טלוויזיה וילדים Television and Very Young Children

טלוויזיה וילדים צעירים מאוד

איגוד רופאי הילדים האמריקאי (AAP) המליץ כי ילדים מתחת ל- 24 חודשים לא ייחשפו לטלוויזיה. למרות זאת, יותר ויותר תוכניות טלוויזיה וסרטים ביתיים מופקים עבור ילדים צעירים מאוד. מאמר זה סוקר מחקרים העוסקים בטלוויזיה וילדים צעירים מאוד, בהקשר של המלצות ה- AAP. יותר ילדים צעירים מאוד צופים כיום בטלוויזיה מאשר בעבר הקרוב; ילדים אלו מעניקים קשב רב לתוכניות טלוויזיה וסרטים הנוצרים עבורם. כאשר למידה מסרטים נאמדת בהשוואה להדגמה חיה זהה, בדרך כלל נרשמת למידה פחותה באופן משמעותי מסרטים. למרות שמחקר אחד מצא קשרים חיוביים של למידת שפה בעת חשיפה לתוכניות ילדים מסוימות, מחקרים אחרים מצאו קשרים שליליים בין צפייה לבין התפתחות השפה, הקוגניציה והקשב. טלוויזיה הפועלת ברקע מהווה גם היא השפעה שלילית. הראיות הקיימות עד כה מלמדות כי המלצות ה- AAP אכן נכונות, אך עדיין דרוש מחקר רב בתחום זה.

איגוד רופאי הילדים האמריקאי (AAP) המליץ כי ילדים מתחת לגיל 24 חודשים לא ייחשפו למסכים אלקטרוניים. מעשית, המונח “מסכים אלקטרוניים” מתייחס לטלוויזיה, אם כי פעוטות עשויים להיחשף יותר ויותר לתוכנות מחשב וממשקים המפותחים עבורם. בעת פרסום המלצה זו, היה קיים מידע מועט בלבד לגבי חשיפת פעוטות למסכים, השימוש שלהם במסכים, או ההשפעה עליהם. המלצה זו התבססה ברובה על ההשפעות השליליות הידועות או המשוערות של הטלוויזיה על ילדים בוגרים יותר. המלצה זו, אם כן, הייתה שמרנית ביותר, בהיעדר מחקרים עדכניים. בעקבות פרסום ההמלצה, מספר קבוצות מחקר החלו לבחון את תחום הטלוויזיה וילדים צעירים מאוד. מאמר זה מסכם וסוקר מחקרים אלו, לצד מספר מחקרים ישנים יותר שזכו לתשומת לב מועטה בהקשר זה. לאחר מכן נבדוק שוב את המלצת ה- AAP ונציע כיווני מחקר עתידיים.

סקירה זו מאורגנת בחלקה על סמך הבדלה אליה הגיעו אנדרסון ואוונס. במאמרם הספקולטיבי, הם ניסחו ניגוד בין “טלוויזיית חזית” (foreground) לבין “טלוויזיית רקע” (background). טלוויזיית חזית מתייחסת לתוכניות אליהן ילדים צעירים מאוד מעניקים קשב מתמשך באופן גלוי. בדרך כלל, טלוויזיית חזית כוללת תוכניות המיועדות לילדים צעירים וכי ילדים אלו מסוגלים להבין אותן, לפחות באופן חלקי. טלוויזיית רקע מתייחסת לתוכניות אליהן ילדים צעירים מאוד מעניקים כמות קטנה בלבד של קשב גלוי. תוכניות אלו בדרך כלל אינן מופקות עבור ילדים ובאופן כללי אינן מובנות להם. הבחנה זו בין טלוויזיית חזית לבין טלוויזיית רקע הינה רלוונטית מכיוון שטלוויזיית חזית יכולה, כעיקרון, להיות חינוכית עבור ילדים צעירים מאוד ולהשפיע עליהם באופן חיובי, לצד או במקום האפקט השלילי המשוער שלה. אפשרות זו לא נלקחה בחשבון על ידי ה- AAP. מצד שני, קשה לדמיין כי טלוויזיית רקע יכולה להשפיע באופן חיובי, אם בכלל יש לה השפעות כלשהן. בהמשך המאמר נבחן מחקרים העוסקים בחשיפה ובקשב של ילדים צעירים מאוד לטלוויזיה, הלמידה שלהם מהטלוויזיה, ההשפעות של טלוויזיית רקע על ההתנהגות, ומה ידוע לגבי ההשפעות של הטלוויזיה על ההתפתחות. לבסוף, נדון בתחומים אותם יש להוסיף ולחקור בעתיד.

