העליה מחדש של טריאתלון מקצועי למסלול קצר The Rise of Elite Short-Course Triathlon Re-Emphasises the Necessity to Transition Efficiently from Cycling to Running

העליה מחדש של טריאתלון מקצועי למסלול קצר מדגיש את הצורך למעבר יעיל מרכיבה על אופניים  לריצה.

יואל א. וולש

המכון לחקר הבריאות והמחקר הרפואי של אוניברסיטת איווארה, אוניברסיטת וולונגונג, וולונגונג, NSW 2522, אוסטרליה;

תקציר: מעבר יעיל בין רכיבה על אופניים לריצה נחשב אינדיקציה לביצוע הכולל, וכתוצאה מכך המעבר הוא אחד התחומים הנחקרים ביותר של הטריאתלון.

מחקרים קודמים בחנו ביסודיות את ההשפעה של רכיבה על אופניים לפני הריצה על ביצוע הריצה. אולם, יחד עם מספר הולך וגדל של אירועי טריאתלון קצרים ועם הכללת מירוץ מעורב באולימפיאדת טוקיו 2020, נוצר דגש מחדש על המעבר ביעילות מרכיבה לריצה ויחד עם זה דגש על כל המגבלות הפוטנציאליות בביצועים של הטריאתלטים.

המאמר הקצר הזה מספק למאמנים ולמומחי הספורט סקירה של כתבות המתארות את ההשפעות השליליות של רכיבת אופניים משתנה על ביצועי הריצה שחוו טריאתלטים לטווח קצר ולמרחק האולימפי; כמו כן גם דיון בשיטות המעשיות למזעור השפעה שלילית של הרכיבה על ביצועי הריצה.

מהספרות הנוכחית עולה כי רכיבה משתנה על אופניים משפיעה לרעה על יכולת הריצה לפחות בקרב כמה מהטריאתלטים המקצועיים, וששיפור ביצועי השחייה, הרכיבה הקבוצתית על אופניים ואימון בדרגת העוצמה של המירוץ יכולים לשפר את ביצועי הריצה והישגי הטריאתלון של אתלט.

מומלץ כי מחקר עתידי יגדיר בבירור את רמת הביצועים, הפורמט התחרותי של המשתתפים במחקר ושימוש בפרוטוקולים ספציפיים למשתתפי המחקר על מנת לשפר את האימונים ואת היישום המעשי של ממצאי המחקר.

מילות מפתח: מחזור ריצה; מעבר; טריאתלון; ביצועים; אליטה; אימון

1. הקדמה

טריאתלון מורכב ממספר פורמטים שונים של מירוץ (טבלה 1.) שניתן בדרך כלל לסווגם כמסלול-קצר (ספרינט סופר / ספרינט); מרחק אולימפי (מרחק קצר / סטנדרטי);  מסלול-ארוך (70.3 / Ironman).

כל קטגוריה של טריאתלון מציבה לספורטאים [1] דרישות פיזיות שונות באופן משמעותי, כגון לטריאתלון מסלול קצר (סופר ספרינט / מרחק ספרינט) דרוש מאמצים חוזרים ונשנים בעוצמה גבוהה ועקב צורת המסלולים [2] משתנות הדרישות הגופניות לסוג זה של טריאתלון [3], לעומת המאמץ העקבי והיציב הנדרש במהלך הטריאתלון למסלול ארוך.

עם זאת, כל הפורמטים של הטריאתלון דורשים מהספורטאי מעבר מרכיבה על אופניים לריצה.

תיאורים שונים מדווחים בדרך כלל בקרב הטריאתלטים מכל הרמות במהלך המעבר [4] רכיבה-ריצה, מה שיכול להוביל יתרון תחרותי פוטנציאלי לספורטאים זהו כאשר יש להם את היכולת למזער תיאום תנועה לקוי במהלך המעבר.

ביצועים מוצלחים בטריאתלון נחשבים תלויים במידה רבה ביכולתו של האתלט להתגבר על הסיבוכים הפיזיולוגיים [5], העצב-שריר [6] והמכניים [7] הקשורים במעבר מרכיבה על אופניים לריצה.

עדויות אחרונות מציעות כי ההשפעות של המעבר קיימות בין אם הטריאתלט זכר או נקבה [8].

בעקבות הגידול לאחרונה במספר אירועי מסלול שלקחו חלק במהלך הטריאתלון הבינלאומי בתאריך 2018/19 סדרת התחרויות של איגוד הטריאתלון העולמי (WTS). כמו גם הופעתה של סדרת טריאתלון הסופר-ליגה (למסלולים קצרים משתנים), והכללת האירוע באולימפיאדת טוקיו 2020, מדגישה שוב את החשיבות היחסית של מעבר רכיבה-ריצה יעיל במהלך הטריאתלון ובמיוחד במהלך פורמט מסלולים קצרים, ויחד עם זה כל המגבלות הפוטנציאליות לביצועי הריצה.

טבלה 1 הפורמטים המקובלים לטריאתלון

מאפייני האירוע	צורת מסלול	ריצה	רכיבה	שחייה	אירוע
אינטנסיביות תאוצה  גבוהה שחוזרת על עצמה, הספק / מהירות גבוהה, מסלולים טכניים, טקטי מאוד, רכיבה צמודה מותרת / אסורה, דגש על מעבר רכיבה-ריצה.	מרוץ מעגלי קצר, טכני מאוד	2.5 ק”מ (1.6 מייל)	10 ק”מ (6.2 מייל)	400 מטר (0.25 מייל)	Super sprint
אינטנסיביות תאוצה  גבוהה שחוזרת על עצמה, הספק / מהירות גבוהה, מסלולים טכניים, טקטי מאוד, רכיבה צמודה מותרת / אסורה, דגש על מעבר רכיבה-ריצה.	מרוץ מעגלי סטייל רכיבה קריטריוני טכני יחסית	5 ק”מ (3.1 מייל)	20 ק”מ (12 מייל)	750 מטר (0.47 מייל)	Sprint
אינטנסיביות תאוצה  גבוהה שחוזרת על עצמה, הספק / מהירות גבוהה, מסלולים טכניים, טקטי מאוד, רכיבה צמודה מותרת / אסורה, דגש על מעבר רכיבה-ריצה חסכוני/מינימלי מאמץ גופני.	מרוץ מעגלי בחלקו, רכיבה צמודה/לא צמודה, חלק מאפיינים טכניים	10 ק”מ (6.2 מייל)	40 ק”מ (25 מייל)	1.5 ק”מ (0.93)	Olympic
ממושך, פחות ממקסימום היכולת, מאמץ יציב, ניהול צריכת האנרגיה והמאמץ, רכיבה שאינה צמודה, מסלול שאינו טכני.	מסלול ארוך, רכיבה לא צמודה, מסלול Out-and back, לא טכני	21.1 ק”מ (12 מייל)	90 ק”מ (56 מייל)	1.9 ק”מ (1.2 מייל)	70.3
ממושך, פחות ממקסימום היכולת, מאמץ יציב, ניהול צריכת האנרגיה והמאמץ, רכיבה שאינה צמודה, מסלול שאינו טכני	מסלול ארוך, רכיבה לא צמודה, מסלול Out-and back, לא טכני	42.2 ק”מ (26.2 מייל)	180 ק”מ (112 מייל)	3.9 ק”מ (2.4 מייל)	IRONMAN
אינטנסיביות תאוצה  גבוהה שחוזרת על עצמה, הספק / מהירות גבוהה, מסלולים טכניים, טקטי מאוד, רכיבה צמודה מותרת / אסורה, דגש על מעבר רכיבה-ריצה.	מסלול מעגלי קצר, טכני מאוד, דומה למסלול ה-Super sprint	2 ק”מ (1.2 מייל)	8 ק”מ (5.0 מייל)	300 מטר (0.19 מייל)	Mixed relay

1. ההשפעה של רכיבה על אופניים על ביצועי הריצה בטריאתלון עילית.

1. הפער בין פרוטוקולי הבדיקה של מעבר הרכיבה- ריצה לבין דרישות התחרות.

מחקרים קודמים הראו כי בקרב טריאתלטים מאומנים יותר המתחרים במסלול קצר והמתחרים במרחק האולימפי, ההשפעה השלילית של רכיבה על ביצועים הריצה הם מינימליים, לעומת השפעה שתוארה על ידי טרי-אתלטים מאומנים פחות, [1,9-11].

אלא שרוב המחקרים נוהגים להשתמש במצב רכיבה קבוע ויציב לצורך רישום הרכיבה שלפני הריצה. כתוצאה מכך, ממצאים אלו עשויים להיות חסרי תועלת מעשית לאימונים של טריאתלטים שמתחרים במסלולים קצרים ובמסלולים אולימפיים שבהם הרכיבה על אופניים משתנה מאוד ביחס לתפוקת הכוח ולטווחי המרחק [3], ולרכיבה זו יש משמעות והשפעה ניכרת על ביצועי הריצה [2].

