתף. מטריצת שונות-שונות משותפת לא מובנית הותאמה כדי להעריך את שונות השגיאה. שיערנו שבדידות תהיה קשורה להפקת ציטוקין מגורה בתגובה לסטרסור כך שרמות גבוהות של בדידות יהיו קשורוץת להתגברות גדולה יותר של הפקת ציטוקין מגורה. כדי לבחון תגובתיות לסטרסור, חקרנו האם בדידות ניבאה רמות פוסט-סטרס של הפקת ציטוקין מגורה מבוקר עבור רמות קו ההתחלה של הציטוקין התואם. התאמה לקו ההתחלה יצר תוצאות שמשקפות שינוי בתוצאה מפרה (pre) ל- פוסט סטרס.

סתירות פוטנציאליות נבחרו על בסיס הקשרים התיאורטיים והאמפיריים שלהם לרמות ציטוקין ונשמרו בתוך ומעבר למחקרים כשניתן היה. כל מודל הותאם ל- SAD, גיל ומין. מודלים כללו גם אפקט רנדומלי לפלטה עליה נערך הניסוי כאשר תוצאות הראו שמספר פלטות הפיקו השתנות נוספת שלא הוסברה ע”י מנבאים אחרים. כל המודלים נותחו עם SPSS 19.0  (IBM, New York) תוך שימוש במאזן חוזר ורנדומלי (כשפלטה נכללה כאפקט רנדומלי). בניתוח משני בחנו התנהגויות בריאות (כמו שינה ופעילות גופנית) כסתירות נוספות.

מלכתחילה כללנו את אינטרקציית שלוש הכיוונים בדידות X זמן X מין והאינטרקציות של שתי הכיוונים המקבילות בכל מודל. אף אחת מאינטרקציות 2 הכיוונים או 3 הכיוונים שכללו מין היתה מובהקת ולכן תנאי אינטרקציית המין נזנחו מכל הניתוחים.

תוצאות

תוצאות מדווחות במקדם מובן בתא והן מוצגות גרפית בתרשימים 1 a-b. בדידות היתה בלתי קשורה לסינתזת קו ההתחלה של TNF-a או IL-6 ע”י PBMCs שגורו עם LPS  (שני הערכים קטנים מ- 623).

כדי לנתח הפקת TNF-a מגורה בנתוני ריאקטיביות של סטרס, השתמשנו במודלים מעורבים שכללו את המשתנים הרשומים באסטרטגית ניתוח הנתונים, הפקת TNF-a, ההשפעות המרכזיות של בדידות וזמן (45 דקות לעומת שעתיים לאחר הסטרס), והאינטרקציה בין בדידות לבין זמן. בתגובה לסטרס אקוטי, משתתפים שהיו בודדים יותר הציגו עליות גדולות יותר באופן מובהק בסינתזה של הפקת TNF-a ע”י LPS  מעורר PBMCs מאשר משתתפים שהיו פחות בודדים, b=.004, F(1,108) = 7.70, p=.007. האינטרקציה הלא מובהקת בין בדידות לבין זמן רימזה שהכוח של היחסים בין בדידות לגירוי הפקת TNF-a היתה זהה בשתי הערכות הפוסט סטרס, p=.124.

במודל הבא, בחנו הפקת גירוי IL-6 תוך שימוש באסטרטגיה אנליטית דומה. בתגובה לסטרס אקוטי, משתתפים בודדים יותר הראו עליות גדולות יותר באופן מובהק בהפרת IL-6 ע”י LPS מעורר PBMCs מאשר אלו שהיו פחות בודדים, b=.004, F(1,113)=5.00, p=.027. האינטרקציה הלא מובהקת בין בדידות לבין זמן רימזה שהחוזק של הקשר בין בדידות לבין הפקת IL-6 מגורה היתה זהה בשתי הערכות הפוסט סטרס, p=.807.

