(20/04/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

דמוקרטיה דליברטיבית (ממוספר) Deliberative Democracy and Social Choice (numbered)

54-67

דמוקרטיה דליברטיבית ובחירה חברתית

מאמר זה מנגיד את ההמשגה הליברלית של דמוקרטיה בתור אגרגציה של העדפות אינדיבידואליות מול ההמשגה הדליברטיבית של דמוקרטיה כתהליך של דיון פתוח המוביל לשיפוט מוסכם לגבי המדיניות. תיאוריית הבחירה החברתית כוללת מספר בעיות – השרירותיות של כללי הכרעה, הפגיעות מול הצבעה אסטרטגית – שלעתים קרובות משמשות בכדי לערער את הערכים הדמוקרטיים. בניגוד לדעה הרווחת, אני טוען כי דמוקרטיה דליברטיבית היא פחות פגיעה לקשיים אלו מאשר דמוקרטיה ליברלית. תהליך הדיון מפיק סטים של העדפות פוליטיות בעלות “שיא בודד”; ובקרב המסגרת הדליברטיבית, ניתן לשנות את כללי ההכרעה בהתאם לאופי של הסוגיה הנתונה.

כאשר אנו עוסקים בתחום של חשיבה לגבי הדמוקרטיה הליברלית והחלופות האפשריות שלה, עלינו להתחיל בתיאור ההבחנה בין המוסדות והאידיאלים הרגולטיביים שלהם. ניתן להתייחס לדמוקרטיה הליברלית בתור מערך של מוסדות – בחירות חופשיות, מפלגות מתחרות, חופש הדיבור – המרכיבים את המערכת הפוליטית המוכרת לנו במערב; או שניתן להתייחס אליה בתור המשגת הדמוקרטיה הניצבת בבסיס מערכת זו ומצדיקה אותה. היחסים בין המוסדות והאידיאלים הרגולטיביים אינם בהכרח פשוטים או אחד-לאחד. ניתן להצדיק את אותו מוסד ממספר השקפות שונות, למרות שבדרך כלל אלו המעדיפים אידיאלים רגולטיביים סותרים ישאפו לעצב את המוסד בדרכים שונות. לפיכך, אם ניקח דוגמא מוכרת, הפרקטיקה של בחירת נציגים למערך מחוקק נתפסת כדרך להכפיף מחוקקים לשליטת ההמונים; באופן חלופי, ניתן לראות בה בפשטות בתור אמצעי להסרת מחוקקים מושחתים מתפקידם. ההשקפה בה נבחר משפיעה על ההעדפות לגבי צורת הפרקטיקה (כמה תכופות צריכות להיות הבחירות? האם מערכת ההצבעה צריכה להיות רובנית (first past the post) או שיטה אחרת? וכן הלאה).

הטיעון הנובע מכך נוגע בעיקר לאידיאלים רגולטיביים מתחרים של הדמוקרטיה. באמצעות ההשוואה בין דמוקרטיה ליברלית לבין מה שאני מכנה “דמוקרטיה דליברטיבית”, מטרתי היא ליצור הנגדה בין שתי דרכים בסיסיות להבנת התהליך הדמוקרטי. באמצעות ההעדפה כלפי הדמוקרטיה הדליברטיבית, אינני ממליץ על חיסול כולל של המוסדות הקיימים של הדמוקרטיה הליברלית, אלא עיצוב מחדש של מוסדות אלו לאור אידיאל רגולטיבי שונה מזה הנפוץ כיום. אני אדון בקצרה בלבד בשאלות המוסדיות. המטרה העיקרית שלי היא לבאר את ההבדלים הרלוונטיים בין דמוקרטיה ליברלית לדליברטיבית, במיוחד לאור תיאוריית הבחירה החברתית, המאתגרת את הוודאות של כל מה שמעבר לאידיאלים הדמוקרטיים המינימאליים ביותר.

55

עתה ברצוני לשרטט את הניגוד בין דמוקרטיה ליברלית לדליברטיבית בתור אידיאלים רגולטיביים. לפי ההשקפה הליברלית, המטרה של הדמוקרטיה היא לאפשר אגרגציה של העדפות אינדיבידואליות לבחירה קולקטיבית, באופן הוגן ויעיל ככל האפשר. בדמוקרטיה קיימות שלל השקפות לגבי הדברים אותם יש לבצע פוליטית, המשקפות את האינטרסים והאמונות הנוכחים בחברה. ההעדפות של כל אינדיבידואל צריכות לקבל משקל זהה. בנוסף, ההעדפות נחשבות כקדושות, מכיוון שהן משקפות את האינדיבידואליות של כל חבר בקהילה הפוליטית (חריג לכך מתעורר רק במקרה של העדפות המפרות את הקנוניות של הדמוקרטיה הליברלית עצמה, כמו אמונות גזעניות השוללות זכויות שוות מכלל האזרחים). הבעיה, לפיכך, היא למצוא את המבנה המוסדי העונה בצורה הטובה ביותר על הדרישות לשוויון ויעילות. לפיכך דמוקרטים ליברליים עשויים לחלוק זה על זה לגבי השאלה האם קבלת החלטות מבוססת-רוב היא העדיפה, או האם האידיאל הוא מערכת פלורליסטית המעניקה לקבוצות שונות בחברה כמויות שונות של השפעה על ההחלטות, באופן יחסי לאינטרס שלהן בהחלטות אלו. עם זאת, מדובר במריבה משפחתית שבה שני הצדדים מצייתים לאותו אידיאל בסיסי, שהוא כיצד להשיג פשרה הוגנת ויעילה בהתחשב בהעדפות הסותרות הרבות המתקיימות בקהילה הפוליטית.

האידיאל הדליברטיבי מתחיל גם הוא מההנחה לפיה קיימת סתירה בהעדפות הפוליטיות וכי המטרה של המוסדות הפוליטיים חייבת להיות יישוב של קונפליקטים אלו. אך אידיאל זה מעדיף תהליך של דיון פתוח וחופשי לגבי הסוגיה, על חשבון השגת שיפוט מוסכם. התהליך של הגעה להחלטה הוא בנוסף תהליך שבו ההשקפות הראשוניות משתנות בכדי להתחשב בהשקפות של אחרים. כלומר, הצורך להגיע להסכמה מאלץ כל משתתף להמשיך ולהעלות הצעות תחת הרובריקה של עקרונות כלליים או שיקולי מדיניות אותם אחרים יכולים לקבל. לפיכך, אפילו אם בתחילה המטרה שלי היא לתמוך בטענות של קבוצה מסוימת אליה אני משתייך או שאותה אני מייצג, במסגרת של דיון כללי אינני יכול פשוט לבוא ולומר “אני טוען כי קבוצה א’ – חוואים או שוטרים, לדוגמא – צריכה לקבל יותר כסף”. עליי לספק סיבות התומכות בטענה זו. ייתכן והקבוצה הנתונה היא בעלת צרכים מיוחדים, או כי קיים אינטרס משותף לשפר את תנאי החיים של חברי הקבוצה. באמצעות סיבות אלו, עם זאת, אני מתחייב לעקרון כללי, שבהשלכה רלוונטי לכל קבוצה דומה אחרת. באופן זה אני מחויב לנקוט בעמדה רחבה יותר, ולהגן על טענותיי כאשר הן רלוונטיות לא רק עבור הקבוצה שלי אלא גם לקבוצות ב’, ג’ ו- ד’, הדומות ל- א’ במובנים הרלוונטיים, או לסגת ולמתן את הטענות שלי במידה שאותה אהיה מוכן לקבל במקרים אחרים אלו. למרות שלבסוף, כאשר נדרש לקבל החלטה, עדיין תתקיים הצבעה בין שתי אפשרויות או יותר, הפעולות של המשתתפים בשלב זה הן דומות להפעלת שיקול דעת או פסק דין על בסיס הטענות אותן שמעו.