מחקרים שנערכו לאחר מכן נועדו למדוד את רמת המטבוליזם הנדרשת לרכיבה על אופניים במהלך טריאתלון במסלול קצר, על ידי קביעת חוזק רכיבת אופניים בהתבסס על אחוז הכוח האירובי המקסימלי(~72% MAP)  [12] או מעל סף האוורור(~ 80% VO2max)  [13].

תרגיל בעוצמות אלו עשוי לשקף את הרמה המטבולית הממוצעת הנדרשת לרכיבה במסלול קצר ומסלול אולימפי.  עם זאת, בהתחשב באופי המשתנה של הרכיבה על אופניים במהלך פורמטים אלו של טריאתלון, בדיקות אלו  לוקות בחוסר דיוק, לפחות לגבי טריאתלון מסלול קצר ולמרחק האולימפי בהם מותרת רכיבה צמודה. כתוצאה מכך, ניתן לטעון כי, בדיקות הפרוטוקולים הלא ממוקדות תורמות לחוסר הבהירות לגבי ההבנה של השפעת הרכיבה על ביצועי הריצה במיוחד בתחרויות טריאתלון מסלול קצר ובטריאתלון למרחק האולימפי.

לחלופין, אחרים [11] השתמשו בפרוטוקול ריצה-רכיבה-ריצה כדי לקבוע את ההבדלים בין מסלול קצר לעומת מסלול ארוך [12] ובין מתחרים זוטרים (זכר ונקבה) לעומת טרי-אתלטים בכירים [10,14].

בעוד הממצאים של ניסויים אלה מספקים מידע בעל ערך לגבי זהות המאפיינים הפיזיולוגיים של קבוצות נבחרות מתוך טרי-אתלטים מקצועיים, שעשוי לסייע בזיהוי כישרון וניטור התקדמות האימון, אך הם אינם מתארים באופן ספציפי שינויים פוטנציאליים בקרב הטריאתלטים למסלול הקצר ומרחקים האולימפיים במעבר הרכיבה-ריצה שזוהי המטרה העיקרית של כתבה קצרה זו.

לכן, דיונים של מחקרי העבר בסעיף 2 וסוכמו בטבלה 2 למאמר קצר זה, יהיו מוגבלים למאמרים שגייסו טריאתלטים מקצועיים והשתמשו בפרוטוקול רכיבה משתנה [15] (כגון, פלט כוח משתנה ו / או קצב) לפני הריצה או פרוטוקול ששיקף את עומס העבודה של טריאתלון מסלול קצר [11] (טבלה 2)

1. ההשפעה של רכיבה בקצב משתנה על ביצועי הריצה בטריאתלטים מקצועיים.

על מנת להבין באופן ספציפי את ההשפעה של רכיבה על אופניים על ביצועי הריצה פיתחו החוקרים פרוטוקול כדי לקבוע את ההשפעה של הרכיבה על דפוסי התנועה של הריצה שלאחריה (טבלה 2) [15].

חוקרים אלו תכננו פרוטוקול בעוצמה מתונה שמטרתה מזעור ההשפעה של עייפות. בייחוד, הם זיהו טווחי קצב טיפוסיים מנתונים שנאספו מטריאתלטים מקצועיים המתחרים ברמה בינלאומית כדי ליצור פרוטוקול רכיבה שלהם.

שימוש בפרוטוקול קצב משתנה זה (כגון, מקצב מועדף בנפרד, 55-60, 75-80 ו- 95-100 סל”ד), מחקרים מתמשכים של טריאתלטים מקצועיים מטרתם לזהות שינויים בשליטת העצב-שריר [16] דפוסי אימוץ שרירים [17,18], קינמטיקה [17,19], ביומכניקה [11] וכלכלה [6,2] של ביצועי הריצה הבאים (טבלה 2).

לחלופין, אחרים [21] השתמשו בפרוטוקולים בעוצמה בינונית (קצב משתנה) ובעוצמה גבוהה (בדיקת פרופיל הספק) כדי למדוד את כמות השינויים של שליטה העצב-שריר בין ריצה מבוקרת / בקרת שליטה (IR) ומעבר רכיבה-ריצה באמצעות electromyography (EMG) וזוויות גליות משותפות(kinematics)  שנדגמו משרירי הגפיים התחתונות (כגון, קואדריפס, המסטרינגס וגסטרוקנמיוס ו tibialis הקדמי) בטריאתלטים מקצועיים (טבלה 2).

שימוש בעוצמה גבוהה, בדיקת פרופיל הספק [21], חוקרים אלו דיווחו כי בסך הכל, רכיבה משפיעה בצורה מינימלית על השינוי בין פסיעה לפסיעה של זוויות המפרקים (<1.9_) או דפוסי מאמץ שרירים (<5.1%) במהלך השלב המוקדם של הריצה.

אף על פי כן, משתתף אחד הראה מאמץ שריר שונה של שרירי הזרוע בעקבות רכיבה בקצב משתנה בעוצמה מתונה, דבר המצביע על כך שההסתגלות למעבר רכיבה-ריצה עשויה להיות אינדיבידואלית.

תוצאות אלו תואמות לממצאים דומים [6,17,19] המצביעים על כך שרוב הטריאתלטים המקצועיים מסוגלים לחקות בצורה טובה את דפוסי הריצה שלפני רכיבה על אופניים בעת המעבר מרכיבה לריצה בעצמה בינונית (משתנה).

יתר על כן, כאשר נעשה שימוש באותה עוצמה מתונה, בפרוטוקול רכיבה בקצב משתנה, לא ניכר שינוי משמעותי בממוצע מאמץ השרירים או בזוויות המשותפות בעת המעבר רכיבה-ריצה ביחס לריצה בלבד [17,18].

לעומת זאת, בחלק מהטריאתלטים המקצועיים (5/14 משתתפים), דפוסי מאמץ השרירים תועדו מהשרירים הקדמיים בעת המעבר רכיבה-ריצה, תאמו תוצאה דומה מהדפוסים בעת רכיבה ולא בעת ריצה [17].

לחילופין, בחלק מהמקרים זה יכול להוות הוכחה לראיות קודמות שיש קשר בין טריאתלטים מקצועיים לכאבי רגלים הנגרמים מאימון (ERLP-5/15) יחד עם שינוי משמעותי בדפוסי שרירי ה EMG בעת המעבר רכיבה-ריצה [19].

חוקרים אלו הציעו כי טריאתלטים עם היסטוריית ERLP זו הם חשופים יותר ברמת ~2.4 לקשיי תפקוד ושליטה שרירי-עצבי בעת ריצה לאחר רכיבה בקצב משתנה.

בדומה, דווח על עלייה בדפוסי המאמץ השרירי בחלק התחתון (תואם לטווח שינויים = 18-37% שנראה בעת השלב המוקדם של מעבר רכיבה-ריצה, לדוגמא 0-180 S), ביחס לריצה מבודדת [18].

ממצאים אלו מציעים כי ישנה תופעה של הפרעה שרירית- עצבית או מעבר של שינוי דפוסי תנועה כלליים שמשפיעים על בקרת הריצה כתוצאה מדפוסי התנועה המחזורית בעת ביצוע הרכיבה [15,16].

יתרה מכך, השינוי בדפוסי המאמץ השרירי שניכרו בקרב הטריאתלטים המקצועיים בעת המעבר רכיבה-ריצה ביחס לריצה בודדת, שויך עם הירידה בתפוקת הריצה (3.7_0.9%) [6].

בדומה, עליה במאמץ הריצה, ביחס נשימתי, תדירות הנשימתית ודופק לב בקרב הטריאתלטים דווחו בעת השלב המוקדם של מעבר רכיבה-ריצה ביחס לריצה מבודדת תוך שימוש שווה במאמץ מתון, רכיבה בקצב משתנה (טבלה 2) [20].

חוקרים אלו דווחו גם על ירידה כללית באורך פסיעה ממוצע (ריצה מבודדת = 2. 64 = 0.18 לעומת רכיבה ריצה = 2.53 _ 0.17 מ ‘) וגידול ממוצע בתדירות הצעד בזמן התגובה הממוצע, ~ 63% מהזמן למצב יציב (IR = 85.7 _ 2.7 v. מעבר רכיבה-ריצה = 87.0 _ 2.6strides_min 1) וב -180 s (IR = 85.4 _ 2.6 v. C–R = 87.3 _ 2.7 strides_min 1)  במהלך ריצה באותה מהירות שנבחרה באופן עצמאי (13.5 _ 0.9 km_h 1) במהלך בעת ריצה מבודד ומעבר רכיבה-ריצה.

