חשיבות מחויבות The Importance and the Potential Predictors of the Construct of Commitment for the Romantic Relationships of Young Adults

החשיבות והמנבאים האפשריים של רעיון המחויבות עבור מערכות יחסים רומנטיות של בוגרים צעירים

תקציר

הבגרות הצעירה הינה שלב התפתחותי חשוב שבמהלכו בני אדם נוטים ליצור את האמונות, הגישות והרגלי מערכות היחסים שלהם, המרכיבים את הבסיס של מערכות היחסים הרציניות העתידיות שלהם, כמו נישואין. בהתחשב בשיעורי הגירושין העולים ברחבי העולם וההשפעה השלילית שלהם על חיי המשפחה ועל בריאותם הנפשית של ילדים ומבוגרים, יש להתייחס בכובד ראש לבריאות הפסיכולוגית של הדורות הבאים. מספר מחקרי אורך לאומיים מראים כי חוסר במחויבות הוא הגורם העיקרי לגירושין. מחקר זה נועד לבחון את חשיבותה של המחויבות למערכות יחסים של בוגרים צעירים ואת המנבאים האפשריים של המחויבות. לאור התיאוריות והמחקרים הרלבנטיים, מאמר זה מדגיש במיוחד את סגנונות ההתקשרות בתור גורם קוגניטיבי משמעותי המסביר את רעיון המחויבות.

הקדמה

לפי אריקסון, אחת המטלות ההתפתחויות החיוניות במהלך הבגרות הצעירה הינה ליצור ולקיים מערכת יחסים רומנטית מחויבת, שבתורה מסייעת לבסס מערכות יחסים בוגרות ורציניות יותר, ותורמת לרווחה הנפשית במהלך החיים. מספר גורמים הוצעו על מנת להסביר את מנבאי המחויבות במערכות יחסים רומנטיות, וסגנונות ההתקשרות, שנוסחו באופן מקיף בתיאוריית ההתקשרות, נחשבים בתור אחד הגורמים האינדיבידואליים והבין-אישיים המבטיחים ביותר ביחס למחויבות במערכת יחסים רומנטית, בשל העובדה כי מדובר באחד המודלים המוקדמים ביותר לגבי העצמי ואחרים. מאמר זה מציג סקירה של הספרות העוסקת בסגנונות התקשרות ומחויבות במערכות יחסים רומנטיות של בוגרים צעירים.

ניסוח רעיון המחויבות

מחויבות הינה תופעה מורכבת שנמדדה והוגדרה באופן שונה על ידי מספר חוקרים, במהלך מחקרים שונים. לפי תיאוריית התלות ההדדית של קלי, התלות גדלה ככל שמערכת היחסים מספקת תוצאות טובות וככל שמערכת היחסים מספקת תוצאות גרועות. לפיכך, מחויבות הוגדרה בעיקרה כתלות. רוזבולט, ג’ונסון ומורו הגדירו מחויבות באופן נרחב בתור סיפוק גבוה, איכות חלופות נמוכה, והשקעה גדולה במערכת היחסים. לפיכך, הם הציעו שלושה בסיסי תלות במקום שניים. למעשה, בניתוח-מטא של 52 מחקרים, ליי ואגניו דיווחו כי סיפוק, השקעה, ואיכות החלופות היוו 61% מהשונות במחויבות.

למרות שגישה זו, הידועה בתור מודל ההשקעה (investment model), שימשה באופן נרחב בספרות, מספר מחקרים עוקבים אתגרו מודל זה וטענו כי שלושת המרכיבים האלו עשויים להצביע על תלות במערכת היחסים, אך תלות אינה בהכרח פירושה מחויבות. מחקרים אלו טענו כי תלות הינה תכונה מבנית בעוד שמחויבות היא חוויה סובייקטיבית אותה אינדיבידואלים תלותיים חווים באופן יום-יומי. לפיכך, למרות שמחויבות נובעת מסיפוק גבוה, חלופות חלשות, והשקעה גבוהה, מחויבות היא יותר מאשר סיכום מספרי פשוט של תלותיות. לסיכום, מחויבות כפי שהוגדרה על ידי רוזבולט – מודל ההשקעה – ספגה ביקורת בשל היותה מבנית ומכאנית ביותר. הטענה הייתה כי תחושתם של בני הזוג כי עליהם להישאר במערכת היחסים אין בהכרח פירושה כי הם מחויבים פסיכולוגית למערכת היחסים.

