(08/06/2024) עלו היום לאתר 9 סמינריונים 2 תזות 2 מאמרים

לרכישה גלול למטה לסוף הדוגמית

המערכת הפוליטית בארהב The United States political system and international leadership

המערכת הפוליטית בארה”ב והנהגה בינלאומית: האם מדובר בצורה נחותה של ממשל?

הקדמה-הדילמה הדמוקרטית

מי שייצר את החוקה בארה”ב עשה זאת באמצעות מודל מודע אשר מטרתו הייתה ליצור ממש בעלת מגבלות. הם היו יותר מודאגים ממניעה של שימוש לרעה של כוח פוליטי מאשר ליצור נסיבות בה יהיה ניתן ליישם את החוקה בקלות. לכן, במקום לרכז כוח פוליטי הם שאפו לפזר אותו, ויצרו מערכת דומה של “איזונים ובדיקות” על מנת להבטיח ששום חלק בממשלה לא יצבור מספיק השפעה על מנת לאיים על שלמות הדמוקרטיה.

מדיניות זרה לא הייתה יוצאת מן הכלל עבור העיקרון המצוין לעיל, והמייצרים של החוקה ווידאו כי הגוף המבצע והקונגרס חלקו כוח ואת הסמכות עבור קבלת החלטות. אכן, על ידי המנייה של הכוחות בכל ענף, הם לכאורה היו יותר נדיבים כלפי המחוקקים מאשר כלפי הנשיא. בנושא המהותי של יציאה למלחמה, לדוגמא, הנשיא הוכרז כמפקד ראשי, אבל הקונגרס קיבל את הסמכות לגייס ולתמוך בצבא, לספק ולשמר את צי הים, והכי חשוב, לגייס את האומה למאבק מזוין על ידי הכרזה לצאת למלחמה. הנושא, באמצעות ייעוץ והסכמה מהסנאט, קיבל את הכוח להיפגש וליצור בריתות. למרות זאת, הכוח הכי משמעותי עבור גיוס מסים וכספים, ניתן לקונגרס, כמו הסמכות שמשמעותי באותו האופן והיא לפקח על המסחר של ארה”ב עם מדינות אחרות.

המודל של ממשלה עם מגבלות והשיתוף של מדיניות חוץ, מייצרים דילמה אשר הבסיס שלה נותר מול ארה”ב עד עצם היום הזה. מצד אחד, לפיזור של הכוח הפוליטי ישנו יתרון פנימי על מנת לסייע ולתמוך בדמוקרטיה בארה”ב. מצד שני, לפיזור הכוח ישנו חסרון חיצוני מכיוון שזה שם מגבלות על ארה”ב לנהל מדיניות חוץ יעילה. על מנת לשרוד או לשגשג במערכת בינלאומית אשר מאופיינת באמצעות אנרכיה, או מחסור בסמכות מדינית מרכזית, ישנה דרישה עבור מהירות, סודיות, והחלטיות בכל הנוגע לקבלת החלטות במדיניות חוץ. ממשלות אמורות להיות מסוגלות לתפוס הזדמנויות, להגיב להזדמנויות ואיומים ולהתחייב. הן חייבות ללכת אחרי מטרות בסיסיות באופן עקבי, ובאותו הזמן לנהל עימותים בין המטרות הללו, הן צריכות להיות מסוגלות לעשות פשרות טקטיות כאשר קיים צורך בכך, ולהתאים את עצמן לאור הנסיבות הבינלאומיות המשתנות. לתכונות הללו ישנו יותר סיכוי להיות מועצמות במערכת פוליטית שהינה יותר ממורכזת מאשר במערכת פוליטית שאיננה כזאת. אלכסיס דה טקוויל, בהערכה שלו הקלאסית שלו של ארה”ב, מכיר בדילמה הנ”ל ומסכם כי “במיוחד בניהול שלהם של מדיניות חוץ, דמוקרטים נראים בעיני נחותים ביחס לממשלות אחרות.” “הם” מצייתים לדחף מאשר לנקוט במשנה זהירות, יש להם נטייה “לנטוש מודלים בוגרים יותר עבור מודלים מידיים יותר” ובכללי הם לוקחים בחסר בתכונות אשר נדרשות על מדיניות חוץ יעילה.