כמו כן, משינויים במכניקת הריצה עולה כי רגישות הרגל גדלה בקרב הטריאתלטים במהלך הריצה שאחרי עייפות הרכיבה על אופניים [11]. הגברת רגישות הרגל במהלך מעבר רכיבה-ריצה עשויה להצביע על גמישות אנרגטית ושיפור כושר התנועה של התנועות המחזוריות במהלך קיצורי הדרך [11].

שינויים ביומכניים אלו שנצפו בטריאתלטים מקצועיים, יחד עם ירידת אורך הצעד ועליית קצב פעולה מוגבר, עשויים להשפיע כנגד איזון הפוטנציאל השלילי של השינויים הפיזיולוגיים האחרים והשינויים בעצב-שריר כדי לענות על הדרישות של מעבר הרכיבה-ריצה.

1. ההשפעה של כוח משתנה ברכיבת האופניים על ביצועי הריצה.

המחקר הנ”ל מספק ראיות לכך שגם בעוצמה בינונית של רכיבה בקצב משתנה יכולה להיות השפעה שלילית על ביצועי הריצה שאחריה לפחות בחלק מטריאתלטים המקצועיים.

עד כה, שום מחקר לא חקר את ההשפעה של רכיבה בכוח משתנה, בכל אינטנסיביות, על הריצה שאחריה בטריאתלטים המקצועיים.

עם זאת, מתוצאות של מחקר קודם עולה כי לכוח רכיבה משתנה (כגון, 10-90 S של מאמץ לסירוגין בין 40-140% הספק אירובי מקסימלי) היה השפעה שלילית גדולה יותר על ביצועי מעבר הרכיבה-ריצה בהשוואה לרכיבת כוח קבועה (כגון, מקסימום 65% הספק אירובי) בקרב טריאתלטים מאומנים היטב [22].

חוקרים אלו דיווחו על רמות גבוהות משמעותית של החומצה בדם בתחילת המעבר לאחר רכיבה בכוח משתנה (64 _ 61%) לעומת לאחר רכיבה בכוח קבוע.

הרמות הגבוהות של החומצה בדם שיקפו מהירות ריצה מופחתת ברמת החומצה (~ 4 מ”מ) של 0.6 _ 0.9 km_h 1  במהלך מעבר רכיבה-ריצה לאחר רכיבה בכוח משתנה.

יתר על כן, הגברה של העייפות המרכזית וההיקפית של שרירי הברך לאחר כוח משתנה, לעומת כוח רכיבה קבוע, גם הם דווחו אצל טריאתלטים מאומנים היטב [23].

משתתפי המחקר לא השלימו את כל הריצה שלאחר הרכיבה, עם זאת, הגדילה בעייפות עצב-שריר  ששיקפה תפוקת כוח מופחתת של הברך ברמה של 12.8 _ 6.1%, צפויה לתרום לירידה בביצועי הריצה.

בסך הכל, לא נראה כי לרכיבה משתנה ישנה השפעה משמעותית על מאמץ השרירים ודפוסי החיבור והזוויות של רוב הטריאתלטים המקצועיים המתחרים במסלולים קצרים מותרי-הצמדה ולטריאתלון למרחק אולימפי, במהלך מעבר הרכיבה-ריצה.

למרות זאת, ניתן להסכים כי העומס הפיזיולוגי של ריצה במהלך הטריאתלון גדול באופן משמעותי בהשוואה לריצה בודדת 24] ] במיוחד במהלך השלב המוקדם של המעבר (0-180 s) [18] .

יתר על כן, בקרב הטריאתלטים המקצועיים שביצועי הריצה אצלם מושפעים מהרכיבה שלפניה, סביר להניח שההשפעה תהיה שלילית באופן משמעותי על הביצוע הכללי;

בעוד השינוי המוגבר של דפוסי מאמץ השרירים ושינוי מהלך המכניקה בעת השלב המוקדם של המעבר ניכרים היטב בקרב חלק מהטריאתלטים המקצועיים, והוא נוטה יותר להיות נוכח בספורטאים עם היסטוריה של ERLP.

טבלה 2. ההשפעה הפיזיולוגית, שרירית-עצבית וביומכנית של רכיבה על ביצועי הריצה אצל טריאתלטים מקצועיים המתחרים בטריאתלון  למסלול קצר ולמרחק האולימפי.

משתתפים	פרוטוקול	השפעה	מסקנות	מקורות
8  טריאתלטים מקצועיים (גבר 1) – רמה בינלאומית (50 הראשונים בדרוג עולמי)	Run-cycle-Run – 7 דקות ריצה למרחק Sprint race (18 and 15.1 _ 0.6 km_h 1) – מחזור מצטבר מקסימלי (70W increments/3-min from 70–280W, 35W increments/2-min to volitional exhaustion) – 7 דקות ריצה בקצב למרחק Sprint race (18 and 15.1 _ 0.6 km_h 1)	– ” [La-] between 1st and 2nd 7-min run – mean 3.7% # CR during 2nd 7-min run v. 1st 7-min run – mean 4.2% # DHSTRIKE during 2nd 7-min run v. 1st 7-min run. – Small mean (4.3%) D CM during 2nd 7-min run v. 1st 7-min run.	צריכת הריצה לא מושפעת באופן משמעותי מעייפות הרכיבה אצל טריאתלטים מקצועיים, למרות השינויים בין מסלולי הריצה של 7 דקות. הפחתת שינויים מכניים במהלך המחזור השני של ריצת 7 דקות מראה שרגישות הרגל משתמרת יותר אצל טריאתלטים מקצועיים	Millet, Millet, Hofmann and Candau (2000)
6 טריאתלטים מקצועיים (גבר 1) – רמה בינלאומית (50 הראשונים בדרוג עולמי)	ראה Millet et al. (2000)	השפעה לא משמעותית של צריכה מכנית או קינטית במהלך הריצה שלפני ואחרי הרכיבה המעייפת	העוצמה הגבוהה והעייפות של הרכיבה לא השפיעו על מכניקת הריצה שאחריה אצל טריאתלטים מקצועיים	Millet, Millet and Candau (2001)
16 טריאתלטים מקצועיים – רמה לאומית/בינלאומית	ראה Chapman et al. (2009) -10 דקות CR – 20 דקות רכיבה בקצב משתנה ולאחר מכן 30 דקות של TR	No D TA EMG patterns CR v TR – No D SL, SD or kinematic joint angles CR v TR – 5/14 did show # EMG amplitude of TA during TR	מרווחים קצרים של רכיבה בעוצמה מתונה ובמהירות משתנה לא השפיעו על קינטיקת הריצה או ה SL  בקרב הטריאתלטים המקצועיים אולם, אפשר שהרכיבה השפיעה על דפוסי הפעלת השרירים במהלך ה TR  בחלק מהטריאתלטים המקצועיים	Chapman, Vicenzino, Blanch, Dowlan and Hodges (2008)
34 טריאתלטים מקצועיים/מאומנים היטב –רמה לאומית/בינלאומית-כושר תחרות גביע העולם- מרחק אולימפי	ראה Chapman et al. (2009) -10 דקות CR – 20 דקות רכיבה בקצב משתנה ולאחר מכן 30 דקות של TR	No D joint kinematics or EMG muscle patterns in most triathletes (70%) – 30% of triathletes showed D EMG patterns during TR – D EMG muscle patterns associated with 3.7 _ 0.9% # RE (” VO2)	רכיבה במהירות משתנה פגמה את השליטה במערת השרירית-עצבית בחלק מהטריאתלטים המקצועיים קשורים להפחתה בחסכונות ה TR	Chapman, Vicenzino, Hodges, Dowlan, Hahn, Alexander and Milner (2009)
34 טריאתלטים מקצועיים/מאומנים היטב –רמה לאומית/בינלאומית-ניסיון בתחרות גביע העולם- מרחק אולימפי	ראה Chapman et al. (2009) -10 דקות CR – 20 דקות רכיבה בקצב משתנה ולאחר מכן 30 דקות של TR	– No D joint kinematics – EMG patterns di_ered by _10% between CR and TR in 5/24 control triathletes and 5/10 triathletes with a history of ERLP	נמצא קשר בין ERLP לשליטה שרירית-עצבית במהלך TR בקרב הטריאתלטים המקצועיים בעלי היסטוריית ERLP	Chapman, Hodges, Briggs, Stapley and Vicenzino (2010)
7 טריאתלטים מקצועיים (3 נשים) – רמה בינלאומית – ייצוג לאומי בגביע העולם	עוצמה נמוכה ראה Chapman et al. (2009) עוצמה גבוהה של רכיבה ראה Quod et al. (2010)	No D RE or neuromuscular control of the left leg during TR following low and high intensity cycling. – No D lower limb kinematics – No D EMG patterns following high-intensity cycling – 1/7 triathletes showed altered EMG patterns during TR following low-intensity cycling	רכיבה ברמת עוצמה משתנה גבוהה/נמוכה לא משפיעה על השליטה השרירית-עצבית אצל הטריאתלטים המקצועיים	Bonacci, Saunders, Alexander, Blanch and Vicenzino (2011)
6 טריאתלטים – רמה לאומית/בינלאומית -השתתפו בתחרות ITU  למרחק אולימפי	ראה Chapman et al. (2009)	– No mean D lower limb EMG muscle activity patterns between CR and TR – ” variability of EMG activity during TR	דפוסי הפעולה של חלק הגוף התחתון אינם מושפעים מהמהירות המשתנה של הרכיבה אצל הטריאתלטים המקצועיים.	Walsh, Stamenkovic, Lepers, Peoples and Stapley (2015)
8 טריאתלטים – רמה לאומית/בינלאומית -השתתפו בתחרות ITU  למרחק אולימפי	ראה Chapman et al. (2009)	2009) – ” CR, RER and HR at MRT and 10th minute of TR v CR – # SL, ” SR during TR v CR	לרכיבה במהירות משתנה ובעוצמה מתונה ישנה השפעה משמעותית על השינויים הפסיכולוגיים והפסיעתיים במהלך TR  ביחס ל CR	Walsh, Dawber, Lepers, Brown and Stapley (2017)