חשיפה

מכיוון ששירותי המדרוג של הטלוויזיה אינם מדווחים על תוצאות של ילדים מתחת לגיל שנתיים, קיימים מעט מחקרים העוסקים בחשיפה של ילדים צעירים מאוד לטלוויזיה. חשיפה לטלוויזיה, כמובן, כוללת גם את טלוויזיית החזית וגם את טלוויזיית הרקע. המספר הקטן של המחקרים שניסו לאמוד את החשיפה אינם מבחינים בין החזית לרקע, ובמקום זאת שאלו את ההורים כמה הילדים שלהם “צפו” בטלוויזיה בזמן מסוים, כמו לדוגמא יום מסוים בשבוע. לא ברור כיצד ההורים מפרשים שאלה זו. ייתכן והם כוללים פרקי זמן שבהם הילדים שוהים במחיצת טלוויזיה אך אינם מעניקים לה קשב גלוי, או שהם ענו על סמך ההערכה שלהם לגבי כמות הטלוויזיה אליה הילדים מעניקים תשומת לב. סוגיה זו הינה רלוונטית ביותר בכל הנוגע לאומדנים של חשיפה, מכיוון שבבית, ילדים צעירים מאוד מעניקים בתחילה תשומת לב מועטה לרוב תוכניות הטלוויזיה, אך מגדילים את הקשב לתכנים יותר ויותר מגוונים ככל שהם מתבגרים. בשל כך, כמות הטלוויזיה הנמצאת בחזית גדלה יחד עם ההתפתחות.

כריסטאקיס, צימרמן, די-ג’וזפה ומקארטי ערכו ניתוח-חוזר של נתונים שנאספו עבור מחקר אורך לאומי במהלך שנות ה- 80. ההורים נשאלו בכמה טלוויזיה ילדיהם צפו במהלך ימי השבוע ובסוף השבוע. ילדים בגיל שנה וחצי צפו בטלוויזיה במשך 2.2 שעות ביום בממוצע, בעוד שילדים בגיל 3 וחצי צפו בטלוויזיה במשך 3.6 שעות ביום בממוצע. השונות באומדני ההורים במחקר זה הינה עצומה. כ- 42% מבני השנה וחצי לא צפו בטלוויזיה כלל (זמן הצפייה המודאלי), בעוד שמספר הורים דיווחו כי ילדיהם צופים למעלה מ- 18 שעות ביום. בניגוד לכך, בקרב בני ה- 3 וחצי, רק כ- 10% תוארו כי אינם צופים כלל, וזמן הצפייה המודאלי הוסט לכשעתיים ביום. סרטיין וקאן ניתחו נתונים מקוהורטים מאוחרים יותר של אותו מחקר שנסקרו במהלך שנות ה- 90. הם דיווחו כי בקרב פעוטות בגילאי 0-11 חודשים, 83% דווחו כי אינם צופים כלל בטלוויזיה, בעדו שבקרב פעוטות בני 12-23 חודשים, 52% לא צפו כלל ו- 27% צפו במשך 1-2 שעות ביום, כשהשאר צופים בכמות גדולה יותר. אצל ילדים בגילאי 24-35 חודשים, 21% לא צפו כלל, 38% צפו במשך 1-2 שעות ביום, והשאר צפו בכמויות גדולות יותר. חשוב לציין כי הממוצעים שניתנו לזמני הצפייה של ילדים צעירים מאוד משלבים אחוזים גדולים של ילדים שאינם צופים כלל בטלוויזיה יחד עם אחוזים משמעותיים של ילדים שצופים. במובן זה, הממוצעים מטעים למדי. לדעתנו, יש להתייחס למספרים אלו בעירבון מוגבל מכיוון שסביר להניח כי חלק מההורים כללו טלוויזיית רקע באומדנים שלהם, בעוד שאחרים לא עשו זאת.