המדינאים המוקדמים בארה”ב היו מודעים באופן דומה למה שקרוי הדילמה הדמוקרטית, והם מצאו דרך לפתור זאת באמצעות מה שקרוי התוכן של מדינות החוץ בארה”ב. על ידי אימוץ של מדיניות חוץ מתבדלת, הם האמינו כי היתרונות הפנימיים שלטון דמוקרטי יישמרו בזמן שהחסרונות החיצוניים יוקטנו. אם ממשלה שאיננה ממורכזת וממוקדת הגבילה

את ארה”ב במשחק הישן בו לאירופה היה כוח פוליטי רב, ארה”ב יכלו פשוט לבחור לא להשתתף. הגאוגרפיה סייעה לשמר בחירה זו, מכיוון שהאוקיאנוס האטלנטי היווה מחיצה פיזית אשר לא ניתן היה להתגבר עליה בקלות באמצעות הטכנולוגיות שהיו קיימות אז.

הפתרון המתבדל לדילמה הדמוקרטית היה ישים במשך יותר מ-100 שנה, אבל בתחילת המאה ה-19, הכוח הכלכלי וההשפעה הפוליטית שלה עלו באופן מהיר, והמתחים התחילו להיות גלויים יותר. החזרה לפוליטיקה מתבדלת אחרי המעורבות של ארה”ב במלחמת העולם הראשונה גרמה לאסון גדול עבור הפוליטיקה העולמית והכלכלה הגלובלית. הגורמים הרשמיים בארה”ב הגיעו למסקנות המתאימות, ואחרי מלחמת העולם השנייה, הם נטשו את המדיניות המבודדת וחיפשו ליצור הנהגה בינלאומית. בתקופה שלאחר המלחמה, גורמים רשמיים בארה”ב נאלצו להתעמת ישירות עם הדילמה שהם ניסו להתעלם ממנה כל כך בנחישות לאורך השנים.

קבוצות בעלות עניין והמדיה  

לא רק שהמדיניות של ארה”ב הינה מפוזרת ולא ממורכזת: היא גם מאפשרת כניסה קלה עבור הסקטורים הפרטיים אשר מחפשים לתמרן את המדיניות הממשלתית על מנת לשרת את האינטרסים שלהם. אם, עבור גורמים רשמיים בממשלה, הכלל של הפוליטיקה הבירוקרטית הוא “היכן אותה עומד תלוי היכן שאתה יושב” והכלל של קבוצות עניין בפוליטיקה הוא “האופן בו אתה נשען תלוי מי דוחף אותך.” סנטור לשעבר, צ’ארלס מתיאס, ציין לאחרונה בהערכה של ארה”ב לאור המדיניות שלה בארה”ב כי “כי כתוצאה מהפעילים של הלובי [הישראלי], האמונה של הקונגרס הייתה כי סנקציות פוליטיות יינקטו אם הדברים  לא יבואו ליידי מימוש.”

לקבוצות בעלות עניין אשר מקוות להשפיע על מיניות החוץ של ארה”ב ישנן מגוון ערוצים דרכן הם יכולים להפעיל לחץ פוליטי. הם יכולים “ללחוץ” על חברי הבית והסנאט, הבית הלבן ועל סוכנויות שונות ברשות המבצעת. המבנה הלא ממורכז גם מאפשר עבור קבוצות עניין ליצור מצב בה ענף או סוכנות ממשלתית משחקים אחד נגד השנייה, ובעקבות זאת להעצים את ההשפעה הפוטנציאלית שלהם. ארה”ב אכן מודעת לנקודה המצוינת לעיל, חברות שמחפשות הגנה או גישה לשוק בחו”ל- הכלל הוא שאם משרד החוץ איננו תומך, אז תנסה את משרד המסחר או את נציב הסחר של ארה”ב: אם אותה הרשות המבצעת באופן כללי איננה מגיבה, נסה את הקונגרס, אשר עשוי לפתור את הבעיה שלך בעצמו, או לפחות עשוי ללחוץ על הרשות המבצעת.