56

 הם מביעים דעה לגבי איזו מדיניות עונה באופן הטוב ביותר על הטענות השונות שהועלו, או מייצגת את הפשרה ההוגנת ביותר בין ההשקפות המתחרות שהוצגו.

ההשקפה הדליברטיבית נשענת על המשגה שונה של “הטבע האנושי בפוליטיקה” מזו של ההשקפה הליברלית. בעוד שההשקפה הליברלית מדגישה את החשיבות של הענקת משקל זהה להעדפות הייחודיות של כל אינדיבידואל, ההשקפה הדליברטיבית נשענת על יכולתו של האדם לשנות את דעתו בהתאם לטיעונים רציונאליים ולוותר על אינטרסים ספציפיים ודעות המנוגדים להוגנות הכללית והאינטרס המשותף של הקולקטיב. השקפה זו מניחה כי בני אדם מחזיקים באוריינטציה מסוימת משותפת בהשקפתם. על פניו, היא נראית גם כפגיעה יותר לניצול, במובן שהפרקטיקה של דמוקרטיה דליברטיבית יכולה להיות מנוצלת על ידי אנשים המשלמים מס-שפתיים לאידיאל של דיון פתוח אך למעשה מנסים לתמרן את עמיתיהם לקבל החלטות המשרתות את האינטרסים הפרטיים שלהם. מיד נראה, עם זאת, כי תהליכי הדמוקרטיה הליברלית הם עצמם פגיעים למניפולציות פוליטיות. בשלב זה, אם כן, עלינו להתייחס למצב זה כשאלה פתוחה לגבי מי משני אידיאלים דמוקרטיים אלו נמצא בסיכון גדול יותר להיכנע לאינדיבידואלים או קבוצות מניפולטיביות.

באמצעות טיעוניי לגבי דמוקרטיה דליברטיבית, בכוונתי לבדל אותה לא רק מדמוקרטיה ליברלית אלא גם ממה שמכונה דמוקרטיה אפיסטמית. ההמשגה האפיסטמית של הדמוקרטיה רואה במטרתו של התתהליך הדמוקרטי להגיע לתשובה נכונה לגבי שאלה כלשהי איתה מתמודדת הקהילה הפוליטית. ההנחה היא, במילים אחרות, כי קיימת תשובה נכונה או תקפה אובייקטיבית לשאלה הנתונה, אך מכיוון שקיימת אי-וודאות לגבי מהי אותה תשובה, דרוש תהליך-החלטה, וכי הדמוקרטיה, בצורת הצבעת-רוב, היא התהליך בעל הסבירות הגבוהה ביותר להפיק את התשובה הנכונה. זוהי, לדוגמא, השקפתו של קונדורסה, והיא מיוחסת גם לרוסו, אם כי אני מאמין שהשקפתו של רוסו אינה חד-משמעית בין המשגה דליברטיבית ואפיסטמית של הדמוקרטיה.

אני מאמין כי ההמשגה האפיסטמית מציבה סטנדרט בלתי-מציאותי לקבלת החלטות פוליטית. למרות שמדי פעם הקהילה הפוליטית תידרש להחליט לגבי שאלה כלשהי שניתן להניח כי קיימת לגביה תשובה נכונה (שאלה מדעית כלשהי בנסיבות שבהן קיים קונצנזוס מלא לגבי המטרות אותן ההחלטה צריכה לשרת), סביר יותר כי הסוגיה תעסוק בטענות מתחרות שאין דרך למלא את כולן סימולטנית בנסיבות שבהן לא קיים פתרון כלשהו של התחרות שניתן להחשיבו כנכון אובייקטיבית. בהמשגה הדליברטיבית, המטרה היא להגיע להסכמה, אותה ניתן להשיג בדרכים שונות. אחת הדרכים היא כי המשתתפים יסכימו לגבי נורמה מהותית, שכולם שותפים לדעה כי היא הנורמה הנכונה למקרה הנתון. דרך נוספת היא להסכים על התהליך,

57

המפשט על בסיס התוכן של הטיעונים של צדדים מסוימים (לדוגמא כיצד יש להקצות משאב זמין, כמו קרקע, בין מספר קבוצות הטוענות לבעלות עליו. אחת האפשרויות היא להסכים על עיקרון, כמו לדוגמא כי הקרקע תהיה שייכת לקבוצה שהכי זקוקה לה או שתשמש בה באופן הפרודוקטיבי ביותר, ולאחר מכן, על בסיס הטיעונים של הצדדים, להחליט איזו קבוצה תקבל את השטח. באופן חלופי, הגוף הדליברטיבי יכול להחליט כי הוא אינו מתאים להגיע להחלטה כזו, ויבחר במקום זאת בפתרון פרוצדוראלי, כמו חלוקה שוויונית של הקרקע בין הקבוצות, רוטציה ביניהן, או הגרלה כלשהי). בכל מקרה, התוצאה מבוססת על החלטה שכל הצדדים חשים כי היא סבירה, אך אין פירוש הדבר כי היא משקפת סטנדרט טרנסצנדנטי כלשהו של צדק או הוגנות. הדגש בקונספט הדליברטיבי הוא על האופן שבו תהליך של דיון פתוח שבו נשמעות כל ההשקפות השונות מעניק לגיטימציה לתוצאה כאשר זו נתפסת כמשקפת את הדיון שקדם לה, ולא על הדליברציה בתור תהליך גילוי שמטרתו מציאת התשובה הנכונה.

מטרתי במאמר זה היא לברר האם דמוקרטיה דליברטיבית היא פחות פגיעה מאשר דמוקרטיה ליברלית לבעיות העולות מתיאוריית הבחירה החברתית לגבי דמוקרטיה באופן כללי. באמצעות טיעונים אלו, אני הופך את הדעה הרווחת לפיה הבחירה החברתית מחייבת אותנו לנטוש את המודלים ה”פופוליסטיים” של הדמוקרטיה שבהם ההכרעות הדמוקרטיות מוצגות כביטוי של “רצון העם” או “רצון הרוב” לטובת מודלים “ליברליים” שבהם הבחירות הדמוקרטיות מהוות לא יותר ממנגנון המונע את עלייתם של שליטים דיקטטוריים. לפי תפיסה זו, דמוקרטיה מבוססת על כך שלמצביעים יש את הזכות, במרווחים תקופתיים, להסיר מתפקידן ממשלות שאינם מעוניינים בהן. כל רעיון לפיו המצביעים צריכים לקבוע, באופן פוזיטיבי כלשהו, את המדיניות הציבורית, הוא מוטעה. טיעון זה ממלא תפקיד בהגנה הקלאסית על הדמוקרטיה הליברלית של שומפטר ודאהל, והוא הורחב לאחרונה באופן מרשים על ידי ויליאם רייקר.

מנקודת המבט שלי, לעומת זאת, גם הליברליזם וגם הפופוליזם, כפי שהם מנוסחים על ידי רייקר, מהווים וריאציות על האידיאל הליברלי של הדמוקרטיה. פופוליזם הוא ההשקפה לפיה ההעדפות של אינדיבידואלים צריכות לעבור תהליך של העצמה, באמצעות הצבעה, בכדי לשקף רצון כללי שלאחר מכן מכווין את המדיניות. ליברליזם, לפי רייקר, הוא פחות שאפתני בכך שהוא רואה במטרה של הבחירות, במונחים נגטיביים, ככאלו הכוללים הסרה של מנהיגים בלתי פופולאריים. שתי ההשקפות רואות בדמוקרטיה כעניין של אגרגציה של העדפות המצביעים: המחלוקת היא לגבי השאלה האם ניתן לבחור במדיניות באופן זה, או רק בנציגי הממשל. הרעיון לפיו החלטות דמוקרטיות אינן מהוות אגרגציה של העדפות כלל, אלא הגעה לשיפוט מוסכם, הוא זר לשתי תפיסות אלו.