בהתבסס על הטענה כי תלות יוצרת סוג מסוים של מחויבות, אך מחויבות אינה פירושה רק תלות, אגניו ועמיתיו הגדירו מחויבות בתור מצב פסיכולוגי החורג מעבר לתלות מבנית. לפי הגדרתם, מחויבות כוללת שלושה מרכיבים: א) מרכיב קונטיבי (המוגדר ככוונה להתמיד ומוטיבציה פנימית להמשיך במערכת היחסים בעתיד); ב) מרכיב קוגניטיבי (אוריינטציה ארוכת טווח – הנחה חזקה כי מערכת היחסים תישאר כמות שהיא בעתיד הרחוק); ג) מרכיב רגשי (התקשרות פסיכולוגית זה לזה – רווחתו של האחד מושפעת מרווחתו של האחר).

הגדרה נוספת של מחויבות הוצעה על ידי ג’ונסון. ג’ונסון הגדיר מחויבות בתור סיבות להתמדה במערכת היחסים וניסח את הקטגוריות הבאות: א) מחויבות אישית (האדם נשאר במערכת היחסים מפני שהוא רוצה בכך); ב) מחויבות מוסרית (צריך לעשות כך); ג) מחויבות מבנית (אין ברירה אלא לעשות כך).

בתפיסה הדומה לזו של ג’ונסון, אדמס וג’ונס המליצו גם הם על שלושת הממדים האלו לשם הגדרת המחויבות, אך עם ניסוחים מעט שונים: א) מרכיב המשיכה, המבוסס על מסירות, סיפוק ואהבה; ב) מרכיב מוסרי-נורמטיבי, המבוסס על תחושת אחריות אישית לשמירה על הנישואין ועל האמונה כי נישואין הם מוסד חברתי ודתי חשוב; ג) מרכיב האילוץ, המבוסס על פחד מפני המחיר הכלכלי, הרגשי והחברתי של סיום מערכת היחסים.

הגדרה מופשטת ומקיפה של רעיון המחויבות הוצעה על ידי סטנלי ומרקמן. לפי הגדרתם, מחויבות כוללת שני מרכיבים: א) הקדשה (מחויבות אישית); ב) אילוצים (מחויבות מבנית). הקדשה מתייחסת לרצונו של האינדיבידואל כי מערכת היחסים תהיה ארוכת טווח, כי תתקיים זהות זוגית, ולהפוך את מערכת היחסים לראשונה בעדיפותה. בעוד שהקדשה מגדירה מדוע האדם רוצה להישאר במערכת היחסים, אילוצים מגדירים את הסיבות מדוע האדם אינו רוצה לעזוב את מערכת היחסים בשל התחייבויות ולחצים מסוימים. בתיאוריה המקורית, האילוצים חולקו לשלוש קטגוריות נוספות: 1) אילוצים נתפסים (לחץ חברתי); 2) אילוצים מטריאליים (חיית מחמד משותפת, מנוי למכון כושר, בעלות משותפת על בית); 3) אילוצים תחושתיים (תחושת מחנק). המחקרים המאוחרים שלהם הראו כי הקדשה גבוהה, אילוצים נתפסים גבוהים, אילוצים מטריאליים גבוהים ואילוצים תחושתיים נמוכים ניבאו מחויבות גבוהה יותר, כשכל אחד מארבעת הגורמים הללו הוא בעל השפעה ייחודית על ניבוי סיום מערכת היחסים.

כפי שהוצע על ידי חוקרים אלו, ניתן להסיק כי מחויבות היא קונספט בעל פנים רבות. למרות השונות הרבה בהגדרות, מחויבות רומנטית נתפסת בעיקרה כמבנה קוגניטיבי, בתור כוונה לשמר מערכת יחסים זוגית בעתיד, על אף המחיר או הגמול והתנודות אפשריות בתחושות החיוביות. למעשה, סורה ויוז מצאו כי במערכות יחסים בעלות מחויבות בין-אישית גבוהה, המחויבות של בני הזוג מגיעה לרמה גבוהה ונשארת כזו באופן עקבי לאורך זמן. זאת בעוד שבמערכת יחסים המאופיינת במחויבות נמוכה יחסית (או במחויבות הנגרמת מאירועים במקום מחויבות בין-אישית), המחויבות יכולה להגיע לרמה גבוהה אך להשתנות באופן דרמטי לאורך זמן, כולל ירידות חדות.