ממשלת ארה”ב מגיבה באופן יותר מידי לעקרונות שהם פרגמטיים יותר, ובעקבות זאת, קבוצות בעלות עניין שיש להן יותר כוח או מיומנויות, עשויות “לתפוס” את מדיניות החוץ על ידי פנייה לאינטרסים רחבים יותר אשר מתעלים על תחומי העניין המצומצמים שלהם. במשך המלחמה קרה, חברות לעיתים קרובות ניצלו את הפחד מקומוניזם על מנת לדחוף את הממשלה להשתמש במדיניות החוץ על מנת לשרת את האינטרסים התאגידיים שלהם. ההתערבויות בגואטמלה בשנת 1954 ובאיראן בשנת 1953, על מנת לשמר את האינטרסים של ארה”ב בכל הנוגע לסחר בפירות וחברות נפט, בהתאמה,  מהווים דוגמאות בולטות לכך. חברות אחרות פנו לאחרונה ל”ביטחון לאומי” או “מסחר הוגן” על מנת לתמוך באינטרסים שלהם עבור הגנה או יחס מיוחד.

קבוצות בעלות עניין לא תמיד דוחפות לאותו הכיוון ומכיוון שהממשלה נוטה להיות פתוחה לרעיונות חדשים, התוצאה יכולה להיות נייחות או קיפאון במדיניות החוץ. ג’יף פרידן איתר את האמביוולנטיות של ממשלת ארה”ב כלפי ההנהגה הבינלאומית הכלכלית במשך שנות המלחמה עד לקונפליקט ברמה החברתית בין הקואליציות הלאומיות והאינטרנאציונאליסטיות. תעשייה שהינה מוכוונת כלפי ייצור פנים וחקלאות “תפסה” את הקונגרס ואת משרד המסחר, בזמן שלתעשייה אשר מכוונת כלפי תעשיה בינלאומית הייתה שליטה על המדינה ומשרד הכלכלה, מה שמשקף את המאבק התעשייתי בתוך הקבוצה, אשר נע קדימה ואחורה באופן שאיננו עקבי בין מעורבות להתבדלות. בעיה דומה הופיעה בשלטון של קלינטון בנוגע למדיניות החוץ בסין לפני ההחלטה להפריד בין מסחר וזכויות אדם. בזמן שמזכיר המדינה, כריסטופר הטיף לסינים אודות ההתייחסות שלהם כלפי זכויות האדם, גורמים בכירים במשרד המסחר וחברות ענק בארה”ב כגון ג’נראל אלקטריק וAT&T ניהלו מדיניות דיפלומטית משלהם על מנת לחזק את הקשרים הכלכליים. גורמים רשמיים בתעשייה התלוננו באופן רשמי כי האינטרסים הכלכליים שלהם היו בסכנה בגלל משרד החוץ, בזמן שמשרד החוץ טען כי האמינות וכוח ההשפעה שלו על עקרונות זכויות האדם בארה”ב התערערו על ידי הפעילויות של חברות של  משרד המסחר וארה”ב. ארה”ב נכשלה לדבר בכוח אחיד, והיא אפשרה לסין לנצל את החלוקות השונות שהיו.

זה חשוב לציין כי גישה עבור מערכות פוליטיות של ארה”ב הינה זמינה באופן מידי לא רק עבור קבוצות ביתיות, אבל גם עבור קבוצות בעלי עניין שהינן זרות וממשלות אחרות גם. לובי זר, כמובן, מתרחש בכל המדינות וזהו מאפיין סטנדרטי של יחסים בינלאומיים. המערכת בארה”ב הינה ייחודית, עם זאת, מכיוון שהיא נוחה במיוחד עבור השפעות זרות. אותם ערוצים מרובים של השפעה אשר פתוחים לקבוצות העניין הביתיות, הן גם פתוחות לזרים. ומכיוון שמפגשים פוליטיים חודרים עמוק לתוך המבנה הממשלתי וגורמים בכירים לעיתים קרובות נשארים בממשלה לפרקי זמן קצרים ואז חוזרים לקריירות המפוארות שלהם בסקטור הפרטי, ישנו זרם זמין של אנשים בעלי כוח השפעה שניתן לזכור על ידי בעלי עניין זרים (בנוסף לבעלי העניין מבית).