עתה ברצוני להזכיר את האתגר אותו מציבה תיאוריית הבחירה החברתית בפני השקפות ליברליות אלו של הדמוקרטיה. נניח כי ציבור המצביעים נדרש לבחור

58

מתוך מספר אופציות של מדיניות – נניח כי הסוגיה היא כיצד בריטניה צריכה לספק חשמל, והציבור צריך לבחור בין תחנות כוח מבוססות פחם, נפט, גז או גרעין. המסר של תיאוריית הבחירה החברתית, ובפרט של הנציג העיקרי שלה, ארו ותיאורמת אי-האפשרות שלו (פרדוקס ארו), הוא כי לא ניתן לתכנן מנגנון לקבלת החלטות כאלו שבו-זמנית עונה על מספר תנאים חלשים למדי וסבירים-לכאורה אותם אנו מעוניינים לכפות, כמו מונוטוניות או הדרישה לפיה אם המצביע מעלה את הפוזיציה של אפשרות אחת בדירוג שלו הוא אינו יכול להוריד אותה בדירוג החברתי.

ניתן לומר כי זו הבעיה העיקרית אותה מעלה הבחירה החברתית בפני הדמוקרטיה – באופן כללי, אין דרך רציונאלית והוגנת ליצור אמלגמציה של העדפות הבוחרים בכדי להגיע להכרעה חברתית – אך היא כוללת בתוכה שתי בעיות ספציפיות יותר. הראשונה היא השרירותיות של כללי ההכרעה והשנייה היא חוסר היכולת למנוע הצבעה אסטרטגית, או ליתר דיוק, את ההזדמנויות להצבעה אסטרטגית. כללי ההכרעה מתחלקים באופן כללי לשתי קטגוריות, אותן מכנה רייקר הכרעה רובנית והכרעה פוזיציונאלית של בחירה בתוצאה מועדפת. כללי הכרעת הרוב מציעים למצביעים סדרה של ברירות בינאריות, ובהתחשב באפשרות המנצחת בכל מקרה, זיהוי של המנצח הכללי. לפיכך, לפי הדוגמא שלנו, המצביעים מתבקשים לבחור בין פחם ונפט לצורך ייצור חשמל, בין פחם לגז, וכן הלאה. כל שאלה כזו מובילה לרוב, ולאחר מכן מנוסח כלל כלשהו לזיהוי הבחירה הכוללת. כללים פוזיציונאליים מבקשים מהמצביעים לדרג את האפשרויות הזמינות ולאחר מכן מחשבים מנצח תוך יישום כל המידע הזמין. לפיכך המצביעים יתבקשו לדרג את אפשרויות האנרגיה מ- 1 עד 4 בפתקי ההצבעה שלהם ולאחר מכן מזוהה המנצח על סמך כלל כלשהו, כמו לתת לאפשרות מסוימת 2 נקודות בכל פעם שהיא מדורגת ראשונה ונקודה אחת בכל פעם שהיא מדורגת במקום השני.

בעיית השרירותיות מתעוררת מכיוון שקשה לקבוע מי מבין הכללים האפשריים הרבים מתאים למובן האינטואיטיבי שלנו לגבי “מציאת האפשרות המועדפת על הבוחרים”, או במילים אחרות, עבור כל כלל נתון ניתן לתת דוגמאות שבהן השימוש באותו כלל יביא לתוצאה שאינה תואמת את התפיסה שלנו לגבי הכרעות דמוקרטיות. בקרב הכללים הרובניים, אחד המועמדים הבולטים הוא כלל קונדורסה, לפיו כל אפשרות המביסה את כל האחרות בסדרה של ברירות בינאריות צריכה להיות הבחירה החברתית. אך אין כל ערובה כי במקרה מסוים אכן ניתן למצוא מנצח קונדורסה מסוג זה, כך שכלל זה אינו מושלם. באופן זה, הגז יכול לנצח את הפחם והנפט, אך להפסיד לאנרגיה גרעינית, שבתורה הובסה על ידי אחת מהאפשרויות האחרות. אם ברצוננו כי כלל זה יהיה מושלם, עליו לכלול אפשרות זו ולהתמודד עמה, אך לא קיימת הרחבה כזו שנראית כנכונה לחלוטין. בקרב הכללים הפוזיציונאליים, אחד הבולטים הוא דירוג בורדה, המדרג כל אפשרות לפי המקום שלה בדירוג הבוחרים, כך שהאפשרות הראשונה מקבלת n נקודות, האפשרות השנייה מקבלת n-1 נקודות וכן הלאה עד האחרונה. אחת הבעיות בתהליך זה היא כי הוא הופך את ההכרעה מבין מספר אפשרויות פופולאריות לכזו התלויה באופן שבו חלק מהמצביעים מדרגים אפשרויות קיצוניות או אקסצנטריות אם הן נכללות בפתקי ההצבעה. לבסוף, מביך לראות כי כלל קונדורסה וכלל בורדה אינם מתמזגים בהכרח; כלומר, ייתכן וקיים מנצח קונדורסה, אך דירוג בורדה יבחר דווקא

59

באפשרות אחרת. מצב זה עשוי להתרחש כאשר מנצח הקונדורסה – אנרגיה גרעינית, לדוגמא – היה הבחירה הראשונה של חלק גדול מהאנשים אך דורג נמוך יחסית על ידי אלו שהתנגדו לו, בעוד שאפשרות אחרת – גז, לדוגמא – הייתה האפשרות הראשונה אצל מספר קטן של אנשים, אך דורגה שנייה על ידי חלק גדול מהם. במקרה זה לא ברור כלל איזו דרך עלינו להעדיף. קיים טיעון התומך באפשרות עם הכי הרבה דירוגים ראשונים, וטיעון התומך בהצעת הפשרה הממוקמת גבוה למדי בדירוגים של מרבית האנשים.

הבעיה השנייה היא הצבעה אסטרטגית, כלומר ייצוג מוטעה מכוון של ההעדפות האמיתיות של האדם, כאשר הוא מצביע במטרה להגביר את הסיכויים של האפשרות המועדפת עליו. ברור מאליו כי ההצלחה של אסטרטגיה זו תלויה בידע מסוים לגבי ההעדפות של מצביעים אחרים. ניתן לראות כי למעשה לא קיים שום כלל הכרעה שאינו פגיע למניפולציות אסטרטגיות אם חלק מהמצביעים בוחרים לנהוג באופן זה. שוב, ניתן להדגים זאת במספר דרכים. נניח כי אנו מיישמים כלל הכרעה רובני. באמצעות הצבעה אסטרטגית, ניתן לחסום את מנצח הקונדורסה. בדוגמא שלנו, נניח כי מנצח הקונדורסה הוא אנרגיה גרעינית, כאשר כולם מצביעים באופן כן. אינני מתנגד באופן מיוחד לכוח גרעיני, אך אני מחויב מאוד לתחנות מבוססות-פחם. אינני יכול למנוע מהגרעין לנצח את הפחם בתחרות בין שתי אפשרויות אלו, אך אם אחרים חושבים כמוני אנחנו יכולים לעצור את הכוח הגרעיני באמצעות הצבעה חסרת-כנות לגז בתחרות ביניהם, ובכך למנוע מכוח הגרעיני להפוך למנצח קונדורסה והפעלת כלל-משנה כלשהו בתקווה שהפחם ינצח. בדומה, אם מיושם דירוג בורדה, ואני יודע כי הגז הוא בעל הסיכויים הגדולים לנצח, אני יכול לשפר את הסיכויים של הפחם באמצעות דירוג חסר-כנות של הגז במקום הרביעי. כמובן, אין כל ערובה כי אסטרטגיה זו תעבוד, מכיוון שייתכן והיריבים פועלים באופן דומה. אך מצב זה ממחיש את השרירותיות של ההחלטה הסופית, שבנסיבות אלו קשה לטעון כי היא מייצגת את רצון הרוב.

