הערכת התחדשות An Evaluation of Resurgence During Functional Communication Training – Method

שיטה

משתתפים ורקע

המשתתפים במחקר זה היו שלושה ילדים קטנים שהיו רשומים בפרויקט מחקר במימון פדראלי (wacker, berg&harding, 2004). הקריטריונים להשתתפות במחקר הזה היו (א) שהילד יהיה בן 6 או פחות (ב) שהילד יהיה מאובחן עם מוגבלות התפתחותית, (ג) ההתנהגות ההרסנית של הילד מתרחשת בעת מצב של בריחה מאנליזה פונקציונאלית, (ד) יש הסכמה מלאה של ההורה. רוז הייתה בת 3 שנים ו4 חודשים ואובחנה עם מוגבלות שכלית קלה. קורט היה בן שנתיים ו4 חודשים ואובחן עם מוגבלות שכלית קלה. ג’ספר היה בן שנה ו8 חודשים ואובחן עם איחור התפתחותי. התקשורת עם שלושת הילדים כללה בעיקר מילים בודדות (לדוגמא, “אמא”, “לא”). כל שלושת הילדים עסקו בפציעה עצמית, אגרסיה, והרס של רכוש. כל ההערכות והליכי הטיפול נערכו בסלון ביתם של הילדים. אמהות הילדים שימשו כמטפלות עם הדרכה שניתנה להן ע”י החוקרים במשך כל התהליך, מלבד פגישות טיפוליות יומיות של FCT, במהלכן החוקרים לא היו נוכחים. כל הפגישות הוקלטו בוידאו עבור איסוף מידע ואנליזה במהלך ביקורים שבועיים וחודשיים של שעה ע”י החוקרים. כל תוצאות האנליזה הפונקציונאליות של שלושת הילדים הוצגו בSchieltz et al (2010) . ההתנהגות ההרסנית של רוז במהלך האנליזה הפונקציונאלית והפרופורציות של התנהגות הרסנית בסיסית במהלך הכחדה וFCT הוצגו ב Wacker et al (2011).

הגדרות תגובה

נעשה שימוש במערכת הקלטה עם מרווחים חלקיים A 6-s להעריך התנהגות ילדים. פציעה עצמית הוגדרה ככל התנהגות שהפיקה או הייתה יכולה להפיק פציעה גופנית בילד (לדוגמה, דפיקת ראש). אגרסיה הוגדרה ככל התנהגות שהפיקה או הייתה יכולה להפיק פציעה גופנית לאדם אחר (לדוגמה, הכאה). הרס לרכוש הוגדר ככל התנהגות שהסבה נזק או הייתה יכולה להסב נזק לחפצים בבית (לדוגמה, זריקת צעצוע). לצורך מחקר זה, אינטרוולים של אגרסיה, פציעה עצמית, והרס לרכוש חוברו ותויגו כהתנהגות הרסנית. קביעת יעד של התניה אופרטיבית עצמאית הוגדר כאמירה “משחק”, הנפקת המחווה הידנית ל”משחק”, או נגיעה במיקרוסוויץ ללא עזרה פיזית או אביזר ספציפי המדריך את הילד מה להגיד או לעשות. התניות אופרטיביות עצמאיות אחרות הוגדרו כך שהילד מנפק מילה או מחווה כדי לבטא את רצונו בהפסקה מהמשימה הרלוונטית (לדוגמה, כשאומר, “נגמר”) ללא סיוע פיזי או אביזר ספציפי המדריך את הילד מה להגיד או לעשות. למטרת מחקר זה, אינטרוולים של יעדים והתניות אופרטיביות חוברו ותויגו כהתניות אופרטיביות עצמאיות. נעשה שימוש בהקלטת אירועים  כדי להעריך סיום מטלה. סיום מטלה באופן עצמאי הוגדר כהיענות של הילד לפעילויות העבודה הנדרשות (לדוגמה, הרמת קוביות) ללא הדרכה פיזית.

חומרים

להורים ניתנו מכשירי הקלטה BIGmack®micriswitch ו10.6כרטיס התניות אופרטיביות ס”מ×10.6 ס”מ הונפק עם BoardMarker® כאסטרטגיית תקשורת מרחיבה במהלך FCT. הכרטיס הראה את המילה משחק וציור של ילד מוקף בצעצועים. במהלך כל פגישות הFCT, הכרטיס הודבק למשטח המגע של המיקרוסוויץ. ההורים תכנתו את המיקרוסוויץ להגיד “שחק, בבקשה”, כשנוצר מגע על הכרטיס שעל המיקרוסוויץ. נעשה שימוש בכרטיס ובמיקרוסוויץ כסטימולטורים ויזואליים כך שסימון  החיזוק הזה, בצורה של הפסקה מעשירה, היה זמין להתניה אופרטיבית מתאימה ובנוסף אפשר לילדים התניה אופרטיבית לחיזוק ללא מלל או איתות מנואלי.