ניתוחים משניים

השתמשנו בסדרה של מודלים מעורבים כדי לבחון האם הקשרים בקרב בדידות והפקת ציטוקין מגורה נשמרו אחרי בקרה על איכות שינה במהלך החודש האחרון, מספר שעות שינה בלילה לפני הביקור, סטטוס עישון, רמות פעילות גופנית, צריכת אלכוהול, רמת השכלה, ושימוש תרופתי. תרופות ללא סטרואידים ונוגדי דלקת (NSAIDs) היו סוג התרופות השכיח ביותר ששומשו במדגם זה (N=24). התוצאות לא השתנו אחרי הסתגלות למשתנים הנ”ל.

מחקר 2

המדגם השני נבחר מתוך מטרה להכליל את ממצאי מחקר 1 למדגם מגוון יותר. באופן פרטני, מדגם מחקר 2 היה יותר הטרוגני במובנים של בריאות, התנהגויות בריאות, ושימוש תרופתי. מדגם שורדי סרטן השד אפשר לנו גם להעריך את הקשרים בין בדידות לבין הפקת ציטוקין פרו דלקתי הקשור לסטרס בקרב קבוצה שלאחרונה חוותה גורם מלחיץ משמעותי בחיים (כלומר, אבחנת סרטן וטיפול). ערכנו תוספת אחת למדדי הדלקת במחקר 2, אינטרלאוקין-1 בתא (IL-1B). הוספנו IL-1B כדי להרחיב את רפרטואר הציטוקין; הפקת IL-1B  מגורה מווסת באופן מהימן ע”י סטרס אקוטי (Steptoe, Hammer, & Chida, 2007). שיערנו, שבהשוואה לעמיתיהם המקושרים חברתית, אנשים בודדים יותר יציגו הפקת TNF-a מגורה, IL-6 ו- IL-1B בתגובה לסטרסור מעבדתי אקוטי, משקף פנוטייפ פרו-דלקתי בקרב אנשים בודדים.

שיטה

משתתפים

משתתפים היו בשלבים 0-IIIA שורדי סרטן השד (N=144) ממדגם התחלתי פרה-רנדומלי של ניסוי קליני מתמשך לגבי תשישות מקושרת סרטן. שורדים גויסו מחדש דרך מרפאות סרטן והודעות במדיה אם הם השלימו טיפול בסרטן (למעט עבור SERM/מעכבי ארומטאז’) בין 2 חודשים לשלוש שנים לפני הרישום למחקר. אנשים היו פסולים מלהשתתף אם הם היו מעורבים ביותר מחמש שעות שבועיות של פעילות גופנית נמרצת, או אם הם היו עם BMI  גבוה מ- 44, מחלה חסימתית ריאתית כרונית, מחלת לב איסכמית סימפטומטית, יתר לחץ דם לא נשלט, כשל קיבה או כבד, או היסטוריה קודמת של סרטן (למעט תאים בסיסיים או קשקשיים). הגיל הממוצע של המשתתפים היה 51.44 (SD=9.17, טווח 28-76) ומרבית המשתתפים היו לבנים (86%). מאפייני מדגם נוספים רשומים בטבלה 2. הפרויקט אושר ע”י המועצה של אוניברסיטת אוהיו רוויו; כל המשתתפים סיפקו הסכמה מדעת כתובה לפני ההשתתפות.

פרוצדורה

המשתתפים הגיעו ל- CRC ב- 8:30 בבוקר וצנתר הוכנס לזרועם. לאחר שאכלו ארוחת בוקר אחידה ונחו במשך 20 דקות, נלקחה דגימת דם כדי להעריך נקודת התחלה של הפקת ציטוקין מגורה. לאחר מכן, הנבדקים השתתפו באותו מבחן לחץ חברתי שתואר במחקר 1. נלקחו שתי דגימות דם נוספות 45 דקות ושעתיים לאחר הסטרסור.