הפופולאריות של סרטי וידאו לתינוקות כמו “בייבי איינשטיין” וסדרות טלוויזיה כמו “טלטאביז” בשנות ה- 90 הגדילה באופן ניכר את כמות טלוויזיית החזית הזמינה לילדים צעירים מאוד. לפי מיטב ידיעתנו, שני מחקרים בלבד בחנו את החשיפה של ילדים צעירים מאוד לטלוויזיה מאז שמדיה זו התבססה בתרבות. פיירוטצאקוס, האנה, סלף, לואיס וברואר תשאלו 100 הורים לגבי כמות הזמן שבה ילדים בגיל שנתיים ומטה נחשפים וקשובים לטלוויזיה וסרטי וידאו. במחקר זה, הורים של 100 פעוטות בגילאי 2.5-24 חודשים התבקשו למלא יומן העוקב אחר החשיפה של הפעוטות לטלוויזיה. בממוצע, ההורים דיווחו כי הילדים נחשפו לכ- 120 דקות של טלוויזיה בכל יום, 50% מתוכן היו תוכניות לפעוטות ותינוקות, 40% תוכניות למבוגרים, ו- 9% תוכניות לבני נוער. בנוסף, ההורים דיווחו כי הילד היה קשוב לטלוויזיה במשך כ- 60 דקות ביום, או בערך מחצית מזמן החשיפה הכולל שלהם.

עמותת משפחת קייזר ערכה סקר לאומי של הורים לילדים בגילאי 6 חודשים עד 6 שנים. ברשותה של ויקי ריידאאוט מעמותת משפחת קייזר, בחנו את הצפייה המדווחת של הילדים בסקר שהיו צעירים יותר מגיל שנה, ואצל בני שנה, שנתיים ושלוש. האחוזים של ילדים שלא צפו כלל בטלוויזיה ביום אופייני היו 48%, 40%, 29% ו- 21% עבור כל קבוצת גיל, בהתאמה. האחוזים התואמים עבור קלטות וידאו ו- DVDs היו 70%, 53%, 47% ו- 49%. אצל אלו שכן צפו בטלוויזיה, זמני הצפייה היומיים הממוצעים היו שעה ו- 8 דקות, שעה ו- 26 דקות, שעה ו- 35  דקות, ושעה ו- 29 דקות, בהתאמה. זמני הצפייה היומיים הממוצעים בסרטי וידיאו או DVD היו שעה ו- 16 דקות, שעה ו- 27 דקות, שעה ו- 39 דקות, ושעה ו- 29 דקות, בהתאמה. מעניין להשוות מספרים אלו לאלו שדווחו על ידי הורים בסקר שנערך בשנות ה- 90 המוקדמות. אצל ילדים שגילם פחות משנה, אחוז הלא-צופים ירד מ- 83% ל- 48% עשר שנים מאוחר יותר; אצל ילדים בני שנה, אחוז הלא-צופים ירד מ- 52% ל- 40%. ברור לכל כי אחוז גדול בהרבה של תינוקות צופים כיום בטלוויזיה ו-וידיאו. עם זאת, זמן הצפייה בטלוויזיה ו-וידיאו למעשה התקצר כאשר משווים את המספרים עליהם דיווחו כריסטאקיס ועמיתיו בתור קו-בסיס מול הנתונים העדכניים. הציפייה שלנו הייתה כי בהתחשב בשכיחות הקיימת כיום של סרטי וידאו ותוכניות טלוויזיה המיועדים לתינוקות, ההורים ידווחו על זמני צפייה ארוכים יותר בטלוויזיה, במקום קצרים יותר.

אם נתונים אלו מייצגים בעיקר צפייה בטלוויזיה חזיתית (אם כי איננו יודעים זאת בוודאות), מה ניתן לומר לגבי החשיפה לטלוויזיית רקע? בבתים בארצות הברית הטלוויזיה פועלת כ- 6 שעות ביום (רוברטס ופוייר), וריידאאוט ועמיתיו דיווחו כי 40% מההורים לילדים צעירים סיפרו כי הטלוויזיה פועלת “רוב” או “כל” הזמן. בנוסף, פיירוטצאקוס ועמיתיו העריכו כי כמחצית מהחשיפה היא לתכנים שאינם מיועדים לילדים צעירים. לא הצלחנו למצוא נתונים ספציפיים יותר, אך ההשערה היא כי אחוז גדול מהילדים הצעירים מאוד בארצות הברית נחשפים לשעות ארוכות של טלוויזיית רקע בזמן שהוריהם או בני משפחה מבוגרים אחרים צופים בתוכניות שלהם או כאשר הטלוויזיה פועלת במשך היום בזמן שאף אחד אינו צופה בה. כפי שנטען בהמשך, לטלוויזיית חזית ורקע יש השפעות שונות במובהק ויש להבדיל ביניהן באופן ברור במחקרים עתידיים לגבי ילדים צעירים מאוד.