1. מזעור ההשפעה של רכיבה על אופניים על ביצועי הריצה במסלול קצר מתיר רכיבה צמודה וטריאתלון למרחק אולימפי.

1. ההשפעה של עייפות במהלך טיוטת מסלול קצר וטריאתלון למרחק אולימפי.

העייפות הוגדרה כ”אי יכולת לשמור על תפוקת כוח שמובילה לירידה בביצועים” [25,26], “אי-שמירה על תפוקת הכוח הצפויה הנדרשת” [27] ו-“כל ירידה בביצועי השרירים הקשורים בפעילות השריר” [28].

עייפות ניתן לסווג בהתבסס על משך העייפות (חריפה / כרונית), עייפות נפשית (קוגניטיבית או תפיסתית) ופיזית, המתייחסת למנוע האנושי[29,30] .

ישנה עייפות פיזית שמשפיעה על הביצועים על ידי עייפות השרירים ונחשבת להקטנת תפוקת הספק מקסימלית ויכולת ייצור כוח בתגובה לפעילות עם התכווצות שרירים [31].

עייפות שרירים היא לעתים קרובות גורם עיקרי בהגבלת ביצועי האתלט במהלך פעילות אינטנסיביות גבוהה ו / או פעילות גופנית מתמשכת והיא נשלטת על ידי המנגנונים המרכזי והפריפרי [30].

העייפות הפריפרית כרוכה בשינויים ב או מעבר לצומת השרירית-עצבית העצמאית של מערכת העצבים המרכזית (CNS), ומעורבים בה מנגנונים המעכבים או פוגמים שידור שרירי-עצבי, התפשטות המניע העצבי, שחרור סידן וספיגה בסרקופלזמה, דלדול המצע (כגון, דלדול גליקוג’ן בשרירים המזרז את אובדן הנוזלים ומגדיל ספיקת הלב וכלי הדם המטבוליים), וכן כיווץ החיבורים [32,33].

באותה שעה, מרכז העייפות מתרחש בתוך ה CNS וכתוצאה מכך נוצרת הפחתה עצבית לשרירי השלד [30,31] ההשערה היא שזה נעשה עקב השינויים בסרוטונין, דופאמין ונואדרנלין(norepinephrine) בפרט באזור המוח כתוצאה מהתעמלות ממושכת.

חשוב לציין כי ההבנות המדויקות של המנגנונים המעורבים בעייפות מרכזית עדיין אינם מוחלטות.

כל הטריאתלטים שהתחרו ברמה מקצועית במסלול קצר ובמרחק האולימפי של הטריאתלון סביר להניח שחוו עייפות כזו, ולפיכך יש להציע כי להגברת עייפות עקב המנגנונים המרכזיים וההיקפיים במהלך המסלול הקצר והטריאתלון האולימפי יש השפעה משמעותית על הריצה ועל הביצועים הכוללים.

באופן יותר ספציפי, היחס של משך הזמן והמרחק של המסלול הקצר והמרחק האולימפי  לעומת פורמטים ארוכי טווח, מתבטא בעוצמת מרוץ גבוהה יותר שמחריפה במיוחד את ההשפעה על המנגנונים מרכזיים והפריפריים האחראים לעייפות.

ואכן, הדיווח על עליות בצריכת האנרגיה, ריכוז החומצה בדם, קצב הלב וקליטת החמצן במהלך המעבר לשחייה [34]; יחד עם התיעוד על עליית צריכת חמצן מוגברת [24,35-37], דלדול של גליקוגן[24,35,36], עייפות שרירים [24] ואובדן נוזלים [24,35,38], כמו גם אובדן תיאום [7,15]הפחתת שליטה עצבית-שרירית [6,17,18] ודפוסי ההליכה [20,39] במהלך המעבר רכיבה-ריצה סביר להניח כי הוא בשל המבנה המורכב של מנגנוני העייפות המרכזיים והפריפריים שמשפיעים באופן משמעותי על הביצועים הפיזיים של המקצוענים, וכפי שמעידה הירידה המתקדמת בקצב במהלך טריאתלון מסלול קצר [40].

לכן, נדרשת לטריאתלטים המקצועיים הגבלת העייפות הקשורה לשינויים המשתנים הפיזיולוגיים בעצב-שריר או ביומכניקה המשפיעים על הביצועים שלהם, על ידי אימוץ שיטות רכיבה שביכולתם למזער את הצטברות העייפות ואת השליליות הנלוות ממנה להשפיע על הביצועים שלהם [1,40].

שיטות (כגון, רכיבה צמודה, מיקום וקצב) יש ביכולתם להגביל את השינויים הפיזיולוגים, העצביים-שריריים והביומכניים הקשורים לעייפות, כמו שנדון להלן.

אימוץ שיטות אלו בכוחם למזער את ההשפעה של הרכיבה על האופניים על ביצועי הריצה במהלך טריאתלון המסלול הקצר והאולימפי, על ידי שימור האנרגיה שיכול להתבטא במעבר רכיבה-ריצה משופר וכתוצאה מכן שיפור התוצאה הכללית.

1. השפעת רכיבה צמודה במהלך רכיבה על אופניים או במהלך ריצה.

בדרך כלל, האנרגיה המושקעת על מנת להתגבר על ההתנגדות האוויר הקדמית תורמת לצריכה מוגברת של הריצה שלאחר הרכיבה על אופניים בטריאתלון [1].

ככזה, האמצעי היעיל ביותר למזעור ההשפעה של הרכיבה על ביצועי הריצה הוא על ידי הצמדות רכיבה מאחור של רוכב אחד או מספר רוכבים במהלך רכיבה על אופניים.

רכיבה בקבוצה מורחבת של רוכבים (Peloton) מגדילה את ההשפעה של הקבוצה ליצור מחסה מפני התנגדות אוויר חזיתית (כגון, רוח) [41].

אכן, מזעור התנגדות הרוח יכול להוריד את האווירודינמיות בכ-50-70%  בהשוואה לרכיבה מבודדת [42,43]. יתר על כן, המחסה באמצע החלק האחורי של קבוצת הרכיבה יכול לראות הפחתה של עד 5-10% [41], וכתוצאה מכך להקטין באופן משמעותי את צריכת האנרגיה [41,44].

כדי למקסם את הפחתת הגרירה בעת רכיבה צמודה, רוכב יכול לאמץ תנוחת רכיבה אווירודינמית יותר (כגון, אחיזה בהיגוי נמוך) על האופניים על ידי הנמכת זווית הגוף (זווית בין 0-16) בכדי להנמיך את האזור הקדמי [45] ולשפר את האווירודינמיות עד 20% [45,46].

אימוץ תנוחת רכיבה אווירודינמית יותר גורמת לשינוי דפוסי הפעלת השרירים [47] ומעלה את הצריכה הפיזיולוגית של רכיבה על אופניים [48].

עם זאת, נראה כי היתרונות של הגדלת אווירודינמיקה על מנת לשפר את הרכיבה הצמודה עול העל החיסרון של צריכת יתר פיזיולוגית [48].

יתר על כן, תחקירים קודמים הדגישו את היתרונות של רכיבה צמודה במהלך טריאתלון להפחתת הירידה בביצועים במהלך מעבר רכיבה-ריצה ותורם לביצועים טובים יותר בסך הכולל של המרוץ [1,2,7,40,49].