הסכמת בין צופים

אוספי מידע מקצועיים קידדו בצורה עצמאית את ההתרחשות של התנהגות הילדים בעזרת מערכת הקלטה עם מרווחים חלקיים 6-s. הסכמה בין צופים להתרחשות של התנהגות חושבה תוך התבססות על השוואות מרווחים בהם מספר ההסכמות חולק למספר ההסכמות פלוס חוסר ההסכמה כפול 100. הסכמת בין משקיפים להתנהגות ילדים הוערכה לגבי 30% מכל פגישה (מלבד שתי פגישות שנמחקו בהיסח הדעת) והממוצע היה 96.9% (טווח 90%-100%). אוספי המידע קודדו את ההתרחשות של השלמת משימות בעזרת הליך הקלטת אירועים שבו תגובת הילד למטלה שנתן לו מבוגר הוקלטה כ(א) השלמה עצמאית של מטלה (ללא עזרה פיזית) (ב) המטלה לא הושלמה או (ג) המטלה הושלמה עם עזרה פיזית. הסכמה בין משקיפים חושבה תוך התבססות על השוואות אירועים בהם מספר ההסכמות חולק למספר ההסכמות פלוס חוסר ההסכמה כפול 100. הסכמה בין משקיפים להשלמת מטלה הוערכה עבור 30% לכל פגישה והייתה 100%.

התקיימ הסכמה בין משקיפים גם עבור המשתנים העצמאיים שבוצעו ע”י ההורים (לדוגמה, יושרת הטיפול). יושרת הטיפול נותחה על בסיס ניסיונות לניתוח הפונקציונאלי, ניתוח ההתניה האופרטיבית, ניתוח ההכחדה, וFCT. הליכים לניתוח יושרה טיפולית לניתוח הפונקציונאלי ולניתוח ההתניה האופרטיבית מפורטים בSchieltz et al (2010) . עבור הכחדה, יושרה טיפולית נקבעה כשחיזוק לא ניתן בצורה מקרית להתרחשות של התנהגות הרסנית, התניה אופרטיבית עצמאית, או השלמת מטלה. עבור FCT, יושרה טיפולית נקבעה לפי שני קריטריונים: (א) חיזוק לא ניתן באופן מקרי להתרחשות של התנהגות הרסנית ו(ב) חיזוק לא ניתן באופן מקרי להתנהגות של שרשרת שני שלבים שהכילה השלמת מטלה עצמאית ובעקבותיה התניה אופרטיבית עצמאית. את המידע של היושרה הטיפולית עבור הניתוח הפונקציונאלי והניתוח של ההתניה האופרטיבית ניתן לראות בSchieltz et al (2010). לניתוח ההכחדה ומצבי FCT, היושרה הטיפולית עבור ילדים הייתה 100%.

הסכמה בין משקיפים התקיימה עבור מידע על יושרה טיפולית. את מידע זה עבור ניתוח פונקציונאלי וניתוח ההתניה האופרטיבית אפשר לראות בSchieltz et al (2010). להכחדה ומצבי FCT בילדים, יושרה טיפולית הוערכה ב100% וב31% מהפגישות, באופן יחסי, והממוצעים היו 100% ו99% (טווח: 99%-100%(.

מסגרת הניסוי

המחקר נערך בשלושה שלבים: במהלך שלב 1, נערך ניתוח פונקציונאלי דומה לזה שמתואר ע”י Dorsey, Slifer, Bauman, and Richman (1982/1994) במסגרת רבת אלמנטים שעוצבה לזהות את המשתנים הקבועים להתנהגות הרסנית. במהלך שלב 2, ניתוח התניה אופרטיבית נערך במסגרת רבת אלמנטים. מצבי ניתוח ההתניה האופרטיבית היו זהים למצבי הבריחה והמשחק החופשי של הניתוח הפונקציונאלי, מלבד העובדה שההתניה האופרטיבית חוזקה לפי FR 1 והתנהגות הרסנית תויגה בהכחדה במהלך תנאי הבריחה. במהלך שלב 3, התקיימו מצבי הכחדה וFCT  במסגרת הפוכה כדי להעריך את ההתרחשות של התנהגות הרסנית, התניה אופרטיבית, והשלמת מטלות לאורך טיפול ארוך טווח. שני מצבי הכחדה (נוכחות או אי נוכחות של סוויץ) התקיימו בהתחלה במסגרת רבת אלמנטים לצורך הערכת התרחשות של התנהגות הרסנית והתנהגות נאותה בהיעדר מקריות מתוכננת. מצבי הכחדה אלה חזרו על עצמם בהפסקות לאורך הטיפול כדי להעריך האם שינויים בהתנהגות קרו במהלך הטיפול. עבור שני ילדים (רוז וג’ספר), התרחשה דרישה נחלשת; זאת אומרת, מספר המטלות שהילד נדרש להשלים גדלו מ2 ל8. דרישה נחלשת לא התרחשה לקורט בגלל שהשתתפותו במחקר נקטעה.