טלוויזיית חזית

תוכניות טלוויזיה חזיתיות הן כאלו הנוצרות עבור ילדים צעירים מאוד, ושאליהן הם קשובים באופן כללי. מרבית תוכניות הטלוויזיה וסרטי הוידיאו הנוצרים עבור ילדים מתחת לגיל שנתיים מפורסמים כחינוכיים או ככאלו המעודדים התפתחות מוחית. אם טענות אלו הן נכונות, פירוש הדבר כי המלצת ה- AAP שלא לאפשר צפייה בטלוויזיה עשויה שלא להיות מדויקת. כיום מתנהלים מספר מחקרים לגבי העיבוד הקוגניטיבי של טלוויזיה אצל ילדים בגיל 24 חודשים ומטה. מחקרים אלו מראים כי הטלוויזיה הינה כלי גרוע למדי עבור חינוך של ילדים צעירים מאוד.

קשב

במרבית המחקרים, הקשב של ילדים לטלוויזיה מוסק מצפייה גלויה במסך. אנדרסון ועמיתיו מצאו כי הקשב לטלוויזיה בבית גדל עם הגיל, מגיע לשיא בסביבות גיל 12, ולאחר מכן יורד במקצת אצל מבוגרים. שמידט מציגה ניתוח מפורט יותר אצל הילדים הצעירים מאוד שנבחנו במחקר של אנדרסון. היא מצאה עלייה ליניארית בקשב מגיל 6 חודשים עד 3 שנים מצפייה בטלוויזיה 11% מהזמן עד 39% לגבי כל סוגי התכנים. אנדרסון ולווין חקרו את הקשב של ילדים צעירים ל”רחוב סומסום”. גם הם מצאו עלייה ליניארית בצפייה בטלוויזיה מגיל 12 עד 48 חודשים. עבור מטרותינו הנוכחיות, חשוב לציין כי הם מצאו תזוזה איכותנית בהתנהגות בגיל 30 חודשים. מתחת לגיל זה, כאשר הילדים נכנסו לחדר הצפייה, הם לרוב התיישבו על הרצפה כשהם פונים לאימם וגבם לטלוויזיה. הם שיחקו בצעצועים, ומדי פעם הסתובבו כדי להביט בטלוויזיה. בגיל 30 חודשים ומעלה, הם התיישבו על הרצפה כשפניהם לטלוויזיה, וגבם מופנה לאימא. הם שיחקו בצעצועים אך הביטו בטלוויזיה לעתים תכופות יותר ועם מבטים ממושכים יותר. באופן ראוי לציון, גם ההורים זיהו עלייה חדה בצפייה בטלוויזיה בבית החל מגיל 30 חודשים.

ככלל, אנדרסון ועמיתיו טענו כי העלייה בצפייה בטלוויזיה, החל בינקות ולאחר מכן בגיל הגן, נובעת מיכולת הבנה גדולה יותר של הטלוויזיה כאשר הילדים מתבגרים. הם הציעו כי העלייה החדה בצפייה בגיל 30 חודשים מייצגת את האיחוד של התפתחות השפה והקוגניציה, כך ש”רחוב סומסום” ותוכניות אחרות המיועדות לילדים בגיל גן הופכות למובנות במידה מספקת בכדי לאפשר לילד להיות קשוב אליהן באופן מתמשך. גיל זה מייצג בנוסף את הנקודה שבה הילד מפתח את הרעיון של “צפייה בטלוויזיה” כמארגן התנהגותי בעודו ליד הטלוויזיה. לאחר שהילד צובר ניסיון הוא לא רק מבין יותר, אלא גם הופך ליותר ויותר סלקטיבי ופעיל קוגניטיבית בדרכים שהוא או היא צופים בטלוויזיה.