לפיכך, האתגר אותו מציבה הבחירה החברתית בפני התיאוריה הדמוקרטית מתומצת לשתי טענות בסיסיות: כי לא קיים כלל המאפשר אגרגציה של העדפות אישיות באופן הוגן ורציונאלי ההופך אותו לעדיף על פני כללים אפשריים אחרים; וכי למעשה כל כלל אפשרי רגיש למניפולציות אסטרטגיות, כך שאפילו אם הוא יפיק תוצאה מתקבלת על הדעת על סמך סט נתון של העדפות אם כולם מצביעים בכנות, התוצאה בפועל תהיה מעוותת בגלל הצבעה אסטרטגית.

מקרב ההשקפה הליברלית של הדמוקרטיה, פסימיסטים כמו רייקר נענו לאתגר זה באמצעות המעטת החשיבות של התהליך האלקטוראלי לכזה המספק מנגנון הגנה מפני מה שרייקר מכנה “רודנות”. אך גם מנגנון הגנה זה הוא חלש למדי, מכיוון שאם תוצאת הבחירות היא שרירותית במידת מה (כפי שמראה ניתוח הבחירה החברתית), לא ברור מדוע יש להסיר מתפקידם מנהיגים לא-פופולאריים או “רודנים”. קולמן ופרג’ון מנסחים נקודה זו היטב:

“הסרה בלתי-סבירה מהתפקיד היא בדיוק מה שיקרה אם רייקר צודק בפירוש התוצאות הבלתי יציבות של תיאוריית הבחירה החברתית ככאלו המדגימות את חוסר התוחלת שבהצבעה. אם התוצאות קשורות באופן שרירותי להעדפות של האלקטורט, לא ניתן להסיק מהסרה זו מהתפקיד כי ההתנהלות של נבחר הציבור אכן הייתה בלתי-רצויה מבחינת המצביעים. מצב זה בהחלט אינו אידיאלי מבחינת נושאי-משרה הנמצאים בסיכון בגלל בחירות אותן אנו משייכים לליברליזם”.

60

נראה כי תיאוריית הבחירה החברתית מערערת את ההשקפה הליברלית של הדמוקרטיה באופן סיסטמטי, ללא קשר לפונקציה המדויקת המשויכת לאקט של הצבעה בבחירות.

האם ניתן להימנע מהבעיות של הבחירה החברתית באמצעות מעבר לאידיאל הדליברטיבי של הדמוקרטיה? תיאוריית הבחירה החברתית טוענת כי לבוחרים יש העדפות נתונות לגבי התוצאות, ולעתים עולה טענה כי ברגע שנאפשר להעדפות הבוחרים להשתנות במהלך תהליך קבלת ההחלטות, התוצאות אינן תקפות יותר. אך תגובה זו היא פשטנית מדי. כל עוד קיימת בעיה של אמלגמציה של רצון הבוחרים בעת ההחלטה – וליתר דיוק, כל עוד קיימות 3 או יותר תוצאות אפשריות ולא קיימת העדפה פה-אחד לגבי אחת מתוצאות אלו – תוצאות הבחירה החברתית תקפות. יש למצוא כלל הכרעה, וכלל זה פגיע לבעיות של שרירותיות ומניפולציות אסטרטגיות. בתיאור שלי לגבי הדמוקרטיה הדליברטיבית ציינתי כי למרות שקונצנזוס מלא הוא הדיון המכווין האידיאלי, יהיה זה בלתי ריאליסטי להניח כי כל מקרה של דליברציה יוביל להסכמה פה-אחד. עדיין תידרש הצבעה, וכאשר קיימת הצבעה, כך קיימות גם, פוטנציאלית, הבעיות של הבחירה החברתית.

במקום לפתור את תיאוריית הבחירה החברתית, השאיפה שלי היא צנועה יותר, בכך שאני מבקש להראות כי לדמוקרטיה הדליברטיבית יש את המשאבים למזער את בעיות הבחירה החברתית איתן מתמודדת הקהילה הפוליטית. הטיעון שלי כולל שני היבטים עיקריים. הראשון נוגע לאופן שבו הדליברציה יכולה להגביל את היקף ההעדפות הדורשות אמלגמציה עבור השיפוט הסופי. השני נוגע לאופן שבו ידע לגבי מבנה הדעות בגוף הדליברטיבי עשוי להשפיע על הבחירה בכלל ההכרעה.

החלק הראשון של הטיעון נוגע לאחת האקסיומות של התיאורמה המקורית של ארו, כלומר הדרישה כי תהליך הבחירה החברתית יהיה מסוגל למלא כל סט אפשרי של דירוג אינדיבידואלי של התוצאות. על פניו, נראה כי אקסיומה זו ברורה מאליה; היא מצייתת לרעיון הליברלי לפיו כל אדם זכאי לבטא את העדפותיו, כך שכל הגבלה של הדירוג האינדיבידואלי תהווה אפליה (כפי שמציין רייקר, “כל כלל או פקודה האוסרת על האדם לבחור סדר העדפות כלשהו היא בלתי מתקבלת מבחינה מוסרית (או לכל הפחות בלתי הוגנת) לפי ההשקפה הדמוקרטית”). אך במקום איסור חיצוני כלשהו על דרכי הדירוג האפשריות, האפשרות בה אני מעוניין לעסוק היא כי סט ראשוני כלשהו של העדפות עשוי לעבור שינוי ספונטני באמצעות תהליך הדליברציה, כך שסט הדירוגים הסופי עליו תהיה מבוססת ההכרעה יהיה קטן בהרבה מהסט הראשוני. אם מצב זה אכן מתקיים, אנו יכולים לזנוח את התנאי הגורף של ארו לטובת הדרישה המתונה יותר כי תהליך ההכרעה החברתית צריך להיות מסוגל להתמודד עם כל הסטים האפשריים של דירוגים לאחר-הדליברציה.

אנסח בקצרה כיצד רעיון זה יכול לסייע לפתור את בעיות הבחירה החברתית אותן זיהינו. אך לפני כן, עלינו לבחון מדוע חלק מההעדפות הראשוניות

61

 עשויות להישלל באופן זה. המקרה הישיר ביותר הוא זה של דירוגי העדפות שאינם רציונאליים מכיוון שהם מבוססים על אמונות אמפיריות שגויות. אם ניקח את הדוגמא של מדיניות האנרגיה, ניתן לשקול את מקורות האנרגיה על בסיס טיעונים סביבתיים וליצור דירוג של פחם, גז, נפט ואנרגיה גרעינית. עם זאת, במהלך הדיונים יעלו ראיות חזקות לגבי ההשפעות הסביבתיות של תחנות כוח המבוססות על שריפת פחם, שיובילו לדירוג נמוך יותר של פחם לעומת גז ונפט, מנקודת מבט סביבתית. אין לומר בכך כי הדירוג הראשוני הוא בלתי רלוונטי לחלוטין מכיוון שייתכנו עמדות ערכיות אחרות לפיהן דירוג זה יהיה הולם. אך שוב, ייתכן ואף אחד אינו מחזיק בעמדות אלו בפועל, כך שההשפעה של הדיון תהיה צמצום של הדירוגים למספר קטן יותר של דפוסים קוהרנטיים.