במיוחד, VO2 (~ 14%), אוורור (~ 30.8%), קצב לב (~ 7.5%) וריכוז חומצת דם כל אלו מופחתים ברכיבה צמודה לאורך 20 ק”מ במהירות ממוצעת של 39.5 km_h 1, לעומת רכיבה על אופניים בודדת, וכתוצאה מכך שיפור של 4% (מהירות ריצה, 17.8 לעומת 17.1 קמ”ש) בביצועי הריצה במהלך טריאתלון ספרינט [50]. ירידה גדולה עוד יותר בצריכת האנרגיה של רכיבה על אופניים הוצגה בעת רכיבה צמודה מאחורי מספר גדול יותר של רוכבים (שמונה לעומת, אחד, שניים וארבעה רוכבי אופניים) ויש לכך השפעה משמעותית על ביצועי הריצה הבאה [50].

1. החשיבות של המיקום במהלך רכיבה על אופניים וריצה.

טריאתלטים יכולים לשפר את הביצועים שלהם על ידי הצמדות כדי למזער צריכת אנרגיה, במיוחד במהלך טריאתלון מסלול קצר ואולימפי.

עם זאת, היתרונות של ההצמדות תלויים במספר הספורטאים, תבנית הרכיבה וביכולת של הספורטאי למקם את האופניים שלו בתוך החבורה [40].

ואכן, הוצע כי מהירות רכיבת האופניים עולה באופן משמעותי במהלך הקילומטר האחרון של  הטריאתלון עקב המאמץ של הספורטאים להגיע למיקום טוב יותר [7] ולהתקדם לכיוון חזית הקבוצה.

כניסה של שני מסלולים (תבנית T2) בחזית הקבוצה תשפר את סיכויי הספורטאים להקטנת זמן המעבר ובכוחה לגרום לביצועים טובים יותר של המירוץ [7].

יתר על כן, היכולת של רוכב לשמור על מיקום טוב בנקודות ספציפיות במהלך המירוץ תוביל לחיסכון באנרגיה שבכוחה לשפר את ביצועי המעבר. לדוגמה: רכיבה מאחורי לפחות 8 רוכבים מחזית הקבוצה במהלך החלקים המוקדמים של המסלול תמקסם את התועלת מהרכיבה הצמודה [50].

בנוסף לכך, מעבר לקדמת 8 הרוכבים במהלך הקילומטר האחרון (ים) של הרכיבה תפחית את מספר ואת עוצמת התאוצות שבוצעו [51] וכתוצאה מכך תוביל לשימור האנרגיה [2] וסיכוי טוב יותר לעבור דרך T2 בצורה יותר אפקטיבית מאשר לרוכב הממוקם יותר מאחור.

ואכן, ברכיבת כביש, המיקום במהלך הקילומטר האחרון של התחרות (כגון, לא פחות מאחורי9  רוכבים) תביא לסיכוי גדול יותר לזכות, לעומת רוכב שאינו ממוצב בחלק הקדמי של הקבוצה [52].

ככזה, ספורטאי המתחרה בטריאתלון מסלול קצר ברכיבה צמודה ולמרחק האולימפי יפיק תועלת מרכישת הכישורים הדרושים כדי לנווט קבוצה כך שהרוכבים ימקמו את עצמם בנקודות מסוימות של מסלול הרכיבה על מנת למקסם את היתרונות של רכיבה צמודה לפי הסדר בכדי לשפר את הביצועים שלהם במהלך הריצה. לכן, עבודה על רכיבה בקבוצה ורכישת מיומנויות (כגון, טכניקה פינתית, קשר רוכב אל רוכב, בלימה יעילה, תנועה דרך פערים) כדי לשפר את יכולת הספורטאים למקסם את השפעת הרכיבה הצמודה, תוך כד שמירה על תדירות דוושות אופטימלית ושיטת מהירות שמרנית, תהיה יעילה.

1. ההשפעה של תדירות דיווש במהלך הרכיבה על ביצועי הריצה.

למרות הדיווח על יתרונות החיסכון באנרגיה של רכיבה צמודה במהלך מסלול קצר ואולימפי [50], הוצע כי ישנה עליה בשינויים בתפוקת הכוח ובקצב כתוצאה מרכיבה צמודה [53]. בפרט, תדירות הדיווש (PF) משפיעה על עליית הצריכה הפיזיולוגית וביצועי הריצה במהלך המעבר רכיבה-ריצה [13,54-56] .

כבר דווח כי תדירות דיווש גבוהה (טווח קצב80-120  סל”ד) מגדילה את כמות צריכת החמצן ויש לה השפעה שלילית על ביצועי הריצה שאחרי הרכיבה [55,56].

כדי להפחית את ההשפעה השלילית של תדירות דיווש גבוהה ולמקסם את ביצועי הריצה, הומלץ כי תדירות הדיווש של הטריאתלטים תהיה בין 70 ל 80 סל”ד [1,57] ולהתמקד בהפחתה של המאמץ הפיזי (תפוקת אנרגיה) בדקות האחרונות של המסלול [1]. עם זאת, ניתן לבחור בחופשיות קצב של 90 סל”ד במהלך רכיבה על אופניים תת-יכולת נחשבת אופטימלית מבחינה ביומכנית [58,59].

באופן אידיאלי, מומלץ כי טריאתלטים מקצועיים המתחרים בטריאתלון מסלול קצר ואולימפי יפחיתו את השפעת תדירות הדיווש על ביצועי מעבר רכיבה-ריצה על ידי שמירה על דיווש חופשי עד 90 סל”ד. למרות הבנת ההשפעה של  תדירות הדיווש על ביצועי המעבר, עדיין ההבנה של המנגנונים הפיזיולוגיים, הביומכניים והתהליכים העצביים-שריריים, לוקה בחסר[2].

1. ההשפעה של שיטות הקצב על ביצועי טריאתלון מסלול קצר ואולימפי.

המזעור של צריכת האנרגיה באמצעות רכיבה צמודה והשפעת המיקום במהלך טריאתלון מסלול קצר ואולימפי המרחק טריאתלון ניתן לתלות באימוץ שיטת קצב עתיקה, שהיא תוכנית מודעת להסדרת המאמץ הפיזיולוגי [40] במהלך המסלול.

יתר על כן, המשך שיטת הקצב גם במהלך חלק הריצה של הטריאתלון יכולה לשפר באופן משמעותי את הביצועים הכוללים של האתלט [5,60-62].

טריאתלטים מכל הרמות, המתחרים בכל פורמט מאמצים בדרך כלל שיטת קצב מהירה בתחילת כל אחד מהחלקים (כגון, שחייה, רכיבה, ריצה) במהלך מרוץ [40,61].

שיטת הפתיחה המהירה נחשבת בשל העוצמה הגבוהה של השחייה כדי לקבל מיקום טוב יותר ברכיבה הצמודה, “דינמיקה תחרותית” ותנאי סביבה [40].

עם זאת, הניתוח של קצב המרוץ במהלך התחרות המקצועית ITU ציין כי פתיחה מהירה אינה הצורה הטובה ביותר לניצול הקצב [540,49,60-63].

עם זאת, שיטות שונות נחוצות עבור החלקים השונים של הטריאתלון ומשתנות בין טריאתלט זכר או נקבה [63].

ואכן, הראיות הנוכחיות מצביעות על כך שהמתחרים המובילים ביותר משלימים את 400-500 המטרים הראשונים של השחייה הרבה יותר מהר מאשר שחיינים איטיים יותר (כגון, שחיינים בשיטת קצב חיובית) [49].

דבר זה מאפשר לספורטאים מיקום טוב יותר במהלך השחייה, בקרב השחיינים המובילים, למקסם את  השפעת ההצמדות וכתוצאה מכך מעבר טוב יותר משחייה לרכיבה מה שמשפיע על תוצאות הרכיבה  [40,61,62,62].

לחלופין, שחיינים איטיים יותר עלולים לצאת לרכיבה על האופניים עוד יותר מאוחר, מה שיוצר את הצורך ברכיבה מהירה יותר שתוביל לצריכת אנרגיה מוגברת ותקשה על ביצועי הריצה [49,61].

עם זאת, יש לציין שמחקרים קודמים עולה כי צמצום מהירות השחייה (80-85% מהירות ממוצעת של שחייה)

הביאה לביצועים מהירים יותר ברכיבת האופניים [64].

הפחתת מהירות השחייה במהלך מרוץ עשויה להזיק לביצוע הכולל.

ולכן, שיפור יכולת שחייה המאפשרת טריאתלט פתיחה מהירר במהלך 400-500 המטרים הראשונים ולאחר מכן שמירה על קצב שחייה יציב מתחת ל 90% מיכולת המהירות המקסימלית [40,64] יכולה להיות הדרך המועדפת לשיטת הקצב.

כאמור, קצב הרכיבה במהלך טריאתלון רכיבה צמודה, תלוי במידה רבה במספר הרוכבים בקבוצה, התבנית והמיקום הטקטי של ספורטאים אחרים [40].

בנוסף, החשיבות של שמירה על עמדה בחלק הקדמי של הקבוצה בניסיון למקסם את השפעת הרכיבה הצמודה ואת הקצב של האתלט המוביל משפיעים על שיטת הקצב [40].