למרות שצפייה שיטתית בטלוויזיה עשויה להתחיל בין גיל שנתיים לשלוש, קיימת עקביות ראויה לציון בדרכים שבהן תינוקות, ילדים ומבוגרים צופים בטלוויזיה. סדרה של מחקרים, אותם סקרו ריצ’רדס ואנדרסון, מצאו כי עבור כל הגילאים מ- 3 חודשים ועד הבגרות, ההתפלגות של אורכי המבט בטלוויזיה היא לוג-נורמאלית. כלומר, ההתפלגות מוטה כך שקיים מספר רב של מבטים קצרים באורך של פחות מ- 3 שניות, בשילוב של מבטים ארוכים יותר ויותר. למרות שמשך המבט המודאלי הוא בערך שנייה אחת, משך המבט הממוצע הוא כ- 15 שניות. הבדל זה בין המודוס לממוצע נובע ממספר מבטים ארוכים מאוד שעשויים להמשך מספר רב של דקות. הבדלי הגיל במשך המבט נובעים בעיקר ממספר רב יותר של מבטים ארוכים מאוד אצל צופים מבוגרים יותר. אחת התופעות הקשורות בדפוס זה נקראת אינרציית קשב (attentional inertia). כאשר המבט בטלוויזיה מתמשך, דעתו של הצופה מוסחת פחות, הוא מגיב לאט יותר למטלות משניות, הדופק שלו מצביע על קשב ממוקד, והוא זוכר יותר מהתוכן. על אף ההבדלים בין ילדים צעירים מאוד לבין צופים מבוגרים יותר, נראה כי תהליכי הקשב הבסיסיים הם זהים למדי.

עד שנות ה- 90, הסיפור לגבי ילדים צעירים מאוד מתחת לגיל שנתיים נראה פשוט למדי: הם העניקו תשומת לב מעטה לטלוויזיה בגלל שהם לא הבינו את מה שהם רואים, בין היתר בגלל שתוכניות הילדים נוצרו עבור קהל של בני שנתיים ומעלה. תשומת הלב המועטה שכן ניתנה לטלוויזיה נבעה, לפי הסברה, משינויים ויזואליים וקוליים שגרמו לתגובות אוריינטציה ולפיכך לפרקי זמן קצרים של קשב. הסיפור הסתבך בשנות ה- 90 כאשר סרטי וידיאו ותוכניות טלוויזיה נוצרו, בפעם הראשונה, במיוחד עבור תינוקות ופעוטות.

ילדים צעירים מאוד קשובים לסרטים ותוכניות אלו. באר ועמיתיו הקרינו סרטי תינוקות לילדים בגילאי 12-15 חודשים בבתיהם. הם גילו כמות משמעותית של התבוננות בסרטים אלו, 48%-74%, בהתאם לסרט והאם הוא היה מוכר לילד. במחקרנו הנוכחי, בחנו את הקשב של ילדים צעירים מאוד כלפי “טלטאביז”. מצאנו רמות גבוהות של התבוננות אצל תינוקות בני 18-24 חודשים כאשר הם יושבים בחיק הוריהם וניתנים להם צעצועים על שולחן הניצב מולם. רמות התבוננות אלו בסרטי התינוקות וב”טלטאביז” הן גבוהות בהרבה מאלו שדווחו על ידי אנדרסון ולווין אצל בני 12, 18 ו- 24 חודשים המתבוננים ב”רחוב סומסום”. נראה כי סרטים ותוכניות טלוויזיה המוכוונים לתינוקות ופעוטות יכולים להשיג רמות גבוהות של קשב מתמשך.