מקרה נוסף הוא של העדפות הסותרות באופן משמעותי את האמונות המוסריות של החברה שבקרבה מתקבלות ההכרעות כך שאף אחד לא יסכים לקדם אותם בהקשר הציבורי. מצב זה קיים לדוגמא בכל הנודע לאמונות גזעניות בבריטניה של ימינו: קיימים אנשים המאמינים בהן באופן פרטי, אך התפיסה המקובלת היא כי אין לקדם אותם בפורומים פוליטיים כמו הפרלמנט. ומצב זה אכן מגביל את סט סוגי המדיניות בהם ניתן לתמוך. ייתכן ואדם מסוים יתמוך בהגבלת הגירה בשל סיבות גזעניות, אך העובדה כי הוא אינו יכול להציג סיבות אלו באופן פומבי מלמדת כי סוגי המדיניות בהם הוא תומך חייבים להיות מנוסחים באופן כללי; כלומר, הם אינם יכולים להפלות באופן מפורש בין מהגרים לבנים לשחורים.

הדרך החשובה ביותר שבה הדליברציה עשויה לשנות העדפות ראשוניות היא זו המפורטת בתיאור הראשוני שלי של האידיאל הדליברטיבי. העדפות שאינן דווקא בלתי מוסריות, אלא אינטרסנטיות באופן צר, יוסרו מהשולחן באמצעות התהליך של הדיון הציבורי. בכדי לעסוק בדיון ציבורי עלינו להציג טיעונים במונחים שכל משתתף אחר יסכים פוטנציאלית לקבל, והטיעון “זה טוב בשבילי” אינו מהווה טיעון כזה. או כפי שמנסח זאת בוב גודין, כאשר אנחנו מאמצים תפקיד ציבורי, עלינו “לכבס” את ההעדפות שלנו כך שרק כאלו בעלות אוריינטציה ציבורית יבואו לביטוי. אני מתעלם כאן מהאפשרות כי אנשים יביעו סט אחד של העדפות במהלך הדיון ויצביעו לפי סט אחר בעת ההכרעה. אם ההצבעה היא ציבורית, מצב זה יכול להתרחש רק בעלות של אובדן עתידי של אמינות, וזו סיבה טובה לתמוך במערכת הצבעה פתוחה תחת תנאים הדומים לדמוקרטיה דליברטיבית, כפי שטענו לאחרונה ברנן ופטיט. עם זאת, גם תחת הצבעה חשאית, נדמה לי כי יהיה זה בלתי סביר כי אנו ניתקל בצביעות רחבת היקף כדוגמת תמיכה פומבית בפוזיציה אחת ולאחר מכן הצבעה לאחרת. זוהי טענה הנוגעת לפסיכולוגיה האנושית: אם האדם מתחייב לפוזיציה מסוימת באופן ציבורי הוא יראה בכך השפלה לסגת לפוזיציה אנוכית יותר בעת ההכרעה המטריאלית. אינני טוען כי רעיון זה הוא נכון אוניברסאלית, אך אני מאמין כי הוא נכון באופן כללי.

מכיוון שטענה זו לגבי אפקט המוראליזציה של הדיון הציבורי הינה חיונית לטיעון שלי לגבי הדמוקרטיה הדליברטיבית, ברצוני להמחישה בשלב זה באמצעות ראיות אמפיריות, אם כי לאו דווקא כאלו המבוססות על השדה הפוליטי. הראיה הראשונה מגיעה מניסויים פסיכולוגיים

62

המנסים לדמות את ההתנהגות של חבר מושבעים. בניסויים אלו, מוצג לסובייקטים סרטון וידאו של משפט שבו הראיות המזכות ומרשיעות את הנאשם הן מאוזנות. לאחר מכן הסובייקטים מתבקשים לפסוק באופן פרטי אשם/זכאי, ועל בסיס בחירה זו הם מתחלקים למושבעי-דמה. השאלה היא: מהו פסק הדין אותו יקבלו המושבעים? א-פריורית, ניתן להניח כי יתקיימו מספר חברי-מושבעים תלויים (ללא הכרעה), וכמויות זהות של פסקי דין אשם וזכאי. עם זאת, בפועל, נרשמה נטיה ברורה לכיוון פסק דין זכאי, אותה שייכו החוקרים להעדפה כלפי “נורמה מקלה”. כלומר, כאשר נוכחות של דעות סותרות מצביעה על כך שקיים ספק ממשי לגבי האשמה או הזכאות של הנאשם, עלינו להעניק לנאשם את חמת הספק באמצעות פסק דין מזכה. נורמה מקלה זו תמיד נוכחת במידה כזו או אחרת, אך הנקודה העיקרית היא כי לתת ל”מושבעים” זמן להתדיין לפני שהם מגיעים לפסק דין קולקטיבי שינה את התוצאה באופן מובהק לכיוון של זיכוי. ההסבר הטוב ביותר לכך הוא כי ההשפעה של הדיונים הפעילה את הנורמה כך שחלק מהמשתתפים שסברו כי “כן, הוא אשם”, שינו דעתם ל”איננו יכולים להגיע להסכמה על כך, אז עלי לתת לו ליהנות מהספק”. במילים אחרות, הדיונים גרמו לשינוי אצל חלק מהאנשים משיפוט ספציפי לנורמה כללית אותה אנשים בחברות ליברליות נוטים ליישם במקרים מסוג זה.

עם זאת, ברצוני לטעון כי לא רק שהדיון יכול להפעיל נורמות אלא כי הוא יכול בנוסף ליצור נורמות, בכך שהוא מעודד את המשתתפים לחשוב על עצמם בתור קבוצה. באופן כללי, לדיון יש יכולת להפוך אוסף של אינדיבידואלים נפרדים לקבוצה, שחבריה רואים זה בזה כשותפים. ניתן להמחיש זאת שוב באמצעות ראיות ניסוייות. הפעם כאלו המערבות קבוצות המתמודדות עם דילמת אסיר קלאסית. לכל חבר ניתן סכום קטן של כסף ונאמר לו כי הוא יכול לשמור אותו לעצמו, או לתרום אותו למאגר משותף שבו הערך שלו יוכפל ויתחלק באופן שווה בין כל חברי הקבוצה. אם כולם יתרמו, כל חבר בקבוצה יכפיל את ההכנסה שלו, אך הדבר הרציונאלי לעשות מבחינה אינדיבידואלית הוא דווקא להחזיק בכסף. בניסוי זה, דיון של 10 דקות הוביל לעלייה של יותר מפי-שניים בשיעור שיתוף הפעולה, מ- 37.5% ל- 78.6%. ניתן להעלות השערות שונות לגבי המנגנון הנורמטיבי המדויק המעורב במצב זה, אך ברור כי ההשפעה של הדיון הובילה לנורמה של שיתוף פעולה בקרב הקבוצה וכי נורמה זו הייתה חזקה מספיק במרבית המקרים בכדי לגבור על אינטרסים אינדיבידואליים אנוכיים. לקבוצה של חברים לא תהיה בעיה לפתור את דילמת האסיר – הם בוטחים זה בזה מלכתחילה. שיחות בין המשתתפים מהוות דרך אפקטיבית למדי לדמות חברות במקרה זה.

התוצאה של טיעון זה היא כי יש לנו יסוד מוצק לצפות כי התהליך הדליברטיבי יגרום לשינוי של ההעדפות הפוליטיות הראשוניות (שעשויות להיות מבוססות על אינטרסים פרטיים, אינטרסים מגזריים, דעות קדומות וכן הלאה), לשיפוט אתי לגבי הנושא הנתון; וכי תהליך זה יגרום לשינוי חד בסט הדירוגים של תוצאות המדיניות איתן צריך להתמודד תהליך ההכרעה הסופי. כיצד מצב זה מסייע לפתרון בעיות הבחירה החברתית אותן זיהינו קודם?