ככזאת, שיטת קצב מהירה היא הנפוצה ביותר מבין קבוצות אלו, עם זאת, הקצב של הקבוצות ה”רודפות” בדרך כלל גבוה יותר מזה של הקבוצות המובילות שלעתים קרובות מפחיתות את המהירות שלהם בקילומטרים האחרונים לפני המעבר רכיבה-ריצה [40].

כל “דינמיקות התחרות” האלו לעתים קרובות מביאות לתוצאות רכיבה משתנות.

בדומה לחלקי השחייה והרכיבה, הטריאתלים בדרך כלל מאמצים קצב בצורת J הפוך גם במהלך ריצת הטריאתלון [40,49,61], שיטה זו מאופיינת בפתיחה מהירה, הפחתת מהירות באמצע התחרות ושוב העלאת מהירות במהלך השלב הסופי [40].

לא ידוע אם שיטת הריצה הזו היא היעילה ביותר עבור הביצוע הכולל; אלא סביר להניח כי היא נקבעת על ידי “דינמיקה תחרותית”.

שיטת הריצה בצורת  J הפוכה  נסתרת על ידי הראיות הנוכחיות התומכות בריצה בקצב קבוע [5,60,61].

באופן ספציפי, אימוץ מהירות ריצה איטית ב 5% יותר מאשר ממוצע המהירות של האתלט, במהלך הקילומטר הראשון של הריצה, הביא ביצועי ריצה מעולים [5].

חוקרים אלו הציעו כי קצב איטי במהלך החלק הראשוני של המעבר רכיבה-ריצה הפחית את העייפות לעומת שיטת פתיחה מהירה, מה שתורם מאוד לשיפור הביצועים.

עם זאת, במהלך המסלול הקצר (כגון, מרחק ספרינט, סופר ספרינט, מרחקים מעורבים) שיטת הפתיחה המהירה עשויה להיות יותר מועילה [40,65,66]. ספורט 2019, 7, 99 10 מתוך 18

הוכח כי שיטת פתיחה מהירה בכוחה לשפר את רמות ספיגת החמצן במהלך פעילות גופנית הנמשכת בין 3-7 דקות, ומורגשת בשיפור רכיבה על אופניים ל 3 דקות [66].

בהתבסס על הראיות הנוכחיות השיטות המוצעות להלן לטריאתלון מסלול קצר ואולימפי נחשבות יעילות  ביותר על מנת להשיג תוצאה כוללת גבוהה:

1. שחייה: מהירה ב 400-500 מטרים הראשונים, לאחר מכן אימוץ קצב קבוע, מתחת ~ 90% מהירות השחייה המקסימלית עבור שארית השחייה.
2. רכיבה: למרות הסבירות של רכיבה בקצב משתנה, הספורטאים צריכים לשאוף למקסם את היעילות באמצעות אימוץ מיקום אווירודינמי ולוודא שהם ממוקמים ביעילות בנקודות ספציפיות במהלך הרכיבה. בנוסף, שמירה על תדירות דיווש של 90 סל”ד ~ וקצב קבוע, כמו גם הפחתת מאמץ במהלך השלב האחרון (לפחות במהלך הקילומטר האחרון) של הרכיבה כגי לשמר את צריכת האנרגיה לצורך המעבר רכיבה-ריצה. לחילופין, מומלץ לאמץ שיטת פתיחה מהירה בהתבסס על המחקרים הקודמים שדיווחו על השיפור בביצועים במהלך רכיבה למסלול קצר.
3. ריצה: אתלט צריך לאמץ ריצה בקצב מהירות מופחת (~5% below 10 km pace) במהלך הקילומטר הראשון של המעבר רכיבה-ריצה ולהחזיק בקצב קבוע לאורך כל מהלך הריצה.  לחילופין, במהלך טריאתלון מסלול קצר (מרחק ספרינט), מומלץ לאמץ שיטת פתיחה מהירה.

ידוע כי שיטות הקצב הנ”ל תלויות במידה רבה במשתנים אחרים, וככאלו, נדרש מהספורטאים להגיב למצבי תחרות ספציפיים בהתאם.

למרות זאת, שיטות קצב אלו מבוססות על נתונים שנאספו במהלך טריאתלון רכיבה צמודה למרחק אולימפי,  כגון2002 ITU , גביע העולם Lausanne [61], 2007ITU  גביע העולם בייג’ינג [63,67] ובשנת2009  אליפות אירופה לטריאתלון [60], וככאלו יכולות הם לשמש לטריאתלון רכיבה צמודה למסלול קצר ואולימפי.

1. ההשפעה של שחייה על רכיבת האופניים שלפני הריצה.

המעבר מהשחייה, שהיא בעיקר תנועה של הגוף העליון, לרכיבה שהיא בעיקר תנועת גוף תחתונה מציגה כמה קשיים, בעיקר ריבוי דם בזרועות [2] שעשויה לעכב חלוקה מחדש של זרימת הדם סביב הגוף, כאשר עוברים משכיבה לישיבה זקופה.

יתר על כן, הוכח כי שחייה בעוצמה גבוהה מגדיל באופן משמעותי את הצריכה הפיזיולוגית במהלך רכיבה שלאחר מכן [40,68].

בפרט, ירידה ביעילות (~ 13%), גדילה [La-] (~ 56%)  ועליה ב VO2(~ 5%) דווחו במהלך 5 הדקות הראשונות של רכיבה על אופניים למשך 30 דקות [34].

עם זאת, בהשוואה למעבר רכיבה-ריצה, סביר להניח כי יש כמות קטנה יחסית של מחקרים החוקרים את השפעת  השחייה ורכיבת האופניים על ביצועי הריצה.

מלבד החוסר באמינות בדיקות המעבדה המבוססות על שחייה, העדר ההתמקדות במעבר השחייה-רכיבה בהשוואה למעבר רכיבה-ריצה, נובע כנראה מהיחס הקטן (r = 0.9730) בין משך השחייה (~ 10% מסך זמן המירוץ) לזמן המירוץ הכולל [69].

חוקרים אלו הציעו כי ביצועי ריצה מספקים תחזית טובה יותר לכלל הטריאתלון(r = 0.97)  ולכן, שיפור ביצועי מעבר רכיבה-ריצה עשויים לתרום בצורה יותר משמעותית.

עם זאת, ההקשר בין זמן השלמת חלק (כגון, שחייה, רכיבה או ריצה) אינו יכול לשקף לחלוטין את כלל הביצועים, במיוחד ברמה המקצועית [68].

ניתוח נתוני תחרות הראה כי לביצועי השחייה יש השפעה משמעותית על ביצועי הספורטאי, במיוחד במהלך טריאתלון מסלול קצר ואולימפי [1,49].

ניתוח נתוני תחרות מאירוע גביע העולם של האיחוד האירופי דווח כי המתחרים המובילים “שחו מהר יותר במהלך 400-500 המטרים הראשונים מה ששם אותם בעמדה טובה יותר למעבר שחייה-רכיבה [49].

כתוצאה מכך, שחיינים איטיים יותר נאלצו לבצע רכיבה מהירה יותר באופן משמעותי במהלך 20 ק”מ הראשונים של מסלול הרכיבה, סביר להניח כי לרכיבה זו היתה השפעה שלילית על מעבר הרכיבה-ריצה.

חוקרים אלו הגיעו למסקנה כי ביצועי ריצה קובעים במידה רבה את הביצוע הכולל והינם קשורים באופן מנוגד למהירות הרכיבה בחלק המוקדם של המסלול.

ממצאים אלו מצביעים על כך שביצועי שחייה מעולים יכולים להפחית במידה ניכרת את צריכת האנרגיה של הרכיבה על אופניים ולתרום לשיפור ביצועי הריצה.

עם זאת, המשך המחקר של חוקרים אלה מוכיח כי שיטות הקצב במהלך הטריאתלון משתנות בין המינים [61].

מעניין לציין, כי באמצעות נתוני תחרות גביע העולם של ITU, חוקרים אלה הגיעו למסקנה שביצועי הרכיבה הם יותר חשובים עבור טריאתלטיות נשים מקצועיות, לעומת עמיתיהם הגברים. דווח כי טריאתלטים גברים ששחו יותר באיטיות נאלצו לרכוב במהירות משמעותית כדי להדביק את קצב הקבוצה/ות המובילה לפני מעבר רכיבה-ריצה.

יתר על כן, הספורטאים מהשורה הראשונה (שחיינים מעולים) רצו בממוצע מהירה יותר במהלך מסלול הריצה לעומת הספורטאים מהשורה השניה והשלישית (שחיינים איטיים יותר).