הליכים

שלב 1: ניתוח פונקציונאלי. ניתוח פונקציונאלי נערך ע”י ההורים בעזרת הדרכת חוקר והושלמו במהלך תקופה ממוצעת של 4 שבועות (טווח: 3-5 שבועות). ממוצע של 14 פגישות (טווח: 13-16 פגישות) נערכו לכל ניתוח של ילד. במהלך הניתוח הפונקציונאלי , נערכו 4 הערכות מצבים כדי לזהות את המשתנים הקבועים להתנהגות הרסנית. ראה Schieltz et al (2010) לתיאורים נרחבים נוספים של הליכים אלה. במהלך מצב הבריחה, ההורה השתמש ברשימה היררכית מיידית מצמצמת למקסימום כדי להדריך את הילד בהשלמת מטלה. המטלה הייתה פעילות עם צעצוע לא מועדף במהלך הערכה חופשית מהעדפה אופרנטית (Roane, Vollmer, Ringdahl, & Marcus, 1998). עבור רוז וקורט, המטלה הייתה הרמת קוביות. עבור ג’ספר, המטלה הייתה הנחת חלקי פאזל בלוח פאזל. אם הילד עסק בהתנהגות הרסנית במהלך הוראות המטלה, אז המטלה הוסרה ל20 שניות. הילד קיבל גישה מתמשכת לתשומת לב במהלך מצבי הבריחה. במהלך מצבי תשומת הלב, לילד הייתה גיזה לצעצועים בזמן שההורה הסיח את דעתו מהילד (לדוגמה, קריאת עיתון). אם הילד עסק בהתנהגות הרסנית, ההורה סיפק תשומת לב בצורה של נזיפות (לדוגמה “הפסק לעשות זאת”) והנחה את הילד לפעילות משחק של 20 שניות. במהלך המצב המוחשי, הילד (א) הורשה לשחק עם הצעצוע האהוב עליו שזוהה במהלך הערכת ההעדפות ו (ב) הייתה לו גישה לתשומת לב לא מורגשת. לאחר זמן משחק קצר, הצעצוע המועדף נלקח וניתן לילד אותו צעצוע לא מועדף שנעשה בו שימוש במצב הבריחה. אם הילד עסק בהתנהגות הרסנית, הצעצוע המועדף הוחזר ל20 שניות. במהלך מצב המשחק החופשי, לילד הייתה גישה מתמשכת לתשומת לב של ההורה ולצעצוע המועדף, וההורה נמנע מדרישות כלפי הילד. הפגישות היו מאוזנות וערכו 5 דקות.

שלב 2: ניתוח ההתניה האופרנטית. במהלך הניתוח הפונקציונאלי, נערך ניתוח של התניה אופרנטית ע”י ההורה של כל ילד עם הדרכתו של חוקר (ראה Schieltz et al 2010, לתיאור שלם של הניתוח). ניתוח ההתניה האופרנטית התקיים במהלך תקופה ממוצעת של 4 שבועות. במהלך ניתוח ההתניה האופרנטית, נערכו הערכות מצבי בריחה ומשחק חופשי. לפני יישום כל פגישת בריחה, הראו לילד את המיקרוסוויץ עם כרטיס המילים והוא הודרך לגעת במכשיר, כאשר חיזוק בה מיד לאחר מכן. זו הייתה ההדרכה היחידה שניתנה לילד. מצב הבריחה נערך באותו אופן של הניתוח הפונקציונאלי, מלבד ההתניה האופרנטית העצמאית שתוצאתה הייתה חיזוק שלילי, בעוד התנהגות הרסנית תויגה כהכחדה. במהלך מצב הבריחה, ההורה הציג את המיקרוסוויץ עם כרטיס המילים ואת חומרי המטלה לילד ושאל את הילד אם הוא רוצה לעבוד או לשחק. כך, הילד יכול להתחמק מכל עבודה. תוצאתה של התניה אופרנטית עצמאית הייתה משחק והרחקה של חומרי מטלה ל20 שניות (ראה, הפסקה מעשירה). אם הילד לא ערך התניה אופרנטית, אז הוא או היא היו צריכים להשלים את המטלה. במהלך מצב המשחק החופשי, נגיעה במיקרוסוויץ לא הובילה להשלכות מתוכננות. המיקרוסוויץ לא הפעיל הודעה שהוקלטה מראש או שהיה לו כרטיס מילים שהוכן מראש המעיד על חיזוק רלוונטי. הפגישות אוזנו וארכו 5 דקות.