63

ניקח לדוגמא את בעיית אי-היקבעות, ואת האבחנה שלנו לפיה כלל קונדורסה עלול לקרוס מול מחזורי הצבעה (לדוגמא, רוב המעדיף גז על פחם, פחם על אנרגיה גרעינית, ואנרגיה גרעינית על גז, בהשוואות דו-צדדיות). בשלב זה ברצוני להסתמך על הממצא הידוע לפיו ניתן למנוע מחזורים מסוג זה (ובעיית ארו באופן כללי יותר) באמצעות התנאי לפיו דירוגי המצביעים יהיו בעלי “שיא בודד”, כלומר, סידור של החלופות על רצף כך שאם, לדוגמא, המצביע מדרג את החלופה בצד שמאל במקום הגבוה ביותר, הוא אינו מדרג את החלופה בצד ימין מעל מקום זה במרכז. כאשר ההעדפות הן בעלות שיא בודד במובן זה, אחת האפשרויות חייבת להיות מנצח קונדורסה וניתן למצוא זאת באמצעות הצבעות בינאריות חוזרות.

מה חושף השיא הבודד לגבי ההעדפות של המצביעים? רעיון זה מלמד כי הם מבינים את הברירה המוצבת בפניהם באופן דומה, למרות שהם מאמצים פוזיציות שונות על הספקטרום. לפיכך, בדוגמא שלנו, הפחם הוא הדלק הזול ביותר אך המזיק ביותר מבחינה סביבתית; נפט הוא היקר ביותר, אך העדיף סביבתית; וגז נמצא בין שתי אפשרויות אלו. באופן זה הברירה הניצבת בפני המצביעים היא למעשה בין עלות כלכלית לבין תועלת סביבתית, ובאופן טבעי הם יתחלקו לכלכליים (המדרגים פחם במקום הראשון, אך מעדיפים גז על נפט), ירוקים (המדרגים נפט במקום הראשון אך מעדיפים גז על פחם), ומתונים המעדיפים גז כפשרה המוצלחת ביותר בין שני הערכים. ממד בודד של בחירה מדגיש את הפוזיציות השונות, ומצב זה הינו מספיק בכדי להבטיח כי הדירוגים יהיו בעלי שיא בודד.

במקרים רבים אנו יכולים לצפות כי שיפוטים מיודעים אתית יציגו תכונה זו: אפשרויות המדיניות מייצגים בחירה בין שני ערכים, וקבוצות שונות של מצביעים שוקלות ערכים אלו באופן שונה. עם זאת, עדיין קיימת אפשרות כי השיא הבודד ייכשל גם כאשר מעורב שיפוט אתי. לדוגמא, ניקח מקרה שבו אנרגיה גרעינית מחליפה את הנפט בתור מקור האנרגיה האפשרי השלישי, והעובדות לגביה הן כדלקמן: היא זולה יחסית, באופן כללי מועילה לסביבה, אך כוללת סיכון לתאונה חמורה. לפיכך, אנו מקבלים 3 קבוצות של מצביעים: כלכליים, שהדירוג שלהם הוא 1) פחם, 2) גרעין, 3) גז; ירוקים פסימיסטים, שהדירוג שלהם הוא 1) גז, 2) פחם, 3) גרעין;  וקבוצה אופטימית של ירוקים שמאמינים כי הסיכון לתאונה גרעינית הוא סביר לאור התועלת הכללית של אנרגיה גרעינית, ולפיכך הדירוג שלהם הוא 1) גרעין, 2) גז, 3) פחם. במבט מהיר ניתן לראות כי אם לא קיימת קבוצת מצביעים היוצרת רוב, אנו מקבלים מחזור הצבעה שבו כל אפשרות אנרגיה יכולה לנצח את האחרות.

כיצד מצב זה ייתכן? קיימים שני ממדים של מחלוקת בבסיס ההכרעה במקרה זה. הראשון הוא האיזון הנדרש

64

בין עלות לבין בטיחות סביבתית; והשני הוא המשקל היחסי של זיהום צפוי מול הסיכון של תאונה גרעינית כחלק מהשיקול הסביבתי. הכלכליים סבורים כי הסוגיה נוגעת רק לעלויות; הירוקים הקיצוניים סבורים כי היא נוגעת רק לבטיחות סביבתית; והקבוצה השלישית כי הסוגיה נוגעת לשניהם, אך הם חולקים על הירוקים לגבי מה כוללת הבטיחות הסביבתית. מצב זה של חיתוך-צולב של המחלוקות הוא זה המפיק דירוגים ללא שיא בודד העלולים להוביל למחזורי הצבעה.

עתה נבדוק כיצד ברירה זו מטופלת בהקשר של דמוקרטיה דליברטיבית. המשתתפים בדיון, השואפים לשכנע אחרים לתמוך בחלופה אותה הם מעדיפים, חייבים לבסס את ההעדפות שלהם באופן מוצק. כאשר ההשקפות השונות עוברות ארטיקולציה, אחד הדברים שייחשפו הוא האם קיים ממד אחד בלבד של מחלוקת בבסיס הסט המקורי של החלופות, או שמא יותר מממד אחד. אם קיים יותר מממד אחד, ייתכן ויהיה ניתן לפצל את ההכרעה המקורית למספר רכיבים. אני אומר “ייתכן” במקרה זה מכיוון שאפשרי כי החלופות המקוריות יהיו מובחנות ובלתי ניתנות לצמצום. נחזור לדוגמא של הבחירה מבין מקורות האנרגיה. נראה כי מדובר במקרה שבו החלופות הן מובחנות (התחנה פועלת על או פחם, או גז, וכן הלאה), בעוד מספר ממדים אפשריים של מחלוקת ניצבים בבסיס הבחירה: עלויות יחסיות, רמות התעסוקה, בטיחות סביבתית וכן הלאה. עם זאת, אינני סבור כי הבחירה היא אכן מובחנת לחלוטין. לדוגמא, תחנות מבוססות-פחם יעלו פחות, ואכן תיתכן סוגיה נפרדת האם יש להתקין בהן מסננים בכדי להפחית את פליטת הפחמן או הגופרית על חשבון התפוקה. אם מתברר במהלך הדיונים כי הסיבה העיקרית לכך שחלק מהמשתתפים מתנגדים לתחנות מבוססות-פחם היא פליטת המזהמים שלהן, אזי הפתרון הברור הוא לערוך שתי הצבעות, או סדרה של הצבעות, אחת הנוגעת לטכנולוגיה הבסיסית, ואחת הנוגעת לפשרת הסביבה/יעילות הנובעת מטכנולוגיה זו.

פתרון זה הוא ברור מאליו במובן שהוא מאפשר תוצאה סופית אותה ניתן להחשיב בתור הכרעת הרוב, אפילו במקרים שבהם היא אינה מהווה מנצח קונדורסה. תפיסה זו מהווה השקפה נרחבת האומרת מה צריך לקרות. מנקודת המבט של המשתתפים, לחלק יהיה תמריץ למנוע את איחוד הסוגיות מפני שהם סבורים כי הדבר יוביל להפסד של החלופה בה הם תומכים. ייתכן ויהיה להם תמריץ ליצור איחוד מלאכותי של הסוגיות – אינני בקיא בפוליטיקה של מפלגת הלייבור, אך אני סבור כי זוהי שיטת האיחוד המתקיימת בוועידות המפלגה; כלומר, איחוד של הצעות בכדי ליצור רוב מלאכותי הכולל בתוכו את הפוזיציה הספציפית בה תומך אדם מסוים. עם זאת, התנאים המאפשרים את ההצלחה של טכניקה זו דורשים כי תתקיים קבוצה של אנשים הנמצאים בפוזיציה פריבילגית לתמרן את האג’נדה כך שחלק מההחלטות יוכרעו בנפרד וחלק יוכרעו באופן מקובץ; וכי קבוצה זו

65

תכיר את דפוס ההעדפות של המשתתפים הרגילים טוב יותר מאשר משתתפים אלו עצמם. בדמוקרטיה דליברטיבית, דפוס הדעות – המידה שבה דעות לגבי סוגיה אחת תואמות או אינן תואמות דעות לגבי סוגיות אחרות – צריך להפוך לידע פומבי כאשר דוברים שונים מעלים טיעונים בעד ונגד ההצעות המאוחדות. במצב כזה יהיה קשה להעלות טיעונים פומביים נגד הדה-אגרגציה של ההחלטות כאשר ברור כי הבחירה המקורית הייתה רב-ממדית. במקרים בהם המצב אינו ברור, הדוברים ינסו ללחוץ על חבריהם לבחור בין הצעות מאוחדות בתקווה כי השילוב המועדף עליהם ייבחר.