במשך מספר שנים אחרונות, בדיוק כמו ארה”ב-השברים בכלכלה היפנית התחזקו, מאמצי השתדלנות של יפן בארה”ב הפכו להיות כוחניים במיוחד. מבקרים טוענים כי החברות התאגידים היפניים לקחו על עצמם קמפיינים כלכליים שיטתיים על מנת להטות את הוויכוח הפוליטי בארה”ב בכיוון שיותר תואם את נקודת המבט היפנית, על ידי מתן תרומות נדיבות לאוניברסיטאות, ועל ידי כך שהם שכרו גורמים רשמיים שלעבר מממשלת ארה”ב. ישנם ראיות רבות שתומכים במאמץ התאגידי של יפן בארה”ב: האם ובאיזה מידה המאמץ היה מוצלח זה פחות וודאי. היכן שהחברות היפניות הצליחו (למשל תקרית התושיבה ב-1987), הם לא עשו זאת על ידי הפיכה של הקונצנזוס בארה”ב בעצמם, אלא על ידי מתן תמיכה לצד זה או אחר בוויכוח הפוליטי המתמשך בארה”ב אם זה מדובר בתוך הרשות המבצעת עצמה או בין משרד החוץ לבין הקונגרס. זה רק מעצים את הנקודה- המערכת המפוזרת והמבוזרת בארה”ב מאפשרת כניסה זמינה עבור קבוצות ענייו בעלות ומיומנות, בין אם הן מבית או מן החוץ.

בדיוק כמו התפקיד של הקונגרס, התפקיד של המדיה במדיניות החוץ הושפעה באופן ניכר על ידי ווייטנאם וווטרגייט. לפני האירועים הללו, המדיה נטתה לנהוג כצינור עבור הצד המבצע של מדיניות החוץ באמצעות פרשנות, העצמה, ותמיכה בגורמים רשמיים. אחרי ווייטנאם, התקשורת הפכה להיות יותר אסרטיבית ומתנגדת. ישנם כאלה שטוענים שלמדיה היה תפקיד דומיננטי במלחמה עצמה, ושהעמדה הביקורתית שלה עזרה לציבור של ארה”ב להיות נגד המאמץ המלחמתי.

המדיה החדשה והיותר אסרטיבית, בדיוק כמו הקונגרס החדש, סייעה לשמר את היושרה של הדמוקרטיה האמריקאית. היא מספקת בקרה עבור הנטיות האימפריאליסטיות של הנשיאות על ידי חשיפה של המדיניות הרשמית עבור בדיקה ביקורתית ועל ידי הבטחה שקולות נוספים מלבד אלה של הנשיא והמעגל הפנימי שלו יקבלו במה. עם זאת, מה שטוב עבור הדמוקרטיה לא בהכרח טוב עבור המדיניות חוץ. למרות שלא ניתן להאשים את המדיה עצמה עבור החוסר עקביות במדיניות החוץ בארה”ב, זה בהחלט מחמיר את חוסר העקביות על ידי פרסום עקבי ומתן דגש על הוויכוחים בין גורמים בכירים והסתירות והכישלונות של מדיניות  האדמיניסטרטיבית.

המדיה לא פשוט מגיבה ליוזמות רשמיות, אלא באופן הולך וגובר יש לה את הכוח לסייע להציב את האג’נדה של מדיניות החוץ על ידי עיצוב התגובות של הציבור ושל גורמים רשמיים עבור אירועים זרים. טלוויזיה החליפה את העיתונות הכתובה כמקור עקרי עבור מידע חדשותי בשביל הציבור האמריקאי, והשלכה אחת של זה עשויה להיות לפי לויד קלטר, זה שמדיניות החוץ נמצאת תחת “תאריכי הגשה.” גורמים רשמיים בממשלה מגיבים ללחץ של הפרסום, והתוצאה לעיתים קרובות הינה מדיניות זריזה ולא יציבה אשר פונה לדחפים המידיים של הציבור מאשר לאינטרסים ארוכי טווח של המדינה. המדיניות של ארה”ב כלפי סומליה מהווה דוגמא טובה לכך: ההחלטה ברגע של אחרון של בוש לשלוח את הצבא למשימה הומניטרית התרחשה כתוצאה בחלקה לפחות כתוצאה מהתגובה הציבורית החזקה בעקבות התמונות של ילדים רעבים אשר שודרו בחדשות בתוכניות הערב. באופן דומה, התגובה המהירה של ממשל קלינטון לנטוש את המחויבויות הצבאיות שלהם הושפעה על ידי התגובה הציבורית המזועזעת לתמונות של חיילים אמריקאים כאשר הם נגררים ברחובות של מאוגדיש. באותו הזמן, מזכיר המדינה כריסטופר וגורמים רשמיים אחרים הזהירו מפני “מדיניות החוץ של CNN”, אבל זה בדיוק מה הממשל עשה בעצמו.