לחלופין, הוצע כי נשים טריאתלטיות מקצועיות בעלות יכולת שחייה ורכיבה מעולה, שיפרו את הביצועים באופן משמעותי והגבירו את הסיכוי לסיים בעמדה גבוהה יותר לעומת ספורטאיות עם יכולת שחייה / רכיבה חלשה יותר [61].

לממצאים אלו יש השלכה משמעותית על שיטות האימון והתחרות של נשים ספורטאיות מקצועיות בעלות יכולת טובה יותר של שחייה / רכיבה, באפשרותם לבודד מתחרים בעלי יכולת ריצה גבוהה יותר אך בעלות יכולת שחייה / רכיבה נמוכה יותר.

מסך כל נתוני התחרות עולה כי ביצועי שחייה מעולים בכוחם לצמצם באופן משמעותי את הירידה בביצועי ריצה במהלך טריאתלון בספרוטאים מקצועיים בין בגברים ובין בנשים

.

1. אימון ממוקד שמטרתו למזער את ההשפעה של הרכיבה על ביצועי הריצה.

חיקוי מצבי מירוץ בעת אימון היא משימה קשה.

עם זאת, עבור טריאתלטים מקצועיים שביצועי הריצה שלהם מושפעים מהרכיבה הקודמת, מומלץ לקבל אימון נקודתי שמטרתו לתרגל את המעבר רכיבה-ריצה.

שיטות אימון מקובלות של טריאתלטים מקצועיים דווחו בעבר, עם זאת, הנתונים מראים כי אימוני מעבר רכיבה-ריצה הם מסוג הפעלות שאינם בשימוש קבוע [70].

יתרה מזאת, עד כמה שידוע, רק מחקר אחד בחן את ההשפעה של אימון מעבר רכיבה-ריצה באופן קבוע על הביצועים [71].

חוקר זה דיווח כי שישה שבועות של אימון ריצה ורכיבה לא שיפר את ביצועי המעבר רכיבה-ריצה. עם זאת; הובחנו שיפורים במעבר רכיבה-ריצה בקרב קבוצת טריאתלטים. למרות חוסר ראיות לגבי אימון מעבר רכיבה-ריצה של טריאתלטים מקצועיים, אימון כזה עשוי להביא תועלת עבור טריאתלטים מקצועיים שזוהו כבעלי קושי בשכפול דפוסי שרירים ושליטה עצבית-שרירית של ריצה אחרי רכיבה על אופניים.

סוג זה של אימון “בלוקים” רציף עשוי לעורר תגובה שתעדן את שימוש מערכת העצבים המרכזית במסגרת התנועה הכללית [72], תגביר את השליטה על הרכיבה על אופניים ותפעיל דפוסי תנועה בקרב טריאתלטים מקצועיים הרגישים להשפעה השלילית של המעבר רכיבה-ריצה [16].

יתר על כן, הספרות העדכנית מציעה כי רכיבה על אופניים במהירות משתנה תגדיל את הצריכה הפיזיולוגית (כגון, [La-], RE, CR, RER ו- HR) של הריצה בטריאתלון מקצועי במסלול הקצרים והאולימפיים [11,20,73].

שילוב של מסלולי אימון רכיבה-ריצה לתוכניות ההכשרה של טריאתלטים מקצועיים עשויה לסייע בהכנת הסתגלות הגוף למעבר רכיבה-ריצה  [71]. עם זאת, ההבנה הנוכחית של השפעת אימוני גב אל גב, “בלוקים” או רכיבה-ריצה על ההסתגלות למעבר רכיבה-ריצה מוגבלת ודורשת חקירה נוספת.

עם זאת, מאמני ספורט המעוניינים להשתמש באימון מעבר רכיבה-ריצה אימון כחלק מתוכנית האימונים לטריאתלון מקצועי מסלול קצר ולמרחק אולימפי, עוצמת האימון צריכה להיות בחיקוי של העוצמה הנדרשת במהלך מרוץ.

נכון לעכשיו, רכיבה על אופניים בעוצמה בינונית נראית די מספקת כדי לגרום לחוויות המעבר רכיבה-ריצה; עם זאת, כדי לחקות דרישות ספציפיות של המרוץ במהלך האימון, עוצמת מעבר רכיבה-ריצה גבוהה עשויה להיות מועילה יותר [71].

יישום של אימון מעבר רכיבה-ריצה תוך שימוש בכוח וקצב משתנים לרכיבה שלפני הריצה עשויים לעורר סטימולציית אימונים מדויקת יותר, שעשויה לתרום לשיפור היכולת לספוג עצמות תאוצה גבוהות חוזרות ונשנות במהלך הטריאתלון צמוד-רכיבה [74], ובכך למזער כל השפעה שלילית במהלך המעבר רכיבה-ריצה ולהוביל לביצועים טובים יותר בסך הכללי.

בנוסף על כך, אימוץ שיטת קצב ריצה בצורת J הפוכה (כגון, התחלה מהירה, ירידה הדרגתית במהירות, עם האצה מאוחרת של מהירות), שהיא שימושית בדרך כלל במהלך הטריאתלון למרחק האולימפי [40], תעמיד בפני חלק מהמתחרים דרישות מסוימות יותר של המעבר רכיבה-ריצה ועשויה לשפר את הסתגלות.

עם זאת, יש לציין כי שיטות חלופיות נחשבות ליותר מועילות ובכוחם לגרום לביצועים טובים יותר.

דרך נוספת להמריץ את המאפיינים המיוחדים של צורות הרכיבה על אופניים והריצה במהלך הטריאתלון מסלול קצר ואולימפי היא לצרף לאימון טריאתלטים מקצועיים אחרים כאשר קצב הרכיבה על אופניים ו / או ריצה מושפע על ידי היחידים [40].

1. המלצות עתידיות

1. שיקולים למחקר עתידי

נכון לעכשיו, ישנה כמות מוגבלת של מחקרים על השפעת הרכיבה המשתנה על ביצועי הריצה בקרב טריאתלטים מקצועיים וכתוצאה מכך, קיים צורך ניכר לבצע מחקר נוסף בתחום. עם זאת, בהתבסס על חוסר הבהירות בספרות הקיימת, מומלץ כי מחקר עתידי יהיה:

(I) קפדני יותר בהגדרת רמת הביצועים / יכולת של המשתתפים בניסוי בהתבסס על

קריטריונים מוגדרים מראש.

לדוגמה, טריאתלטים מקצועיים ניתן להגדיר באמצעות קריטריונים שהוגדרו בעבר [75] או בהתבסס על הדירוג העולמי של ITU ל 125 [2] המתחרים המובילים ברמת התחרות שלהם, כלומר ברמה הלאומית / בינלאומית (טבלה 2).

לחלופין, שימוש במאפיינים פיזיולוגיים, כגון VO2max או VO2peak, להגדירת סטטוס “האימון” של הטריאתלטים המשתתפים [76,77] עשוי למזער הטעויות בקטגוריה של הקבוצה הניסיונית ובכך לשפר את ההשלכות המעשיות של המחקר, בהתאמה לקבוצת היעד.

(II) להגדיר את הפורמט של הטריאתלון שבו התחרתה הקבוצה.

כפי שתואר לעיל במאמר זה (טבלה 1), ישנם פורמטים שונים של טריאתלון שניתנים לסווג כמסלול קצר, מסלול אולימפי או ארוך, כל אחד מהם דורש מיומנות והספק גופני שונה של טריאתלטים.

הגדרת פורמט המרוץ של המשתתפים במחקר ישפר במידה רבה את התרגום המעשי של תוצאות המחקר.

(III) יישום פרוטוקולי בדיקה מסוימים לפי הקטגוריה של הטריאתלון (כלומר, מסלול קצר, מסלול אולימפי או ארוך) שבו מתחרים המשתתפים במחקר.

לדוגמה, אם המשתתף במחקר מתחרה בעיקר בטריאתלון מסלול קצר, המאופיין על ידי רכיבה על אופניים בעוצמה גבוהה, פרוטוקולי הבדיקה צריכים לשקף זאת.

ניתן לפתח פרוטוקולי בדיקה אלה או לעדכן באמצעות נתוני מרוץ שדווחו בעבר [49,61,78].

למרות שבספרות הנוכחית שני [79,80] מבדקים מבוססי-שדה [79,80] ושלושה פרוטוקולי בדיקה מבוססי מעבדה [11,15,81] אומתו באופן מהימן [15,82]. גם אם החוקרים אינם מעוניינים להשתמש בכל הפרוטוקולים הנ”ל, לכל הפחות הם צריכים לאמץ פרוטוקול בדיקה המדמה את השינויים שהטריאתלטים, גברים או נשים, מקצועיים או מתחילים, צפויים לחוות.

(IV) למרות השינויים שהוזכרו לעיל בביצועי הריצה לאחר רכיבה לא-מקסימלית משתנה, בדיקה מחקרית צריכה להיעשות באמצעות עוצמות שמשקפות טוב יותר את הדרישות שהקבוצות הטריאתלטיות צפויות לחוות במהלך המרוץ.