שלב 3: מצבי הכחדה. שני מצבי הכחדה (עם סוויץ או בלי) נערכו ע”י ההורים כדי להעריך את ההתרחשות של התנהגות הרסנית, התניה אופרנטית, והשלמת מטלה לפני הטיפול (הכחדה ראשונית) ובמהלך הטיפול. מצב ההכחדה הראשוני שימש גם כהערכה הראשונית להתחדשות בהנחה שהכחדה באה מיד לאחר ניתוח התניה אופרנטית בה התניות אופרנטיות של המשתתפים יצרו הפסקות מעשירות (ראה, הפסקות למשחק). חזרנו על מצבי ההכחדה במהלך הFCT (א) כדי לקבוע אם התחדשות של התנהגות הרסנית התרחשה או אם היענות לבקשת ההורה והתניה אופרנטית המשיכה במהלך פרקי זמן קצרים של הכחדה ו (ב) לקבוע אם אפקט ההתחדשות השתנה בחשיפה חוזרת למצבי הכחדה.

במהלך מצבי הסוויץ, מיקרוסוויץ לא מתוכנת ללא נוכחות כרטיס המילים (למעט 3 הפגישות הראשונות של רוז בהן כרטיס המילים נשאר בטעות על הסוויץ) בין חומרי המטלה של הילד. אם הילד נגע בסוויץ, לא נשמע קול ולא היו השלכות מתוכננות שבאו בעקבות התגובה. בדומה לכך, תצוגה עצמאית של התניה אופרנטית אחרת, כמו התניה אופרנטית של קול, לא הפיקה השלכה מתוכננת. במהלך מצב ללא סוויץ, נעדרו כרטיס המילים והמיקרוסוויץ. כל שאר המרכיבים והמצבים היו זהים. ההורה הציג את אותן דרישות של מטלות שהיו קשורות להתנהגות ההרסנית במהלך הניתוח הפונקציונאלי של מצב הבריחה. דרישות המטלה הוצגו בסדרות של 30 שניות. ההורה הציג את המטלה לילד (לדוגמה, “שים את הקוביה האדומה בסל”) ודגם את התגובה המתאימה אבל לא סיפק עזרה פיזית נוספת. אם הילד לא עסק במטלה, ההורה חזר על ההוראה ושמר על המטלה מול הילד. אם הילד סיים את המטלה, ההורה שיבח אותו. אם הילד לא סיים את המטלה ב30 שניות, ההורה הציג מחדש גרסא של המטלה (לדוגמה, “שים את הקובייה הירוקה בסל”). התנהגות הרסנית נחסמה באופן נייטרלי (ראה, ללא נזיפה או דיון). התניה אופרנטית עם קול או נגיעה במיקרוסוויץ לא הפיקו השלכות מתוכננות. במהלך הכחדה, הילדים התבקשו להשלים ממוצע של 10 מטלות בפגישה (טווח: 8-11 מטלות לפגישה). כל הפגישות ערכו 5 דקות. הזמן הממוצע בין פגישת הניתוח הפונקציונאלי האחרונה לפגישת ההכחדה הראשונה היה 3.6 חודשים ונעה בין חודשיים (רוז) לכמעט 6 חודשים (קורט).

FCT.  אחת משלוש פגישות FCT התקיימו במהלך ביקורים שבועיים. בסך הכול, פגישות FCT נערכו על פני ממוצע של 8 חודשים (טווח: 6-9 חודשים) בין הילדים. המספר הממוצע של פגישות FCT שנערכו בין הילדים היה 45 (טווח 28-65 פגישות). כל הפגישות הטיפוליות של FCT ערכו 5 דקות.

ההורים התבקשו לתרגל FCT בעזרת כרטיס/מיקרוסוויץ במשך 10-15 דקות ליום בכל פעם בשעה נוחה להם. לעומת זאת, לא נערך אישור עצמאי כדי לאשר שפגישות אימון אלה אכן התקיימו. החוקרים סיפקו הנחיות כתובות לגבי ביצוע האימון, הדגימו הליכי FCT, וסיפקו פידבק רשום במהלך ואחרי פגישות טיפול FCT(Harding, Wacker, Berg, Lee& Dolezal,2009). במהלך FCT, החוקרים צפו במצגות גרפיות של התקדמות הילד עם ההורים.