מסקנות: כוח, מטרה ומנהיגות  

תיעוד המנהיגות של ארה”ב אחרי המלחמה, עצם העובדה כי לממשל ישנן טכניקות כיצד להתמודד עם אילוצים פנימיים, ועצם העובדה כי המדיניות פנים עשויה להפוך להיות יתרון בינלאומי כולם מציעים כי בזמן שארה”ב נכנסת לתקופה שאחרי המלחמה הקרה, התהליך של מדיניות החוץ  לא נתפס כגורם מעקב על מנת לנהל את מדיניות החוץ בארה”ב. תהליכי מדיניות הפנים, למרות זאת, אלו הם לא הגורמים היחידים אשר משפיעים על ההנהגה הבינלאומית. שני התהליכים הנוספים שהינם משמעותיים הם כוחות בינלאומיים והמטרה של מדיניות חוץ. למרות שקיים וויכוח בנושא, לארה”ב יש מספיק כוח בינלאומי על מנת להוביל מלחמה קרה אחרי המלחמה הקרה שהייתה. האם לארה”ב ישנו את האינטרס בניהול מדיניות חוץ שכזו, זה לא לגמרי ברור.

האם הכוח הגדול בארה”ב נמצא בירידה? אם “כוח” מוגדר במושגים של עמדה יחסית לאורך זמן, ומופעל כשליטה על משאבים כלכליים, התשובה נראית ברורה. המניות של ארה”ב במסחר העולמי, של רזרבות פיננסיות, ושל התפוקה הכוללת של מוצרים כגון פלדה ופלוטוניום ירדו באופן חד בין השנים 1950 ו-1980. במשך שנות ה-80, ארה”ב עברה מלהיות סטטוס מלהיות זאת שמלווה ללהיות זו שנמצאת בחובות מכיוון שהעמדה הכלכלית הבינלאומית שלה הידרדרה בחדות ובמהירות. בו זמנית, היא התמודדה עם תחרות רצינית בשווקים העולמיים ויפן פגעה במעמדה של ארה”ב בכל הנוגע  לטכנולוגיה מתקדמת.

במושגים מוחלטים, למרות זאת, ארה”ב נותרה הכוח הדומיננטי. הכלכלה שלה נותרה הגדולה ביותר במושגים של תל”ג, והשוק שלה או שהוא הכי גדול השני בגודלו, תלוי אם מגזימים בכמות החברים באיחוד האירופי. היצרנות של ארה”ב נותרה קבועה מאז 1973 אבל לאחרונה היא נהדפה לאחור, ולמרות שארה”ב איננה מובילה בכל סקטור, בכל מה שקשור לייצור באופן כללי, היא מצליחה לשמר את עמדתה כאומה הכי יצרנית בארצות המתועשות. הדאגה הרווחת במשך שנות אמצע שנות ה-80 בארה”ב הייתה שארה”ב  תעבור תהליך של “אי תיעוש” התפוגג, ובשנת 1990 המוקדמות תשומת הלב הייתה ממוקדת בייצוא של חברות בארה”ב. שיעור חליפין מועדף, סכום נדיבים של משקיעים זרים, ומאמץ ממוקד של חברות בארה”ב לקצץ בעלויות ולשפר את האיכות תרמו לתהליך המחודש של חברות בארה”ב בתחרות הבינלאומית.

חשוב באותה המידה היא עצם העובדה שכלכלה היא איננה הצורה היחידה עבור כוח בינלאומי. עם ההתמוטטות של ברית המועצות, ארה”ב הינה המעצמה הצבאית המובילה ללא עוררין והיא דומיננטית באופן הולך וגובר בייצור (וייצוא) של כלי נשק מתוחכמים. ארה”ב גם מחזיקה את משאבי הכוח “הרכים יותר” של תרבות ואידאולוגיה; כפי שרוסט וניי טענו, הערכים האמריקאים (כגון הגישה האנטי סמכותית, כלכלה ליברלית וזכויות האדם) הפכו להיות מאוד נפוצים, וארה”ב הצליחה לשלוט על התרבות הבינלאומית מבלי לשלוט על אחרים בכוח הזרוע.

הנקודה היא לא שארה”ב שולטת באופן מלא על התרבות הבינלאומית, ושהיא תמיד יוצאת כאשר ידה על העליונה בוויכוחים בינלאומיים. היא אף פעם לא נהנתה מרמה כזו של שליטה, אפילו בשיאה בתקופה שאחרי המלחמה. אלא, הנקודה היא שלמרות הירידה היחסית שלה, לארה”ב יש מספיק כוח על מנת לשקול ברצינות את תפקיד המנהיגה של הקהילה הבינלאומית.