מנבאי מחויבות בספרות

בגלל חשיבות הקונספט עבור מערכות יחסים, קיימת ספרות ענפה העוסקת במנבאים של מחויבות. מחקרים רבים חקרו טווח רחב של משתנים, כולל ממדי הבדלים אינדיבידואליים ותהליכי תלות הדדית כמנבאי מחויבות.

המשתנה הראשון אותו יש לציין כאשר עוסקים במחקרים לגבי מחויבות הוא סיפוק במערכת היחסים. למרות שקיימת קורלציה גבוהה ביניהם, ולמרות שחלק מהתיאוריות כמו מודל ההשקעה מתייחסות לסיפוק כחלק ממבנה המחויבות, הספרות לרוב מבדילה בין שני קונספטים אלו, כשסיפוק מתבטא כרגשות חיוביים או משיכה כלפי מערכת היחסים, ומחויבות פירושה הנטייה לתחזק את מערכת היחסים ולחוש התקשרות פסיכולוגית כלפיה. הספרות מראה באופן עקבי כי מחויבות היא בעלת קשר חיובי לסיפוק, אם כי חלק מהמחקרים הראו כי סיפוק הוא לעתים בלתי רלוונטי למחויבות עבור מערכות יחסים מסוימות (לדוגמא מערכת יחסים מתעללת). עם זאת, באופן כללי התפיסה היא כי סיפוק (איכות) ומחויבות (חוזק ויציבות), למרות שהם נבדלים רעיונית, הם קשורים חיובית במידה גבוהה גם בקרב בני האדם עצמם וגם באופן זוגי, עובדה המרמזת כי ייתכן והם חלק מאותו משתנה לטנטי.

קבוצה שנייה של מחקרים התמקדה בהתחייבות במקום בסיפוק, על מנת לנבא מחויבות במערכת יחסים קרובה. קוקס ועמיתיו חקרו את ההשפעות של צורות שונות של “התחייבות להתמיד” על המחויבות. במחקרם, הם הגדירו “ציווי אישי” בתור אמונות התומכות בהתמדה במערכת היחסים ו”ציווי חברתי” בתור האמונה כי רשת חברתית משמעותית תומכת בהתמדה, בשל סיבות מוסריות או פרגמאטיות. תוצאות מחקרם הראו כי ציווי חברתי הוביל לשונות ייחודית במחויבות. החוקרים טענו כי הסבר אחד מדוע ציווי אישי אינו בעל השפעה משמעותית עשוי להיות מגבלות צורת המדידה, בשל העובדה כי הם מדדו קונספט זה באמצעות פריט בודד במקום סולם כולל ומקיף.

