מבוא

עבודה זו תבחן את התפתחות הלאומיות המצרית מתחילתה, בשלהי התקופה העותומנית, עבור למצרים תחת שלטון הבריטים ועד למשטרו של נאצר. הפרק האחרון בעבודה יבקש לחבר בין הלאומיות המצרית בתקופה שצוינה לבין המגמות בלאומיות המצרית בעשורים האחרונים. במסגרת העבודה ייבחן המתח בין קוומיה (פאן ערביות) ובין ווטניה (הזהות המצרית הפרטיקולרית). רעיון האחדות הכל ערבית והשאיפה להגשימו (“פאן ערב”) טבועים עמוק בתרבות הפוליטית בארצות הערביות. הלכה למעשה מחולקת האומה הערבית לישויות, ובדורות האחרונים – למדינות שונות ונפרדות.
התפתחויות ותהליכים פוליטיים מנוגדים בעולם הערבי היו הרקע לדיונים ולוויכוחים שנערכו ולהחלטות שנתקבלו בעניין זה. לפי שמש, בפברואר 1958 הגיעו לשיאן הפעולות למען הגשמתו של חזון הלאומיות הערבית באיחודן של מצרים וסוריה ובהקמת קע״ם; כעבור שלוש שנים בלבד פורקה קע״ם (ספטמבר 1961), והפירוק הביא בעקבותיו את ׳משבר האיחוד׳ או ׳טראומת האיחוד׳, שסתמו את הגולל למשך שנים רבות על כל אפשרות למימושו של איחוד מעין זה פעם נוספת . אירועים אלה החריפו את הקונפליקט ששרר בעולם הערבי ובמצרים בין התפיסה הלאומית הכלל ערבית – ׳קומיה׳ לבין התפיסה הלאומית הרגיונלית (׳וטניה׳ או ׳אקלימיה׳). הם הביאו להקצנתה של הקוטביות ששררה בתפיסת הלאומיות הערבית בין שני זרמים: הזרם הלאומי המהפכני׳ בהנהגתו של נאצר, והזרם ׳המתון׳ בהנהגתו של הגנרל עבד אל כרים קאסם.
דמותו של ג’מאל עבד אל-נאצר הפכה למעין מיתוס מכונן לציבור המצרי ובעולם הערבי עקב הלאמת תעלת סואץ ב-1956, אז נחלה מצרים בהנהגת נאצר ניצחון פוליטי-מדיני (למרות שלא היה ניצחון צבאי) כשהעביר נאצר את בעלות התעלה ומינויה לבעלות מצרית מקומית. מיתוס זה הוליד את התנועה הנאצריסטית ששאפה לאיחוד ערבי כולל תחת הנהגתה של מצרים. לאור זאת אני סבורה כי חשוב לבחון במיוחד את בתקופה שקדמה לשלטונו של נאצר ויצרה את המסד ללאומיות הפאן ערבית נוסח נאצר ולפועלו של מנהיג זה והתפתחות הזהות הלאומית הפאן ערבית והמקומית בשנות שלטונו.
לפיכך, עבודה זו תבחן את התמורות בעיצוב הזהות הלאומית של מצרים. העבודה תבחן את התפתחות זהות זאת מימי שלטון העותומנים, עבור לשלטון הבריטים ןשלטונו של נאצר אשר החזיק במדיניות פאן ערבית והדגיש את האלמנט הערבי (הקוומי) על חשבון האלמנט המצרי (וטניה) שאף לאחד את העולם הערבי תחת הנהגתו ותחת הנהגתה של הגדולה והבכירה בין מדינות ערב, מצרים, תבחן את השפעות הלאמיות המצרית גם בעשורים האחרונים.
המחקר יתבסס על הגישה האיכותנית ויאסוף עובדות ונתונים העשויים להרחיב את הידע הקיים במחקר על אודות התופעה הנחקרת, מבחינת התיאור או ההסבר שלה. תהליך העבודה יכלול ניתוח תוכן של מקורות נבחרים, עיתונאיים ואקדמיים, חלקם בשפה הערבית, בהתייחס לנקודות הרלוונטיות לנושא הנחקר. בסיכום יובאו עיקרי המבוא, ניתוח הסיפורים, הממצאים העיקריים והמסקנות שיעלו מהדיון.