(V) לחקור את השימוש שיטות טכניקה חלופיות כדי לסייע למדוד את כמות המנגנונים המשפיעים על ביצועים המעבר רכיבה-ריצה.

לדוגמה:

1. טכניקות הכוללות המרצת פוטנציאל הפעולה המוטורית המורכבת (Mmax) בעצבים ההיקפיים (כלומר, גירוי עצבי היקפי), יחד עם השימוש בגירוי מגנטי גולגלתי וגירוי חשמלי, יכולות לספק הבנה של רמת העייפות העצבית-שרירית במהלך התרגיל [83,84].

בפרט, טכניקות אלה שימשו לזיהוי שינויים ברגישות המוטור-ניורונית של רביעיית השרירים במהלך פעילות גופנית [84,85] ויכולות לשמש לצורך ניתוח השפעת המעבר רכיבה-ריצה על הרגישות המוטור-ניורונית של שרירי הרגל, כדרך לזהות עייפות עצבית.

1. בעבר, השינויים  הפנימיים של דפוסי ההליכה ורכיבת האופניים נותחו באמצעות נוסחאות יחס שונות [86,87].

נוסחה כזו יכולה לשמש כדי לנתח את אמינות ועקביות ההדמיה של דפוסי הריצה וההליכה על מנת למדוד את מידת ההתחדשות היעילה של דפוסי הפעלת שריר במהלך המעבר רכיבה-ריצה. לדוגמה, תכנון  דפוסי הפעלת שריר לאורך זמן במהלך המעבר רכיבה-ריצה יספק ייצוגיות חזותית של כל ספורטאי שמתקשה ביצירת דפוסי ריצה לפני רכיבה על אופניים.

1. שילוב טכנולוגיות וטכניקות חדשות למחקר הטריאתלון.

השימוש הגובר בטכנולוגיה (כגון, מדי הספק, GPS, מנתחי דגימות דם, פלטפורמות אימון דיגיטליות) בטריאתלון מספק לחוקרים את היכולת לאסוף ולנתח נתונים בשטח, בהתאם לדרישות של כל חלק בתחרות.

גישה לנתונים אלה יכולה לסייע בפיתוח פרוטוקולים ניסיוניים מבוססי מעבדה מדויקים יותר, וכן חידוד הליכי הניתוח שיישאו מידה רבה יותר של השלכות מעשיות לקהל היעד של הטריאתלטים. בפרט, השימוש במד הספק במהלך רכיבה על אופניים מספק למאמנים ולספורטאים  מידע מפורט של ההספק במהלך מסלול המירוץ וניתן להשתמש במידע זה כדי לפתח אימונים ממוקדים שיכולים להיות מיושמים במהלך ההכנה למירוצים הספציפיים.

באותה עת, השימוש במכשיר מעקב  GPSלביש, מאפשר איסוף מידע על עומס האימון, יחד עם פלטפורמות אימון מקוונת כדי למזער סיכויי התרחשות לפגיעה ברקמות רכות [88-90].

יתר על כן, השימוש המשולב של מדי צריכת האנרגיה ו- GPS יכול לשמש את האתלט ואת צוות האימון לפתח שיטות קצב עבור מירוצים ספציפיים, כמו כן הוא גם מאפשר לספורטאים לעקוב אחר הקצב שלהם לאורך התחרות על מנת למקסם את הביצועים הכוללים שלהם.

בנוסף, ניתן להשתמש במכשירים לבישים אחרים לבדיקת תנועה, לדוגמה, מודדי אינרציאליות (כגון-Leomo® TYPE-R, Leomo, Boulder, CO, USA) על מנת לספק נתונים בזמן אמת על תפוקת הספק, קינמטיקה ושינויים ביומכניים מחוץ למעבדה מבוקרת.

שימוש ‘חי’ כזה לניתוח בעת תנועה  עשוי לשפר את יכולת המאמנים והחוקרים לזהות בקלות יתר טריאתלטים שהם יותר רגישים לביצועים שליליים  בעת המעבר רכיבה-ריצה ולספק משוב על הספורטאים שיביא להתקדמות ניכרת במיקוד האימון לטריאתלון.

בנוסף, טכנולוגיה זו יכולה לשמש בצורה ‘חיה’ בעת מירוצים או כחלק מבדיקה על מנת לספק לספורטאים משוב ישיר על השינויים הפיזיולוגיים, הקינמטיים והביומכניים, אותם הם חווים במהלך המעבר רכיבה-ריצה, ובכך הם מסייעים לאימוץ שיטות קצב משתנות ו / או התאמת טקטיקות התחרות שלהם בהתאם.

יש לעודד מחקר אמצעים רגישים יותר לשינויים הפיזיולוגיים, עצב-שריר וביומכניים בעת המעבר רכיבה-ריצה.

לדוגמא, ניתוח Sagittal plane kinematic מציע שטריאתלטים מקצועיים מסוגלים לשכפל את דפוסי הריצה שלפני הרכיבה על אופניים לביצועי הריצה במהלך המעבר רכיבה-ריצה [16].

עם זאת, ניתוח דפוסי תנועה באמצעות Sagittal plane kinematic דו מימדית מוגבלת בדרך כלל למדוד את דרגת התנועה של זוויות המפרקים ומוגבלת ביכולתה להסביר שינויים זמניים או שינויים בתיאום קטעי הרגל במהלך מסלול ההליכה.

לחלופין, ניתוח התיאום של קטעי הרגל (כגון, הירך, השוק והרגל) יחד, תוך שימוש בתיאום בין כל החלקים, הציע כי שליטה עצבית על הרגל מוסדרת מאוד על מנת לשמור על שיווי המשקל במהלך הליכה וריצה [91-93].

יתר על כן, הרגולציה של תיאום חלקי הרגל במהלך התנועה, קשורה לחסכון בתנועה [91,92]. החלת מדד כזה עשוי לסייע בזיהוי טריאתלטים רגישים ופגיעים לשינויים קינמטיים ופיזיולוגיים הבאים במהלך ביצוע המעבר רכיבה-ריצה.

1. מסקנות

לסיכום, הראיות הקיימות כיום מראות כי רכיבה משתנה היא בעלת השפעה מינימלית על ביצועי הריצה בטריאתלטים מקצועיים. עם זאת, לרכיבה על אופניים ישנה השפעה שלילית על ביצועי הריצה בחלק מהטריאתלטים המקצועיים.

באופן ממוקד, ריצה שאינה חסכונית, מגבירה שינויים בהפעלת דפוסי השרירים וגורמת לשינויים לדפוסי הפסיעה בעוצמה שהיא פחותה מההשפעה שדווחה במהלך המרוצים בקרב הטריאתלטים המקצועיים.

יתר על כן, סביר להניח כי השפעות שליליות אלו גוברות בתנאים אינטנסיביים גבוהים [16].

באותה עת, שיטות הקצב המופעלות במהלך חלקי השחייה והרכיבה נראה כי הן משפיעות על הריצה שאחרי הרכיבה ועל הביצועים הכוללים בקרב כל הטריאתלטים המקצועיים.

למרות זאת, ישנן דרכים שבהן הספורטאי והמאמן יכולים למזער את ההשפעות הפיזיולוגיות, העצב-שריריות והביומכניות, הקשורות בשחייה וברכיבה על אופניי  על ביצועי המעבר רכיבה-ריצה, כגון, באמצעות רכיבה צמודה, המיקום יעיל בקבוצה, אימוץ שיטות קצב, תדירות דיווש ואימון מעבר רכיבה-ריצה.

סביר להניח כי מרוצי הטריאתלון במסלול קצר ימשיכו לצבור תאוצה ומקום מיוחד בין שאר מסלולי הטריאתלון, בדומה לזו של 70.3 ו’איש הברזל’.

בתגובה, מחקר עתידי צריך להציג קריטריונים מדויקים להגדרת הקליבר של קבוצות המחקר בכדי שלא לטעות ביכולת הספורטאים וכדי להשתמש בפרוטוקולי בדיקות שמשקפות את הדרישות של המרוץ בפועל.

מחקר מתמשך צריך לשאוף לעדכון ופיתוח תהליכי ניתוח מעבדה חדשים ושיטות בדיקה בשטח, לצורך שיפור יכולתם של המאמנים והמדענים לזהות את הטריאתלטים המקצועיים הפגיעים יותר להשפעה השלילית רכיבה על ביצועי הריצה, על מנת לשפר את שיטות האימון הספציפיות.

בנוסף, המשך ההתמקדות בניתוח נתוני התחרות הנוכחיים יספק הבנה מעמיקה יותר של הדרישות המשתנות של טריאתלון רכיבה צמודה למסלול קצר ולמרחק אולימפי, אשר יהפכו את כיוון המחקר העתידי.