קבוצה שלישית של מחקרים התמקדה בסגנון מערכת היחסים על מנת לנבא מחויבות במערכת היחסים הקרובה. למעשה, קיימים מספר מחקרים המראים כי מחויבות קשורה לסוגי מערכות יחסים. אחד המחקרים, שהשתמש בדגימה לאומית בארצות הברית של זוגות שהתגוררו יחד לפני הנישואין, הראה כי הם בעלי מחויבות נמוכה יותר מאשר זוגות נשואים שלא התגוררו יחד לפני כן, וכי רמת המחויבות שלהם נותרה נמוכה גם לאחר הנישואין בהשוואה לזוגות נשואים שלא התגוררו יחד לפני החתונה. בספרות המקצועית, עובדה זו נקראת אפקט הקוהביטציה. החוקרים מציינים כי גם קוהביטציה נוכחית וגם קוהביטציה לפני הנישואין היו קשורות לחיפוש אחר חלופות והקדשה פחותה יותר, או במילים אחרות, פחות מחויבות. ייתכנו מספר מנגנונים המסבירים את אפקט הקוהביטציה. ראשית, כפי שמציינים החוקרים, הממצא כי אנשים בעלי מחויבות נמוכה יותר למוסד הנישואין נוטים לבחור בקוהביטציה הינו ממצא ישן ומבוסס. בנוסף, אילוצים נוכחים במידה פחותה בהרבה במערכת של קוהביטציה, כך שפרידה היא פשוטה יותר. מחקר זה חשף בנוסף כי גם קוהביטציה לפני הנישואין וגם קוהביטציה ללא נישואין היו קשורות לרמות נמוכות יותר של מחויבות בין-אישית כלפי בני הזוג. זוגות נשואים הראו הקדשה גבוהה יותר גם לאחר בקרה של סיפוק במערכת היחסים. הממצא המשמעותי ביותר של המחקר הוא כי רמת ההקדשה של הגבר במערכת היחסים הייתה נמוכה משמעותית אצל זוגות נשואים שהתגוררו יחד לפני הנישואין מאשר אצל אלו שלא. גברים אלו, החוששים ממחויבות, עשויים לבחור בקוהביטציה לפני הנישואין כדרך לדחות את ההתחייבות הגדולה יותר הכרוכה בחיי נישואין. לסיכום, אפקט הקוהביטציה מוגדר באופן פשוט בתור העובדה כי מגורים משותפים לפני הנישואין קשורים לסיפוק נמוך יותר בנישואין, איכות תקשורת נמוכה יותר, רמות נמוכות יותר של מחויבות בין-אישית (בעיקר עבור גברים) וחוסר יציבות גדולה יותר בנישואין, מאשר אצל אלו שלא התגוררו יחד לפני הנישואין.

כפי שניתן להסיק מהספרות הנתונה, החיפוש אחר מנבאי מחויבות נערך בעיקר אצל משתנים קשורים כמו סיפוק, התחייבויות במערכת היחסים הנתונה וסגנון מערכת היחסים. אך הספרות העוסקת בגורמים פרטניים היא מקיפה במידה פחותה בהרבה, והיחסים בין הגורמים נראים כחלשים יותר. הסיכום המקיף הראשון, מחקר-מטא של 52 מחקרים שנערך על ידי ליי ואגניו, הראה כי המרכיבים של מודל ההשקעה הפגינו שונות מועטה כפונקציה של מגדר, מוצא אתני, נטייה מינית או אורך מערכת היחסים.

בעבר, התקיימה מחלוקת מסוימת ביחס למגדר בספרות המקצועית. קיימים מספר ממצאים מחקריים המראים כי נשים הן מחויבות יותר מגברים במהלך מערכות יחסי דייטינג. הממצאים הראו כי רמות ההשקעה של נשים הן גבוהות יותר. עם זאת, מחקר עכשווי יותר שנערך לגבי זוגות מאורסים, נשואים או כאלה בקוהביטציה הראה כי נשים לא דירגו עצמן גבוה יותר במחויבות ביחס לגברים. למעשה, נרשמה נטייה לדירוג גבוה יותר אצל הגברים. נתונים אלו מראים כי גברים, בממוצע, חשים מחויבות בנישואין שלהם באותה מידה כמו נשים. עם זאת, אין פירוש הדבר כי גברים ונשים מפגינים תחושת מחויבות זו בדרכים דומות. לדוגמא, קיימות ראיות ברורות כי דינאמיקות המחויבות הגבריות קשורות במידה גדולה הרבה יותר לגישות שלהם לגבי הקרבה עבור בת זוגם, מאשר רמות המחויבות של נשים.

גורם פרטני נוסף שנחקר על מנת להסביר מחויבות הוא גירושי הורים, וקיימים מחקרים מבוססים התומכים בהעברה הבין-דורית של גירושין. וויטון ועמיתיו מצאו כי אצל נשים, אך לא אצל גברים, גירושים של ההורים היו קשורים למחויבות נמוכה יותר במערכת היחסים, אפילו לאחר בקרה של השפעת זיכרונות של קונפליקטים הוריים והתאמות שבוצעו ביחסים לפני הנישואין. הממצאים הראו כי גירושי הורים, אך לא קונפליקטים הוריים, היו קשורים למחויבות נמוכה יותר. ממצא זה עקבי למחקר קודם שהראה השפעה עזה יותר של גירושי הורים על הסיכון לגירושין אצל בנות מאשר אצל בנים. מחקר עדכני יותר לגבי סטאטוס נישואי ההורים השווה בין שלושה סטאטוסים של נישואי הורים: נישואין, גירושין והורים שמעולם לא נישאו, ומצא כי ילדיהם של ההורים שלא נישאו היו בעלי המחויבות הנמוכה ביותר ביחסי הדייטינג הבוגרים הבלתי נשואים שלהם.