אנסה לסכם נקודה זו: הצעתי כי הסיבה העיקרית מלבד טעות אמפירית מדוע דירוג העדפות לא יכלול שיא בודד היא כי הסוגיה הנידונה מהווה אמלגמציה של ממדים שונים של בחירה אליהם מצביעים שונים משייכים משקלים שונים. טענתי היא כי מדובר ביתרון של הדמוקרטיה הדליברטיבית (בניגוד ,לדוגמא, לסקרי דעות פשוטים) המביא לחשיפת מצב זה. אלא אם כן כמות גדולה של אנשים מוכנים להתנהג באופן אסטרטגי, צריכה להתקיים מוכנות כללית לפרק את ההחלטה למרכיבים לפי הממדים השונים, שבכל אחד מהם אנו צפויים למצוא פוזיציה מנצחת. לאחר שילוב מחדש של הרכיבים השונים, אנו נקבל תוצאה כוללת שניתן לראות בה ככזו המייצגת את רצון הרוב, מכיוון שהיא מצייתת לשיקול הדעת של הרוב בכל ממד של בחירת המדיניות.

בדיונים הרווחים, קריטריון קונדורסה משמש כמבחן לבחירה דמוקרטית. החל בדירוגי ההעדפות היוצרים מחזורים, בחנו מקרים שבהם תהליך ההתדיינות צפוי לשנות את דירוגי ההעדפות או את אג’נדת ההכרעה כך שמופיע רוב לא-מחזורי. עם זאת, מוקדם יותר במאמר ציינתי כי שיטות רובניות של קבלת החלטות מתחרות בשיטות פוזיציונאליות המיוצגות, לדוגמא, בדירוג בורדה, ודילמה זו טרם נפתרה.

קריטריון קונדורסה מאפשר לנו לחפש אחר אפשרות המדיניות המסוגלת לזכות ברוב של מצביעים מול כל אפשרות אחרת, אם קיימת כזו. דירוג בורדה מזמין אותנו לבחון את הדירוג המלא של המצביעים ולבחור את החלופה בעלת הדירוג הכולל הגבוה ביותר. מהם השיקולים הנכללים בבחירה בין שני כללי הכרעה סותרים-לכאורה אלו? לטעמי ניתן למקד שאלה זו באמצעות הטיעונים של מייקל דומט התומכים בדירוג בורדה על פני שיטות רובניות של קבלת החלטות:

“השאלה היא האם חשוב יותר לרצות כמות גדולה ככל האפשר של אנשים, או לרצות את כולם באופן קולקטיבי. האפשרות השנייה היא כמובן הגיונית יותר. הכלל לפיו יש למלא את רצון הרוב אינו כולל הצדקה מבוססת יותר מאשר מבחן גס ומיידי של מה שמבטיח שביעות רצון כוללת מקסימאלית: להעניק לו חשיבות גדולה יותר פירושה ליפול קורבן למיסטיקה של הרוב”

הנקודה הבולטת בהקשר זה היא כי טיעון זה מתייחס להחלטות פוליטיות ככאלו המספקות מידות שונות של שביעות רצון לאלו המצביעים בעדן. קיימות החלטות שונות הקרובות ברוחן לסטריאוטיפ זה. לדוגמא, אם עלינו להצביע איזה מאכל יוגש בחגיגות השנתיות באוניברסיטה, אזי הטיעון של דומט לפיו הדבר החשוב יותר הוא למקסם את שביעות הרצון הכוללת, מאשר להבטיח את ניצחון

66

הרוב, נראה כטיעון הגיוני, ויהיה זה סביר בהחלט להשתמש בדירוג בורדה בכדי להגיע להכרעה בסוגיה זו. עם זאת, החלטות רבות אחרות מיוצגות באופן טוב יותר כשיפוט לגבי הדבר הנכון לעשות – לדוגמא, החלטה האם להנהיג עונש מוות על פשעים מסוימים – ובמקרה זה יהיה תמוה להצדיק את השימוש בדירוג בורדה באופן שבו דומט מצדיק אותו. אכן, נראה כי התהליך הטבעי יהיה להשתמש באחת מהשיטות הרובניות, מכיוון שהדבר החשוב במקרה זה הוא כי הבחירה תציית להכרעת הרוב – במידת האפשר, רצון העדפות הרוב בהשוואה לכל שאר האפשרויות.

אם אינטואיציה זו היא נכונה, אזי ההליך הטוב ביותר וההוגן ביותר בו יש להשתמש תלוי בסוגיה הנתונה. אחד היתרונות של הדמוקרטיה הדליברטיבית בהקשר זה הוא כי תהליך הדליברציה יחשוף באיזו סוגיה מדובר, אם שאלה זו אינה ברורה מהתחלה. בהצגה שלי של מודל הדליברציה, התמקדתי בהיבט הבולט ביותר שלו, התהליך שבו העדפות אינדיבידואליות עוברות שינוי לשיפוט מבוסס-אתיקה לגבי נושאים בעלי עניין משותף. עם זאת, בכל דמוקרטיה אמיתית קיימות סוגיות אחרות הקרובות באופיין לסוגיית הארוחה השנתית באוניברסיטה, במובן שהעדפות אישיות צריכות לקבל תפקיד מרכזי בהכרעה לגביהן. מצב זה נכון, לדוגמא, לגבי משאבים ציבוריים רגילים רבים. אם עלינו לקבוע הקצאה תקציבית בין מגרשי פוטבול לבין בריכת שחייה, השיקול העיקרי יהיה הכיוון הכללי והעוצמה של ההעדפות בין אפשרויות אלו. במקרה זה, לאחר שהחלופות מוגדרות, יהיה זה הגיוני להשתמש בדירוג בורדה בכדי למצוא את הדרך הטובה ביותר להקצות משאבים אלו, ואם אין שיקולים אחרים, ההחלטה הסופית תהיה פשוט אישור של תוצאה זו. זהו מקרה שבו תפקידה של הדליברציה הוא לזהות תהליך של קבלת ההחלטה, להבדיל מלהגיע לשיפוט משמעותי מוסכם.

נובע מכך כי תיאוריית הבחירה החברתית הסטנדרטית מזמינה אותנו לבחור מנגנון ליצור אגרגציה של העדפות ללא קשר לתוכן של העדפות אלו; בעוד שהדמוקרטיה הדליברטיבית, במיוחד מכיוון שהתוכן של ההעדפות של הבוחרים עולה במהלך ההתדיינות, יכולה באופן תיאורטי לבחור את תהליך ההכרעה המתאים ביותר למקרה הנתון. אם אנו מאפשרים לתהליך ההכרעה להיות גמיש באופן זה, אנו פותחים את הדלת למניפולציות מצד אלו המעדיפים תהליך מסוים לא על בסיס מידת ההתאמה שלו לסוגיה, אלא בגלל שהם מאמינים כי הוא משפר את הסיכויים של הבחירה במדיניות המועדפת עליהם. מצב זה מדגיש את הנקודה לפיה בכדי שהדמוקרטיה הדליברטיבית תעבוד כהלכה, על הבוחרים ליישם ריסון-עצמי דמוקרטי: עליהם להאמין כי חשוב יותר כי ההכרעה תתקבל באופן דמוקרטי מאשר כי האפשרות המועדפת עליהם תנצח. דרישה זו תלויה בתורה במידת האמון הקיימת בגוף הדליברטיבי: אנשים נוטים להתנהג באורח דמוקרטי במידה שבה הם מאמינים כי אחרים יתנהגו באופן דומה. הראיות אותן הזכרנו קודם, לפיהן הדיון עצמו הינו דרך טובה לבסס אמון בין המשתתפים, הן רלוונטיות לטענה זו. אך ראיות אלו, שנאספו במחקרים של קבוצות קטנות, מעלות שאלות לגבי הסקאלה שבה הדמוקרטיה הדליברטיבית צפויה לפעול.