במהלך FCT, לימדו את הילד לציית לבקשת ההורה ואז לבצע התניה אופרנטית להפסקה למשחק עם צעצועים. לכן, נדרש מהילד להשלים שרשרת שני שלבים שבמהלכה ציות הפיק את המיקרוסוויץ עם הכרטיס והתניה אופרנטית הפיקה הפסקה מעשירה קצרה (בין דקה ל2 דקות) עם תשומת לב וצעצועים מועדפים. כל פגישת FCT התחילה עם הענקת תשומת לב מההורה לילד כשההורה והילד שיחקו עם צעצוע מועדף במשך 20-30 שניות. לאחר זמן קצר של משחק, ההורה הראה לילד כרטיס המציג את המילה עבודה ואמר לילד “זה הזמן לעבוד. כשנסיים את יכול לשחק.” קורט וג’ספר הונחו לשבת לשולחן בזמן מטלות העבודה שלהם, בזמן שרוז השלימה את מטלות עבודתה בישיבה על הרצפה. אם הילד סרב לסיים את המשחק ולעבור לאזור העבודה, ההורה הנחה את הילד פיזית. כשהילד התיישב, ההורה נתן הוראות מדויקות והדגים כיצד להשלים את המשימה. אם הילד השלים את המטלה, שיבחו אותו או אותה והמיקרוסוויץ הוצג בפני הילד. אם הילד לא ניבה לסיים את המטלה או שעסק בהתנהגות הרסנית, ההורה העניק הנחייה פיזית ידנית. אז הילד קיבל עוד מטלה להשלים ללא סיוע. במהלך הפגישות הראשוניות, כל ילד נדרש להשלים 2 מטלות באופן עצמאי בכל פגישה (FCT 2). הדרישות חולקו לשני מקצים (מטלה אחת למקצה). המטרה הייתה להפחית את מאמץ התגובה שקושר להיענות ולספק אפשרות מהירה באופן יחסי לילד לבצע התניה אופרנטית לחיזוק. ככל שביצועיו של הילד השתפרו, דרישות העבודה עלו בהדרגה לרוז ולג’ספר להשלים 4 (2 מטלות למקצה) ואז 8 (4 מטלות למקצה) מטלות במהלך כל פגישה.

לאחר שהילד השלים את דרישות הFR, ההורה הציג את המיקרוסוויץ לילד ואמר, “עוד עבודה או משחק?” אם הילד השיג את ההתניה האופרנטית המיועדת או התניה אופרנטית פונקציונאלית מקבילה, שיבחו את הילד (לדוגמא, “תודה שאמרת לי!!”). אם הילד לו השיג את ההתניה האופרנטית המבוקשת אבל יחד עם זאת לא ביצע התנהגות הרסנית, ההורה סיפק תמריץ יותר ספציפי יותר כמו “תגיד, לשחק” או “תיגע בסוויץ אם אתה רוצה לשחק”, או שנתן עזרה ידנית בנגיעה בסוויץ. לאחר התניה אופרנטית נכונה, הילד קיבל 1-2 דקות הפסקה לשחק בצעצועים עם ההורה. התניות אופרנטיות שהופיעו בעקבות עזרה פיזית או תמריץ מילולי ספציפי קיבלו חיזוק אבל לא נכללו בחישובים או בתיאורים הגרפיים של התניה אופרנטית עצמאית. חוקר סימן להורה כאשר חלק של חיזוק הסתיים, וההורה שוב הנחה את הילד למטלת עבודה.

במהלך פגישות FCT, התנהגות הרסנית במהלך פעילות עבודה נחסמה באופן נייטרלי והילד לא הורשה לברוח ממטלת העבודה. אם הילד עסק בהתנהגות הרסנית במהלך הפעילות בהפסקה, ההפסקה נגמרה והילד התבקש לחזור לעבודה. התנהגות הרסנית קלה כמו בכי או תלונות גררו התעלמות. ראה Harding et al (2009) לתיאור מורחב נוסף של הליכים אלה.

בחזרה להכחדה. מצבי הכחדה הוצגו שוב בעקבות FCT כדי להעריך את ההתחדשות של התנהגות הרסנית ואת ההמשך של התנהגות מחוזקת קודמת (התניה אופרנטית והשלמת מטלות). חזרו על מצבי הכחדה בעקבות הפחתה מתמשכת בהתנהגות הרסנית ובעלייה של מילוי מטלות (מפגישות ההכחדה הראשוניות) לפחות ל3 פגישות של FCT. חזרו פעמיים על מצבי הכחדה עבור רוז, 3 פעמים לג’ספר, ופעם אחת לקורט במהלך FCT. במהלך כל חזרה של הכחדה, חזרו על מצבי הסוויץ וללא סוויץ  לפחות 3 פעמים כדי להעריך אם היו תוצאות שונות לשני מצבים אלה.