שאלונים

בדידות ואיכות שינה נמדדו עם אותם שאלונים כמו במחקר 1. פעילות גופנית הוערכה עם פריט אחד לגבי שעות של פעילות גופנית נמרצת בשבוע אופייני. משתתפים ענו על שאלות לגבי הגיל שלהם, סטטוס העישון, צריכת אלכוהול שבועית ממוצעת, שימוש תרופתי נוכחי, ורמות גבוהות ביותר של השכלה.

אינדקס צ’רלסון הוא מדד תחלואה שמשתמשים בו באופן נרחב שפותח במקור עבור חולי סרטן השד ולאחר מכן הורחב לאוכלוסיות עם סרטן או בלי סרטן (Charlson, Szatrowski, Peterson, & Gold, 1994). המדד משתמש במידע בריאותי שמדווח עצמאית ע”י המשתתפים לייחס משקל ל- 19 מצבים רפואיים המבוססים על יכולתם להשפיע על שנת תמותה אחת. הצ’רלסון נכלל כדי להחשיב קשרים בין תחלואות נלוות ותפקוד חיסוני.

תבחינים חיסוניים

סינתזה של TNF-a, IL-6, ו- IL-1B ע”י LPS מגורה PBMCs נבחנו תוך שימוש באותה שיטה כמו במחקר 1.

אסטרטגיית נתונים אנליטית

ההתפלגויות של הנתונים החיסוניים נבדקו עבור נורמליות והנוכחות של נקודות במדגם הסטטיסטי המרוחקות מהמקבץ העיקרי של הנקודות באותו מדגם (outliers). משתתפים שהערכים החיסוניים שלהם היו יותר מסטיית תקן 4  מהממוצע הושמטו מהניתוח המקביל. באופן ספציפי, השמטנו 3 ערכים של TNF-a וערך אחד של IL-1B, שהיו פחות מ- 1% מכל הדגימות. התוצאות לא היו שונות אם האאוטליירים נכללו הוא לא נכללו. הנתונים עבור TNF-a,  IL-6 ו- IL 1B  היו מוטים באופן בולט. בהתאם לכך, כל מדד שונו לשורש ריבועי לפני הניתוח.

כדי לבחון תגובתיות לסטרסור, ערכנו את אותו מודל מעורב של אסטרטגיה אנליטית כמו במחקר 1. המשתנים המבוקרים היו כמו במחקר 1 למעט השינויים הבאים: מין הושמט משום שכל המשתתפות היו נשים, וזמן מאז סיום הטיפול בסרטן, סוג טיפול בסרטן, ותחלואות נלוות רפואיות רציניות הוספו כדי להתאים את המשתנים שהוספו לאוכלוסיית הסרטן. מודלים כללו גם אפקט רנדומלי עבור הפלטה עליה נערך הניתוח כאשר תוצאות רימזו שמספר פלטה הפיקו השתנות נוספת שלא הוסברה ע”י מנבאים אחרים. בניתוחים משניים בחנו התנהגויות בריאות כסתירות נוספות.

תוצאות

תוצאות מדווחות הן מקדמים לא תקניים בתא ומוצגים גרפית בתרשימים 2a-c. לא היו הבדלים בקו ההתחלה הקשורים לבדידות בסינתזה של TNF-a, IL-6 או IL-1B  ע”י PBMCs  מגורה עם LPS )כל ps>.768).