תוכן עניינים

מבוא: עמ’ 3
פרק ראשון: עידן הלאומיות והמתח בין קוומיה לווטניה: עמ’ 4
פרק שני: הלאומיות המצרית טרם מהפכת הקצינים החופשיים
2.1. הלאומיות והחברה המצרית טרם נאצר: עמ’ 5-9
2.2 ייחודיותה של הלאומיות המצרית טרם נאצר: עמ’ 10
2.3 מצרים תחת שלטונו של המלך פארוק: עמ’ 11-12
2.4 הלאומיות המצרית וסעד זגלול: עמ’ 12-14
פרק שלישי: הלאומיות בתקופת נאצר והעקרונות שהיתווה המשטר
3.1. הלאומיות המצרית עם עלייתו של נאצר: עמ’ 16-19
3.2 הלאומיות המצרית והאיחוד עם סוריה: עמ’ 19-21
פרק רביעי: מורשתה של מהפכת הקצינים והלאומיות במצרים
4.1. המורשת הלאומית של משטר הקצינים החופשיים: עמ’ 22-24
4.2 מנאצר ועד מורסי – הלאומיות הנאצריסטית והשפעתה: עמ’ 24-27
4.3. משטרו של א-סיסי – האם חזרה ללאומיות הפאן ערבית של נאצר? עמ’ 27-31
דיון וסיכום: עמ’ 32-33
רשימת מקורות: עמ’ 34-35

רשימת מקורות

אל-דוסוקי. ע’. (2012). “זועמאא’ מצר – אל-ואקע ואל-אוסטורה” [המנהיגים של מצרים – המציאות והאגדה]. אל-דימוקרטיה, מס’ 47, ע”ע 47-52.
אל-סייד, א’. (1993). ת’ורת אל-ג’נראל: קצת ג’מאל עבד אל-נאצר מן אל-מילאד חתא אל-מות 1918-1970: מוסועה פכריה וסיאסיה [מהפכת הגנרל: הסיפור של ג’מאל עבד אל-נאצר מהמולדת עד המוות 1918-1970: אנציקלופדיה רעיונית ופוליטית]. קהיר: דאר אל-הודא.
אשד. א’. (2014). הפרעה של מצרים? גנרל א-סיסי, דיוקן – מקור ראשון.
אשרף ע’. (2011). “ענמא ת’ארא אל-מצריון ואח’תארו חוכאמהם” [כאשר המצרים עשו מהפכה ובחרו במנהיגיהם]. וג’האת נט’ר, 13, פברואר-מרץ-אפריל 2011. ע”ע 34-43.
גרשוני, י’. (1980). “האחדות הערבית בתודעה הלאומית המצרית, בשלהי שנות ה-30”, המזרח החדש כ”ט, עמ’ 182.
הייכל , ח’. (1961). הלאומיות הערבית, אל אהראם. .16.10.61.
וטיקיוטיס, פ’, ג’. (1987). תולדותיה של מצרים, עמ’ 253-246.
מחמוד. ו’. (2010). “נאצר פי ז’כרה אל-ארבעין: רוא’יה אוח’רא” [נאצר בזיכרון ה-40: זווית ראייה אחרת]. וג’האת נט’ר 12, ספטמבר (2010). ע”ע 26-29.
מנור. ד’. (2006). יחסי מצרים-ערב הסעודית: מיריבות לשיתוף פעולה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, עמ’ 13-14.
נאצר. מ’. (1980). “אל-תצור אל-קאומי אל-ערבי ענד ג’מאל עבד אל-נאצר(דראסה פי עלם אל-מופרדאת ואל-דלאלה)”. אל-מוסתקבל אל-ערבי, כרך 3, אוקטובר (1980). ע”ע 6-10.
נאצר. ג’. (1996). פלספת אל-ת’ורה, [פילוסופית המהפכה]. קהיר: בית אל-ערבי ללתות’יק ואל-נשר.
נווה, א’, ורד נעמי, (2013), הלאומיות בישראל ובעמים, רכס פרויקטים חינוכיים, עמ’ 7.
סלע. י’. (2007). נאום עבד אל נאצר לאחר פירוק האיחוד עם סוריה, כתב-העת מגזין המזרח-התיכון – http://www.mideast.co.il/p-2_a-55/
עבד אל-נאצר. ג’. (1996). פלספת אל-ת’ורה, [פילוסופית המהפכה]. קהיר: בית אל-ערבי ללתות’יק ואל-נשר.
קונצל. מ’. (2008). ג’יהאד ושנאת היהודים, הוצאת טובי, עמ’ 77-79.
קרמר, ז’. (1989). לאומית ערבית, עמ’ 47-43.
שאול. מ’. (2014). א-סיסי אינו נאצר, אספקלריה, גליון 317.
שמש, מ. (2004). “משבר המנהיגות הפלשתינית”, עיונים בתקומת ישראל 14, עמ’ 285-335.
שעבאן י’. (2013). “אל-רואיה אל-לתי כתבהא עבד אל-נאצר ואכמלהא אח’רון” [הסיפור שכתב אותו נאצר והשלימו אותה האחרים]. אל-ערבי, מס’ 651, פברואר (2013) ע”ע 76-83.
Kchalidi, R. (1991). The Origins of Arab Nationalism, pp. 243-246.