תוצאות

התוצאות של הניתוח הפונקציונאלי מוצגות בטבלה מספר 1. כפי שמצוין בטבלה מספר 1, התנהגות הרסנית תוחזקה, לפחות חלקית, ע”י בריחה מדרישות. לעומת זאת, עבור כל משתתף, התנהגות הרסנית הייתה רגישה לחיזוקים חיוביים.

התוצאות לניתוח ההתניה האופרנטית (שלב 2) מוצגות בטבלה מספר 2. עבור רוז, הממוצע של ההתניה האופרנטית העצמאית היה 10% למקטעים (טווח”6%-12%; 100% יעדי התניה אופרנטית) במהלך מצבי הבריחה ו0% במצבי המשחק החופשי. לכן, התניה אופרנטית הגיבה  לחיזוק שלילי מקרי, וההיענות השתנתה בהתאם למצבי הבריחה והמשחק החופשי. נדיר שהתרחשה התנהגות הרסנית (M= 3.3% מהמקטעים) והיא התרחשה רק במצבי הבריחה. עבור ג’ספר,הממוצע של ההתניה האופרנטית היה 19.3% (טווח” 18%-20%; 100% מיעדי ההתניה האופרנטית) במהלך מצבי הבריחה ו0% במהלך המשחק החופשי. לכן, בדומה לרוז, התניה אופרנטית הגיבה לחיזוק שלילי מקרי והתרחשה בתבניות שונות בין מצבי הבריחה והמשחק החופשי. התנהגות הרסנית הייתה 0% במהלך המשחק החופשי אבל התרחשה בממוצע של 7.3% (טווח: 0%-22%) במהלך מצבי הבריחה. מגמה שהתגברה עבור התנהגות הרסנית הייתה בכך שהתנהגות הרסנית לא התרחשה במהלך שתי פגישות הבריחה האחרונות. עבור קורט, ממוצע ההתניה האופרנטית היה 13.3% (טווח: 10%-20%; 100% יעדי התניה אופרנטית) במהלך מצבי הבריחה ו1% (טווח 0%-4%; 100% יעדי התניה אופרנטית) במהלך מצבי המשחק החופשי. שלא כמו שני המשתתפים האחרים, קורט המשיך עם התנהגות הרסנית (M= 17.3%) במהלך מצבי הבריחה אבל באופן נדיר במהלך מצבי המשחק החופשי (M= 1%).

רוז

התוצאות של שלב 3 עבור רוז מוצגות בטבלה 3. במהלך מצבי ההכחדה הראשוניים, ממוצע ההתנהגות הרסנית (חלק עליון) היה 10% במקטעים (טווח: 4%-14%) במהלך מצבי הסוויץ (עם כרטיס) ו6.7% (טווח:2%-12%) במהלך המצבים ללא הסוויץ. לכן, התחדשות של התנהגות הרסנית התרחשה בנוכחות הסוויץ וללא נוכחות הסוויץ. התניה אופרנטית עצמאית (חלק אמצעי) היה 0% במהלך מצבי הסוויץ והמצבים ללא הסוויץ. ממוצע השלמת מטלות עצמאית (חלק תחתון) היה 67% מהמטלות שהוצגו (טווח: 10%-100%) במהלך מצבי הסוויץ והיה 100% ללא הסוויץ.

במהלך FCT (2), שבו שתי מטלות הושלמו באופן עצמאי בכל פגישה, התנהגות הרסנית פחתה, כאשר התניה אופרנטית עלתה (M= 4.6%;טווח: 4%-6%; 100% יעדי התניה אופרנטית)והשלמת מטלות באופן עצמאי הפכה יציבה יותר. לאחר 6-7 שבועות (48 ימים), חזרנו על תנאי ההכחדה (פגישות 14-19). התנהגותה ההרסנית של רוז גברה בתבנית לא מוגדת במהלך מצבי הסוויץ (ללא הכרטיס) וללא הסוויץ. התניה אופרנטית הייתה 0% במהלך מצבי ללא סוויץ והראתה מגמה עולה במצבי הסוויץ (M= 4%; טווח: 0-10%; 100% יעד התניה אופרנטית). השלמת מטלה נותרה יחסית גבוהה בכל המצבים. כשחזרנו לFCT (2), התנהגות הרסנית התגברה מיד, התניה אופרנטית התייצבה (M=4%;100% יעדי התניה אופרנטית), והשלמת מטלות עלתה ל100%. בעיות התנהגות דומות, התניה אופרנטית עצמאית, והשלמת מטלות נצפו כאשר דרישות FCT הומרו לFCT(4) וFCT(8).