67

זו טעות לחשוב כי האידיאל הדליברטיבי דורש מאיתנו להתייחס לאזרחים של מדינת הלאום המודרנית בתור גוף דליברטיבי בודד. למרות שאחת הדרישות של הדמוקרטיה היא כי כל אזרח זכאי להזדמנות להשתתף בקבלת ההחלטות הקולקטיבית, ניתן לענות על דרישה זו במערכת המגלמת מידה גבוהה של פלורליזם. הפלורליזם עשוי לעבוד באחת או שתי דרכים שונות: ניתן להציג את ההכרעות בפני קבוצות המצביעים המתאימות ביותר לקבל אותן, או המושפעות ביותר מהתוצאה; או שגופים דליברטיביים ברמות נמוכות עשויים לשמש כמקורות עבור גופים ברמות גבוהות יותר, כאשר הטיעונים וההכרעות מועברים מצד אחד לשני באמצעות נציגים. לפיכך, ניתן לדמיין אספות ברמת העיירה או העיר המקבלות החלטות ברמה המקומית, ובו-זמנית דיונים לגבי סוגיות לאומיות בנוכחות נציגי מפלגות: דיונים אלו אינם כבולים בשל התוצאה, מפני שהם עצמם מעורבים בתהליך דליברטיבי שבו ניתן להעלות טיעונים חדשים, אך חלק מעבודתם תהיה להעביר את הרוח של הפגישות המקומיות לגוף הלאומי.

הדרישה כי אזרחים יהיו מעורבים ישירות בדליברציה, אפילו ברמה המקומית, מציבה בעיות משמעותיות הנוגעות לארגון, למרות שההתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות יכולות לעזור לנו לראות כיצד גופים גדולים יחסית יכולים להתאחד ולעסוק במשהו המזכיר באופיו דיון משותף. בנוסף, אינני רוצה לעסוק בשאלה האם האזרחים יהיו בעלי מוטיבציה מספקת לקחת חלק באספות אלו, במידה ויתקיימו. ברור מאליו כי אלו סוגיות מפתח כאשר שוקלים את המידה שבה ניתן להגשים את האידיאל הדליברטיבי בחברה גדולה. מטרתי במאמר זה הייתה להתמקד במה שנתפסת בעיני כחולשה משמעותית בהמשגה הליברלית של הדמוקרטיה – הפגיעות של הליכי אגרגציית-העדפות מול בעיות של בחירה חברתית – והאופן שבו דמוקרטיה דליברטיבית יכולה לגבור על חולשה זו. אם נתייחס לבחירה החברתית בכובד ראש, כפי שאני עושה, אזי במקום לסגת לצורה מינימאלית של ליברליזם, אנו יכולים לנסות ולהסיט את הפרקטיקה הדמוקרטית לכיוון האידיאל הדליברטיבי, ולעודד אנשים לא רק לבטא את הדעות הפוליטיות שלהם (באמצעות סקרים, משאלים וכדומה), אלא לגבש דעות אלו באמצעות דיונים במסגרות ציבוריות.

54-67

דמוקרטיה דליברטיבית ובחירה חברתית

מאמר זה מנגיד את ההמשגה הליברלית של דמוקרטיה בתור אגרגציה של העדפות אינדיבידואליות מול ההמשגה הדליברטיבית של דמוקרטיה כתהליך של דיון פתוח המוביל לשיפוט מוסכם לגבי המדיניות. תיאוריית הבחירה החברתית כוללת מספר בעיות – השרירותיות של כללי הכרעה, הפגיעות מול הצבעה אסטרטגית – שלעתים קרובות משמשות בכדי לערער את הערכים הדמוקרטיים. בניגוד לדעה הרווחת, אני טוען כי דמוקרטיה דליברטיבית היא פחות פגיעה לקשיים אלו מאשר דמוקרטיה ליברלית. תהליך הדיון מפיק סטים של העדפות פוליטיות בעלות "שיא בודד"; ובקרב המסגרת הדליברטיבית, ניתן לשנות את כללי ההכרעה בהתאם לאופי של הסוגיה הנתונה.

כאשר אנו עוסקים בתחום של חשיבה לגבי הדמוקרטיה הליברלית והחלופות האפשריות שלה, עלינו להתחיל בתיאור ההבחנה בין המוסדות והאידיאלים הרגולטיביים שלהם. ניתן להתייחס לדמוקרטיה הליברלית בתור מערך של מוסדות – בחירות חופשיות, מפלגות מתחרות, חופש הדיבור – המרכיבים את המערכת הפוליטית המוכרת לנו במערב; או שניתן להתייחס אליה בתור המשגת הדמוקרטיה הניצבת בבסיס מערכת זו ומצדיקה אותה. היחסים בין המוסדות והאידיאלים הרגולטיביים אינם בהכרח פשוטים או אחד-לאחד. ניתן להצדיק את אותו מוסד ממספר השקפות שונות, למרות שבדרך כלל אלו המעדיפים אידיאלים רגולטיביים סותרים ישאפו לעצב את המוסד בדרכים שונות. לפיכך, אם ניקח דוגמא מוכרת, הפרקטיקה של בחירת נציגים למערך מחוקק נתפסת כדרך להכפיף מחוקקים לשליטת ההמונים; באופן חלופי, ניתן לראות בה בפשטות בתור אמצעי להסרת מחוקקים מושחתים מתפקידם. ההשקפה בה נבחר משפיעה על ההעדפות לגבי צורת הפרקטיקה (כמה תכופות צריכות להיות הבחירות? האם מערכת ההצבעה צריכה להיות רובנית (first past the post) או שיטה אחרת? וכן הלאה).

הטיעון הנובע מכך נוגע בעיקר לאידיאלים רגולטיביים מתחרים של הדמוקרטיה. באמצעות ההשוואה בין דמוקרטיה ליברלית לבין מה שאני מכנה "דמוקרטיה דליברטיבית", מטרתי היא ליצור הנגדה בין שתי דרכים בסיסיות להבנת התהליך הדמוקרטי. באמצעות ההעדפה כלפי הדמוקרטיה הדליברטיבית, אינני ממליץ על חיסול כולל של המוסדות הקיימים של הדמוקרטיה הליברלית, אלא עיצוב מחדש של מוסדות אלו לאור אידיאל רגולטיבי שונה מזה הנפוץ כיום. אני אדון בקצרה בלבד בשאלות המוסדיות. המטרה העיקרית שלי היא לבאר את ההבדלים הרלוונטיים בין דמוקרטיה ליברלית לדליברטיבית, במיוחד לאור תיאוריית הבחירה החברתית, המאתגרת את הוודאות של כל מה שמעבר לאידיאלים הדמוקרטיים המינימאליים ביותר.

55

עתה ברצוני לשרטט את הניגוד בין דמוקרטיה ליברלית...

295.00 

מק"ט 720db37cbe87 קטגוריה
מק"ט 720db37cbe87 קטגוריה

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.