לארה”ב אולי יש את הכוח- אבל האם יש לה גם מטרה כזו עבור מדיניות החוץ שלה? התקופה של המלחמה הקרה הייתה מאופיינת בכך שהיה בה שילוב של הכוח של ארה”ב והמטרה לשלוט. האלמנטים של המטרות של מדיניות החוץ בארה”ב הינן ידועות: בלימה של ברית המועצות, ברית קבועה עם מדינות שאינן קומוניסטיות, מוכנות להתערב תוך כדי שימוש בכוח ישיר אם ישנו צורך בכך על מנת למנוע השתלטות קומוניסטית, וחתירה לכלכלה בינלאומית שהינה גמישה ובעלת צדדים והיבטים רבים. כאשר המלחמה הקרה הסתיימה, המטרה של ארה”ב היא כבר איננה לגמרי ברורה. אין אויב מרכזי, ולמרות המאמצים הטובים ביותר של כמה מהגורמים הרשמיים, אוסף של “מדינות קטנות ומרושעות” כגון עיראק וצפון קוריאה לא יכולות להחליף אויב אחד גדול ורשע. אין קונצנזוס מתי ארה”ב צריכה להתערב ומאיזה סיבה. ישנה

גם תמיכה מצד אחד וחשד מצד שני עבור הצטרפות לאומות המיוחדות במאמצים קולקטיבים לשמר את הביטחון הלאומי. הקונצנזוס שתומך בליברליזם ורב לאומיות כלכליים אותגר על ידי תומכים במדיניות תעשייתית, סחר מנוהל, מדיניות חד צדדית אגרסיבית, אזוריות, וכאלה שחושבים שהתחרות הכלכלית הינה גורם שמייצר יריבות להרבה שנים קדימה.

ההעדר של מדיניות חוץ ברורה הוא ברובו תוצאה של עצם העובדה כי המלחמה הקרה הסתיימה בבת אחת ושההסתגלות של שלטון חדש עדיין מתרחשת. עם זאת, הבעיה החריפה בשלטונו של קלינטון, אשר היה לא מוצלח במיוחד בלספק מטרה עבור מדיניות החוץ של ארה”ב. זה היה נראה משל הנשיא קלינטון רצה שהעולם יעמוד במקומו בזמן שהוא מטפל בבעיות הפנימיות בארה”ב, ושבבירור העולם איננו משתף פעולה. העיתון “הכלכלן” הביע את דעתו בדבר המערכת אודות שלטונו של קלינטון “שיש לו חוסר עניין שהוא לא מנסה להסתירו במדיניות חוץ, ביחד עם היעדר מחשבה אודות מקומה של אמריקה בעולם, הוא שכנע את חבריו האמריקאים שחלום הבלהות הכי נורא שלהם התגשם: מעצמה אחת אשר לבעלי השררה אין מושג כיצד לבצע את התפקיד המרכזי שלו של שימור השלום דרך איזון של כוח.”

בהיעדר מטרה ברורה, מדיניות חוץ נוטה להיות תגובתית, מקרית ונטולת כיוון. וזהו בדיוק ההקשר בהם ההיבטים השליליים הפוטנציאליים של ארה”ב באים לידי ביטוי במדיניות החוץ. כאשר קיים העדר קונצנזוס בראש הפירמידה, קרבות בירוקרטיים ברשות המבצעת מתפתחים לרוב נהיים ציבוריים, ודוגמא לכך הוא המאבק בין בריזנסקי וונס אודות כיצד להתמודד עם ברית המועצות. כאשר הרשות המבצעת נתפסת כחלשה ולא החלטית, הקונגרס מנסה למלא את החלל, למרות שמבחינה ממסדית הוא איננו מסוגל לעשות זאת. כאשר גם לא הקונגרס וגם הרשות המבצעת לא מספקים כיוון ברור, המדיה ובמידה מסוימת קבוצות בעלי עניין נוטים למלא את החלל, והממשלה מוצאת את עצמה- בדיוק כמו במדיניות מול סומליה ובוסניה- כאשר היא מגיבה לאירועים ולא קובעת אג’נדה של מדיניות חוץ, גם מבחינה מדיניות פנים וגם מבחינת מדיניות חוץ.