כ5 חודשים(165 ימים) לאחר תחילת הטיפול, חזרנו שוב על מצבי ההכחדה של רוז. שוב הופיעה התנהגות הרסנית בתבנית לא מסודרת בצהלך מצבי הסוויץ וללא סוויץ אבל ברמות נמוכות יותר מאשר מצבי ההכחדה הקודמים. התניה אופרנטית התרחשה פעם אחת במצבי ללא סוויץ (פגישה 37; התניה אופרנטית אחרת) ופעם אחת במהלך מצב סוויץ (פגישה 38; יעד של התניה אופרנטית ). השלמת מטלות במהלך שני המצבים הייתה 100% באופן עקבי. במהלך החזרה האחרונה לFCT (8), התנהגות הרסנית ירדה לרמות 0 ולקרוב ל0, התניה אופרנטית עלתה לרמות יציבות (M= 4.3%; טווח: 4-6%; 100% יעד של התניה אופרנטית). והשלמת מטלה נותרה 100%.

עבור רוז, כל חזרה למצבי ההכחדה גרמה להתחדשות התנהגות הרסנית וירידה בהתניה אופרנטית (מלבד פגישה 19). השלמת מטלה עצמאית נותרה 100% במהלך מצבי ללא סוויץ (מלבד פגישה 14- 71%) ומצבי הסוויץ (מלבד פגישה 16- 75%). בסך הכול, לא הובחנו הבדלים בין מצבי הסוויץ וללא סוויץ בכל המחקר, אבל התחדשות הופיעה ברמה נמוכה יותר במהלך החזרה האחרונה להכחדה.

ג’ספר

התוצאות של ג’ספר מופיעות בטבלה מספר 4. במהלך השלבים הראשונים של מצבי ההכחדה, ממוצע ההתנהגות הרסנית (חלק עליון) היה 24% במקטעים (טווח:18%-42%) במהלך מצבי הסוויץ 40.7% (טווח:38%-46%) במהלך מצבי ללא סוויץ. בדומה לתבנית של רוז, התרחשה התחדשות של התנהגות הרסנית בתבנית לא מוגדרת במהלך מצבי הסוויץ וללא סוויץ. ממוצע ההתניה אופרנטית עצמאית (חלק אמצעי) היה 12.7% במקטעאים (טווח: 2%-18%; 68.4% יעדי התניה אופרנטית) במהלך מצבי הסוויץ ו10% (טווח 6%-16%;0% יעדי התניה אופרנטית) במהלך מצבי ללא סוויץ. ממוצע השלמת מטלה עצמאית (חלק תחתון) היה 36% מהמטלות שהוצגו (טווח:25%-55%) במהלך מצבי הסוויץ והיה0% במהלך מצבי ללא סוויץ.

במהלך FCT(2), התנהגות הרסנית ירדה ל0% במהלך 3 הפגישות האחרונות. התניה אופרנטית הפכה ליציבה יחסית (M= 5.1%; טווח 0-12%; 64.3% יעדי התניה אופרנטית), והשלמת מטלה עצמאית עלתה ל100%. לאחר 7-8 שבועות (55 ימים) מתחילת FCT, חזרנו על מצבי ההכחדה (פגישות 18-23). התנהגותו ההרסנית של ג’ספר גברה במהלך מצבי ללא סוויץ. התניה אופרנטית התרחשה פעם אחת במהלך מצב סוויץ (פגישה 18; יעדי התניה אופרנטית) ופעם ללא סוויץ (פגישה 21; התניה אופרנטית אחרת). השלמת מטלה ירדה משמעותית במהלך מצבי ללא סוויץ וברמה פחותה במצבי הסוויץ. במהלך החזרה לFCT(2), התנהגות הרסנית ירדה מיד ל0%, התניה אופרנטית עלתה לרמה יציבה (M= 6.7%; טווח 4-8%; 100% עידי התניה אופרנטית), והשלמת מטלה עלתה ל100%. בדומה לרוז, רמת בעיות דומה בהתנהגות, התניה אופרנטית עצמאית, והשלמת מטלות נצפתה כשדרישות FCT הומרו לFCT(4) וFCT(8).

כ5 חודשים(151 ימים) לאחר תחילת הטיפול, חזרנו על מצבי ההכחדה עם ג’ספר. התחדשה התנהגות הרסנית אבל בתבנית לא מסודרת במצבי הסוויץ וללא סוויץ. התניה אופרנטית גברה במהלך מצבי הסוויץ (M= 23.5%; טווח 14-44%;17% יעדי התניה אופרנטית) ובמצבי ללא סוויץ (M= 12%; טווח: 6-18%; 0% יעדי התניה אופרנטית) מרמות FCT. השלמת מטלות שוב ירדה במהלך שני המצבים, עם ירידה משמעותית יותר במהלך מצבי הסוויץ.