הבעיה בגורמים אינדיבידואליים אלו היא כי הם בעלי יכולת הסבר מוגבלת למדי לגבי רעיון המחויבות. בתור גורם פרטני, מאמר זה מציע את סגנונות ההתקשרות הבוגרים בתור מנבאים בעלי פוטנציאל רב להסביר מחויבות במערכות יחסים רומנטיות, והספרות הרלוונטית תוצג בהמשך.

ניסוח קונספט סגנון ההתקשרות

תיאוריית ההתקשרות אצל בוגרים מפרטת שלושה סגנונות התקשרות: חרדה, נמנעת ובטוחה. למרות שסגנונות ההתקשרות תוארו ונמדדו בעזרת קטגוריות אלו, המחקרים העדכניים מגדירים שני ממדי התקשרות רצופים: חרדה והימנעות. התקשרות בטוחה הוגדרה מעשית בתור דירוג נמוך בשתי קטגוריות אלו. אנשים בעלי התקשרות בטוחה לבני הזוג שלהם נוטים לחוש קירבה רגשית ואינטימיות עם בני זוגם, ומאמינים כי הקרבה והאינטימיות שלהם תזכה להיענות דומה מצד בן/בת הזוג. אנשים אלו בוטחים וסומכים על אחרים בקלות, והם עוסקים באסטרטגיות יחסים קונסטרוקטיביות ומכילות יותר.

התקשרות חסרת ביטחון (הימנעות גבוהה או חרדה גבוהה) נתפסת באופן כללי כנובעת מחוויות עם דמויות התקשרות בלתי זמינות רגשית בשלבי החיים המוקדמים המועברות למערכות היחסים הבוגרות דרך מודלים קוגניטיביים לגבי העצמי ואחרים. עם זאת, הדינאמיקות של התקשרות נמנעת והתקשרות חרדה הן שונות זו מזו במידה רבה, כפי שנראה בהמשך.

התקשרות חרדה מתפתחת כתוצאה מתגובות בלתי עקביות, וכך נגרמת אי וודאות כי ניתן לסמוך ולבטוח באחרים. אנשים חרדים נוטים להיות ערניים במיוחד כלפי סימנים של מצוקה או פרידה מצד בני זוגם. בחיי הבגרות, ממד החרדה מאופיין בעיסוק בנגישות בן הזוג ודאגה מוגזמת לגבי דחייה ונטישה, העדר ביטחון בערך העצמי כשותף למערכת היחסים וביכולת לווסת את השותפות באופן יעיל. התקשרות חרדה קשורה בהרהורים כרוניים, דאגה, וספקות לגבי הזמינות של השותף למערכת היחסים, ואנשים חרדים נוטים לעליות ומורדות רגשיים, קונפליקטים רבים וחמורים יותר, ורמות אמון נמוכות.

התקשרות נמנעת מתפתחת כתוצאה מהזנחה או דמויות התקשרות בלתי מגיבות באופן עקבי. אנשים נמנעים מאמינים כי לא ניתן לסמוך על בני זוגם, ומפגינים חוסר עניין כלפי מערכות יחסים, יחד עם רצון גבוה בהסתמכות עצמית. בחיים הבוגרים, ממד ההימנעות מאופיין על ידי אי נוחות כתוצאה מקרבה ותלות הדדית, והעדפה של עצמאיות, הכלה עצמית והסתמכות עצמית. מערכות היחסים הרומנטיות של אנשים כאלו מאופיינות בתלות הדדית נמוכה, פחות אינטימיות, פחות פתיחות ופחות אמון.