כדי לנתח הפקת TNF-a מגורה בנתוני ריאקטיביות של סטרס, השתמשנו במודלים מעורבים שכללו את המשתנים הרשומים באסטרטגית ניתוח הנתונים, הפקת TNF-a בנקודת ההתחלה, ההשפעות המרכזיות של בדידות וזמן (45 דקות לעומת שעתיים לאחר הסטרס), והאינטרקציה בין בדידות לבין זמן. בדידות לא היתה מקושרת לשינויים בהפקת TNF-a מגורה מלפני עד אחרי הסטרס, b=.14, F(1, 129) = 2.33, p=.130. עם זאת, הדפוס היה בכיוון המצופה כשמשתתפים בודדים יותר הציגו הפקת TNF-a מגורה גדולה יותר בתגובה לסטרס מאשר משתתפים פחות בודדים. האינטראקציה הלא מובהקת בין בדידות לזמן הצביעה כי החוזק של הקשרים בין בדידות והפקת TNF-a מגורה היתה זהה בשתי ההערכות לאחר הסטרס, p=.137.

בסדרת המודלים הבאה, ניתחנו את נתוני הפקת IL-6 מגורה ו- IL-1B , תוך שימוש באסטרטגיה דומה של מודל מעורב. בתגובה לסטרס אקוטי, משתתפים שהיו בודדים יותר הציגו סינתזה גדולה יותר של IL-6  ו- IL-1B ע”י PBMCs מגורה עם LPS מאשר אלה שהיו פחות בודדים, b=.53, F(1,129) = 4.48, p=.036 and b=.42, F(1,131) = 7.21, p=.008 בהתאמה. האינטראקציות הלא מובהקות בין בדידות לזמן הצביעו שהחוזק של הקשרים בין בדידות להפקת IL-6/IL-1B מגורה היו זהות בשתי ההערכות לאחר הסטרס, p=.602, p=.359 בהתאמה.

ניתוחים משניים

בדומה למחקר 1, השתמשנו בסדרה של מודלים מעורבים לבחון האם הקשרים בין בדידות לבין הפקת ציטוקין מגורה נשמרו אחרי בקרה של איכות שינה במהלך החודש האחרון, מספר שעות שינה בלילה לפני הביקור, סטטוס עישון, רמות פעילות גופנית, צריכת אלכוהול, רמת השכלה, ושימוש תרופתי. תרופות לא סטרואידיות ואנטי דלקתיות (NSAIDs, N=65), תרופות קשורות לסרטן (SERMs, מעכבי ארומטאז’; N=133), ותרופות נגד דיכאון (N=64) היו סוגי התרופות השכיח ביותר שבהם השתמשו במדגם זה. הדפוסים לא השתנו לאחר הסתגלות לכל המשתנים הנ”ל.

דיון

בהתאם לנתונים פסיכולוגיים שמדגימים שאנשים בודדים מגיבים באופן גבוה לסטרס, אנשים שהיו בודדים יותר הציגו יותר הפקשה של TNF-a, IL-6, IL-1B  מגורים בתגובה לסטרסור אקוטי מאשר אלה שהיו פחות בודדים. יתרה מזו, התוצאות היו עקביות מאד לרוחב שתי אוכלוסיות שונות, אנשים מבוגרים בריאים שאינם מרבים בפעילות גופנית ובעלי עודף משקל ושורדי סרטן השד[1], מרמז על כך שאנשים בודדים מציגים פנוטייפ פרו-דלקתי.

התוצאות הנוכחיות הן עקביות עם השערה תיאורטית והוכחה אמפירית שמדגימות שמערכות יחסים קרובות ואכפתיות הן חיוניות לרווחה מנטלית ופיזית (Baumeister & Leary, 1995); למשתתפים בודדים יותר היו תגובות של הפקת ציטוקין מגורה גדולה יותר ללחץ אקוטי מאשר משתתפים פחות בודדים, ודלקת מקושרת למגוון של מחלות קשורות גיל (Eeshler & Keller, 2000; Hansson, 2005). אכן, בהשוואה לעמיתיהם המקושרים חברתית, אנשים בודדים יותר חווים מערך רחב של בעיות בריאות הנעים מאירוע מחלת לב כלילית מתגבר עד לתמותה מוקדמת (Holt-Lunstad et al., 2010; Thurston & Kubzansky, 2009). בהתאם לכך, דלקת המונעת ע:י הפקת ציטוקין עודפת יכולה להיות אחד ממנגנוני המפתח הקושרים בדידות לבריאות לקויה.