בנסיבות הללו, זה מפתה למצוא את הבעיה בתהליך, ולסגת חזרה לתוך הדילמה הדמוקרטית. זוהי, עם זאת, בלבול בין הסימפטום לגורם הבעיה. הנהגה בינלאומית דורשת מטרה, וכאשר היא קיימת, המערכת יכולה לעבוד היטב.

המערכת הפוליטית בארה"ב והנהגה בינלאומית: האם מדובר בצורה נחותה של ממשל?

הקדמה-הדילמה הדמוקרטית

מי שייצר את החוקה בארה"ב עשה זאת באמצעות מודל מודע אשר מטרתו הייתה ליצור ממש בעלת מגבלות. הם היו יותר מודאגים ממניעה של שימוש לרעה של כוח פוליטי מאשר ליצור נסיבות בה יהיה ניתן ליישם את החוקה בקלות. לכן, במקום לרכז כוח פוליטי הם שאפו לפזר אותו, ויצרו מערכת דומה של "איזונים ובדיקות" על מנת להבטיח ששום חלק בממשלה לא יצבור מספיק השפעה על מנת לאיים על שלמות הדמוקרטיה.

מדיניות זרה לא הייתה יוצאת מן הכלל עבור העיקרון המצוין לעיל, והמייצרים של החוקה ווידאו כי הגוף המבצע והקונגרס חלקו כוח ואת הסמכות עבור קבלת החלטות. אכן, על ידי המנייה של הכוחות בכל ענף, הם לכאורה היו יותר נדיבים כלפי המחוקקים מאשר כלפי הנשיא. בנושא המהותי של יציאה למלחמה, לדוגמא, הנשיא הוכרז כמפקד ראשי, אבל הקונגרס קיבל את הסמכות לגייס ולתמוך בצבא, לספק ולשמר את צי הים, והכי חשוב, לגייס את האומה למאבק מזוין על ידי הכרזה לצאת למלחמה. הנושא, באמצעות ייעוץ והסכמה מהסנאט, קיבל את הכוח להיפגש וליצור בריתות. למרות זאת, הכוח הכי משמעותי עבור גיוס מסים וכספים, ניתן לקונגרס, כמו הסמכות שמשמעותי באותו האופן והיא לפקח על המסחר של ארה"ב עם מדינות אחרות.

המודל של ממשלה עם מגבלות והשיתוף של מדיניות חוץ, מייצרים דילמה אשר הבסיס שלה נותר מול ארה"ב עד עצם היום הזה. מצד אחד, לפיזור של הכוח הפוליטי ישנו יתרון פנימי על מנת לסייע ולתמוך בדמוקרטיה בארה"ב. מצד שני, לפיזור הכוח ישנו חסרון חיצוני מכיוון שזה שם מגבלות על ארה"ב לנהל מדיניות חוץ יעילה. על מנת לשרוד או לשגשג במערכת בינלאומית אשר מאופיינת באמצעות אנרכיה, או מחסור בסמכות מדינית מרכזית, ישנה דרישה עבור מהירות, סודיות, והחלטיות בכל הנוגע לקבלת החלטות במדיניות חוץ. ממשלות אמורות להיות מסוגלות לתפוס הזדמנויות, להגיב להזדמנויות ואיומים ולהתחייב. הן חייבות ללכת אחרי מטרות בסיסיות באופן עקבי, ובאותו הזמן לנהל עימותים בין המטרות הללו, הן צריכות להיות מסוגלות לעשות פשרות טקטיות כאשר קיים צורך בכך, ולהתאים את עצמן לאור הנסיבות הבינלאומיות המשתנות. לתכונות הללו ישנו יותר סיכוי להיות מועצמות במערכת פוליטית שהינה יותר ממורכזת מאשר במערכת פוליטית שאיננה כזאת. אלכסיס דה טקוויל, בהערכה שלו הקלאסית שלו...

295.00 

מק"ט ac1fa6e38e95 קטגוריה
מק"ט ac1fa6e38e95 קטגוריה

295.00 

סיוע בכתיבת עבודה מקורית ללא סיכונים מיותרים!

כנסו עכשיו! הצטרפו לאלפי סטודנטים מרוצים. מצד אחד עבודה מקורית שלכם ללא שום סיכון ומצד שני הקלה משמעותית בנטל.