בהקשר של הבדלים מגדריים ביחס לסגנון התקשרות, מחקרים מוקדמים מראים כי להוציא סגנון התקשרות מבטל שבו גברים דורגו גבוה יותר מנשים, סגנון ההתקשרות אינו קשור למין, גיל או סטאטוס מערכת היחסים. עם זאת, במחקר עדכני יותר, גידיס ערך ניתוח-מטא לגבי הבדלי מין בממדי ההימנעות והחרדה של התקשרות בוגרת רומנטית המבוסס על 113 מדגמים ממאה מחקרים ומצא כי באופן כללי, גברים מפגינים הימנעות גבוהה יותר וחרדה נמוכה יותר מאשר נשים. הבדלי המין היו גדולים בהרבה בדגימות קהילתיות מאשר בדגימות שנערכו בקולג’ים. הבדלי המין בחרדה הגיעו לשיא בבגרות הצעירה, בעוד שהבדלים בהימנעות התגברו במהלך החיים.

מלבד ההבדלים המגדריים האפשריים בסגנונות ההתקשרות, תחום נוסף השנוי במחלוקת בספרות הוא יציבות סגנון ההתקשרות כתכונה. מיקולינסר ושייבר הציעו כי סגנון ההתקשרות הוא יציב יחסית מכיוון שאנשים נוטים לחפש אחר התנהגויות המאששות את האמונות והציפיות שלהם, שבתורן מנציחות אמונות אלו, כולל אמונות ותפיסות לגבי מחויבות בנישואין. עם זאת, קיימים מספר חוקרים בתחום זה הטוענים כי ניתן לשנות את סגנון ההתקשרות.

בסיכום של חלק מהמחקרים העיקריים לגבי יציבות קונספט זה, היידן, סמית’ ווובסטר דיווחו כי קיימות ראיות מעטות בלבד המצביעות על קורלציה גנטית של התקשרות בוגרת, מלבד תמיכה מסוימת באינטראקציות גן (HTR2A rs6313) וסביבה (רגישות אימהית לאורך זמן) עבור התקשרות נמנעת. בנוסף, הם מדווחים על קשר מזערי בין ביטחון התקשרותי של הורה-ילד לבין התקשרות בוגרת מאוחרת יותר. המחקר סיכם כי הקשר בין התקשרות בילדות לבין התקשרות בבגרות הוא צנוע לכל היותר, ולפיכך משתנה לאורך זמן.

כאשר שינויים בהתקשרות הבוגרת אכן מתרחשים, הם לרוב נובעים כתוצאה מחוויות יחסים חשובות, המעדכנות מערכות יחסים בוגרות קודמות. ההתקשרות בנוסף יכולה להשתנות במהלך אותה מערכת יחסים, או כתוצאה משינוי בתנאי מערכת היחסים, כמו המעבר להורות, או דרך למידה. קיימים בנוסף מחקרים המראים כי התקשרות יכולה להשתנות במהלך אותה מערכת יחסים באמצעות סוגים שונים של תוכניות חינוך הנוגעות ליחסים, הניתנות במהלך תקופות מעבר לנישואין או מחויבות.

חלק מהויכוח לגבי יציבות ההתקשרות נובע מהעובדה כי התקשרות בוגרת נוסחה רעיונית בשתי דרכים שונות בספרות: סגנון ההתקשרות כתכונה (אוריינטציית התקשרות), או התקשרות המתפתחת במהלך מערכת היחסים הבוגרת הנוכחית (התפתחות התקשרות נורמטיבית).

בנוגע לאפשרות הראשונה, מרבית המחקרים מתייחסים להתקשרות כתכונה קבועה אותה בני אדם מביאים עמם למערכת היחסים. למעשה, זהו המקור של תיאוריית ההתקשרות, המניחה כי הסכמות אותן אנו מפתחים לגבי עצמנו ולגבי אחרים במהלך הילדות המוקדמת הופכות לסכמות קוגניטיביות כלליות הקובעות את הנטיות ההתנהגותיות שלנו, כפי שהוסבר קודם.

עם זאת, קיימים גם מחקרים, אם כי מעטים יותר, המגדירים התקשרות כדבר מה המתרחש בתוך מערכת היחסים הבוגרת הנתונה. על מנת להסביר תהליך התקשרות נורמטיבי זה, מספר מחקרי אורך הראו כי בבגרות, שותפים רומנטיים בדרך כלל נושאים בתפקיד של דמויות התקשרות ראשיות עבור כל מרכיבי ההתקשרות, בסדר הבא; ראשית הם נעזרים בשותף לצורך קירבה, לאחר מכן בתור חוף מבטחים, ולבסוף בתור בסיס בטוח.