גורמים אחרים יכולים לעבוד באופן עצמאי או בזה אחר זה עם שינויים בדלקת כדי להשפיע על הבריאות. למשל, בהשוואה לאנשים שיותק מקושרים חברתית, אנשים בודדים יותר דיווחו על איכות שינה לקויה, מנבא חזק של תוצאות בריאות שליליות (Cacioppo et al., 2002; Strine & Chapman, 2005). במחקר הנוכחי, ניתוחים משניים הדגימו שאנשים בודדים יותר הציגו הפקת ציטוקין פרו דלקתי מגורה בתגובה לסטרס מאשר אנשים פחות בודדים ללא קשר לאיכות השינה. נתונים אלה מרמזים שאיכות שינה אינה מסבירה שינויים חיסוניים בעלי קשר לבדידות. בהתאם לכך, בדידות יכולה עצמאית להשפיע על הבריאות דרך שינה ואי ויסות חיסוני.

מבחינה מכניסטית, הן המערכת האוטונומית והן המערכת הנוירואנדוקרינית משפיעות על דלקת שקשורה לסטרס. נוראפינפרין ממריץ את השחרור של ציטוקינים פרו דלקתיים ע”י השפעה על תעתיק גרעיני פקטור קאפה בי (NF-kB), מולקולה בודדה תוך תאית שמווסתת ביטוי של גן ציטוקין פרו דלקתי (Bierhaus et al., 2003; Kohm & Sanders, 2000). יתרה מזו, פעילות פרה סימפטתית יכולה להפחית דלקת דרך נתיב קולינרגי אנטי דלקתי שמשפיע על שחרור אצטילכולין (Tracey, 2009). מאחר שסטרס מפחית פעילות פרה-סימפטתית, סטרס בסופו של דבר גורם בהפקת ציטוקין מוגברת. בהתאם לכך, מחקר שמשלב את ההשלכות האוטונומיות, הנוירואנדוקריניות והחיסוניות של בדידות יסייע לספק תמונה שלמה לגבי הדרכים שמערכות פיזיולוגיות משפיעות אחת על השניה כדי להשפיע על הבריאות.

לסיכום, בדידות קושרה להפקת ציטוקין פרו דלקתי מוגבר בהמשך לסטרסור אקוטי, משקפת את הפנוטייפ הפרו דלקתי בקרב אנשים בודדים. המחקר הנוכחי מדגים שלבדידות יש השלכות חיסוניות ומספק מבט חטוף את הדרכים בהם קשרים חברתיים יכולים להשפיע על בריאות ורווחה.

תרשים 1: תרשים 1A ו- 1B – כדי להדגים את הקשר בין בדידות לבין דלקת, ממוצעים של מחקר 1 של הפקת TNF-a ו- IL-6 מגורים שורטטו עבור משתתפים עם סטיית תקן 1 מעךל ומתחת לממוצע של בדידות. ממוצעי מדגם הוערכו תוך שימוש במודל שכלל בדידות כמדד מתמשך וסוגלו ל- SAD, גיל ומין.

תרשים 2: תרשים 2A-C,. כדי להדגים את הקשר בין בדידות לבין דלקת, ממוצעי מחקר 2 של הפקת TNF-a, IL-6 ו – IL-1B שורטטו עבור משתתפים עם סטיית תקן 1 מעל ומתח לממוצע של בדידות. ממוצעי מדגם הוערכו תוך שימוש במודל שכולל בדידות כמדד מתמשך וסוגלו ל- SAD, גיל, זמן מאז הטיפול ותחלואה נלווית.

[1] יוצא הדופן היחיד הוא שלמרות שבכיוון המצופה, תוצאות הפקת ה- TNF-a המגורה היו לא מובהקות במחקר.