במהלך החזרה לFCT (8), התנהגות הרסנית פחתה. התניה אופרנטית פחתה לרמות צפויות בהתאם לחיזוק (M= 8.4%; טווח: 4-14%; 86.8% יעדי התניה אופרנטית), והשלמת מטלות עלתה לרמות גבוהות (80-100%). חזרה אחרונה על מצבי הכחדה התבצעה כ7 חודשים (220 ימים) לאחר תחילת הטיפול. באופן דומה למצבי ההכחדה הקודמים, ג’ספר הראה התגברות כללית בהתנהגות הרסנית ממצב FCT הקודם אבל ברמות נמוכות יותר ממצבי ההכחדה הראשוניים, וההיענות הייתה לא מוגדרת בין מצבי הסוויץ וללא סוויץ. התניה אופרנטית שוב עלתה מרמות FCT הקודמות במהלך מצבי הסוויץ (M= 18.7%; טווח 0-36%; 7.1% יעדי התניה אופרנטית) והיה ניתן להשוואה במהלך מצבי ללא סוויץ (M= 14.7%; טווח 2-36%; 9.1% יעדי התניה אופרנטית). השלמת מטלות הייתה מגוונת (M= 58%; טווח: 18-100%) במהלך מצבי הסוויץ והראתה מגמה עולה במהלך מצבי ללא סוויץ (M= 51.7%; טווח: 0-91%).

במהלך החזרה האחרונה לFCT(8), ג’ספר הראה התגברות בהתנהגות ההרסנית מלבד פגישות 64 ו65. התניה אופרנטית נותרה ברמות יציבות (M= 7.3%; טווח 4-14%; 90% יעדי התניה אופרנטית)., והשלמת מטלות עלתה ל100% (מלבד פגישה 65).

עבור ג’ספר, כל חזרה למצבי ההכחדה גרמה להתחדשות בהתנהגות ההרסנית. בתחילה, הבדלים אבחנתיים התרחשו בין מצבי הסוויץ וללא סוויץ, אבל תבנית ההיענות הייתה לא מוגדרת במהלך שתי החזרות להכחדה. ירידה כללית בהתנהגות הרסנית התרחשה מהמצב הראשוני לסופי של מצבי ההכחדה, והשלמת מטלות עלו במהלך מצב הסוויץ וללא סוויץ.

קורט

התוצאות עבור קורט מוצגות בטבלה מספר 5. במהלך מצבי ההכחדה הראשוניים ממוצע ההתנהגות ההרסנית היה 34% (חלק עליון) במקטעים (טווח: 26-42%) במהלך מצבי הסוויץ ו34.5% (טווח: 20-40%) במהלך מצבי ללא סוויץ והתרחשו במסגרת לא מתוכננת. התניה אופרנטית (חלק אמצעי) הייתה 0% למצבי הסוויץ וללא סוויץ. ממוצע השלמת מטלות עצמאית (חלק תחתון) היה 17.7% במקטעים (טווח:0-33%) במהלך מצבי הסוויץ ו36% (0-100%) במהלך מצבי ללא סוויץ.

במהלך FCT(2), התנהגות הרסנית פחתה, בעוד התניה אופרנטית (100% יעדי התניה אופרנטית) והשלמת מטלות עצמאית גברו.

לאחר 9 שבועות (64 ימים), חזרנו על מצבי ההכחדה (פגישות 17-29). התנהגותו ההרסנית של קורט גברה בתחילה במהלך מצבי הסוויץ וללא סוויץ, והופיעה מגמת ירידה, ואז הופיעה מגמת עלייה במצבי ללא סוויץ. התניה אופרנטית עצמאית הייתה 0% במהלך מצבי ללא סוויץ. התניה אופרנטית עצמאית התרחשה ב0% במהלך מצבי הסוויץ, מלבד פגישה 26 (0% יעדי התניה אופרנטית). השלמת מטלות הייתה מגוונת בכל המצבים אבל נמוכה בממוצע מאשר במהלך FCT (2). כאשר חזרנו לFCT(2), התנהגות הרסנית מיד פחתה, התניה אופרנטית (100%) הראתה מגמת ירידה במהלך הפגישות, והשלמת מטלות עלתה ל100%.

התוצאות של קורט היו דומות לאלה של רוז וג’ספר בכך שהתנהגות הרסנית התרחשה בתבניות לא מוגדרות במצבי הסוויץ וללא סוויץ. תבנית לא מוגדרת זו התרחשה במהלך הכחדה לפני ובמהלך טיפול FCT, עם תוצאות לא מוגדרות דומות בהשלמת מטלות ובהתניות אופרנטיות.