לא ברור עדיין מה עומד בבסיס הקשב של ילדים צעירים מאוד לטלוויזיה. התיאוריות מבחינות בין שתי חלופות עיקריות. אפשרות אחת היא כי הקשב שלהם מונע על ידי שינויים ויזואליים וקוליים, או כפי שהם מכונים כיום, התכונות הפורמאליות של הטלוויזיה. האפשרות השנייה, שאינה אקסקלוסיבית לחלוטין, היא כי הקשב שלהם מונע על ידי גורמים קוגניטיביים גבוהים יותר, במיוחד היכולת שלהם להבין את מה שהם רואים. יוסטון ורייט שיערו כי בשלב מוקדם של ההתפתחות, התכונות הפורמאליות מניעות את הקשב, אך כאשר הילד מתבגר מבחינה קוגניטיבית וצובר ניסיון עם הטלוויזיה, הקשב הופך להיות מונע אסטרטגית על ידי גורמים קוגניטיביים, כולל יכולת ההבנה. במקרה של פעוטות ותינוקות, אם יכולת ההבנה היא מינימאלית, ייתכן והקשב של ילדים צעירים מאוד לטלוויזיה הוא ריאקטיבי לחלוטין ונובע מתפוקה מהירה של תגובת האוריינטציה כתוצאה משינויים קוליים ו-ויזואליים. מצד שני, ייתכן והתוכניות המופנות אליהם הן מובנות, ולפיכך, משקפות עיבוד קוגניטיבי גבוה יותר.

האם יכולת ההבנה משפיעה על הקשב אצל ילדים צעירים מאוד? באר ועמיתיו מצאו כי בני 12-15 חודשים קשובים במידה גדולה בהרבה לסרט תינוקות מוכר מאשר לסרט בלתי מוכר. ממצא זה מרמז כי הקשב שלהם אינו מונע רק, או אפילו בעיקר, על ידי חדשנות. אך ההעדפה כלפי הסרט המוכר אין פירושה כי תינוקות אלו אכן מבינים את מה שהם רואים.

אנדרסון, לורץ’, פילד וסנדרס בחנו ילדים בגילאי שנתיים, שלוש וחצי וחמש המתבוננים ב”רחוב סומסום”, בהקשר של יכולת ההבנה. הם ביצעו מניפולציה במובנות על ידי סידור מחודש של סצנות, הרצה הפוכה של הדיאלוג, או באמצעות שימוש בשפה זרה. הילדים בכל הגילאים הביטו פחות בתוכנית כאשר התוכן היה בלתי מובן. חשוב לציין, בהקשר של המאמר הנוכחי, כי בני 24 חודשים היו רגישים גם לסדרות נורמטיביות של תמונות וגם לשפה, ללא קשר לעובדה כי התכונות הפורמאליות לא שונו על ידי מניפולציות אלו. לפיכך, המשמעותיות הקוגניטיבית של הטלוויזיה היא מניע קשב חשוב אצל ילדים אפילו בגיל צעיר מאוד כמו 24 חודשים.

נשאלת השאלה, אם כן, האם ילדים מתחת ל- 24 חודשים הינם רגישים למובנות. כחלק ממחקר מתמשך, אנו מציגים גרסאות נורמאליות ומעוותות של התוכנית “טלטאביז” לפעוטות ותינוקות. תוך יישום התהליכים שפותחו על ידי אנדרסון ועמיתיו, אנו מעוותים את המובנות על ידי שימוש ברצפי תמונות רנדומאליים או בדיבור לאחור. עד עתה, בחנו ילדים בגילאי 24 ו- 18 חודשים. מצאנו כי המבטים בטלוויזיה היו קצרים יותר כאשר הפחתנו את המובנות של קטעי ה”טלטאביז” (עבור שני סוגי העיוות), ללא הבדל מובהק בגיל בכל הנוגע להשפעות של המובנות. כבר בגיל 18 חודשים ילדים מפגינים רגישות להפחתות לינגוויסטיות וסדרתיות במובנות. ממצא זה מלמד כי הילדים מעבדים את הטלוויזיה מעבר לרמה פרימיטיבית של תפיסה ואוריינטציה. בהתחשב בראיות אלה של עיבוד קוגניטיבי, הטלוויזיה עשויה, באופן עקרוני, להיות חינוכית עבורם. עם זאת, מעניין לגלות כי הילדים הפגינו אינטראקטיביות (הצבעה, חיוך, תיוג) גם עם הגרסא הנורמאלית וגם עם הגרסא המעוותת של התוכנית. אנו מתכוונים להרחיב ניסוי זה בעתיד כך שיכלול ילדים בגילאי 12 ו- 6 חודשים. לפי ההשערה, קיים גיל צעיר מספיק שבו ילדים לא יהיו רגישים לאספקטים של סדרתיות ושפה בתוכניות טלוויזיה לילדים כמו “טלטאביז”. בגיל זה ומטה, יהיה קשה לטעון כי תוכניות אלו הינן חינוכיות.

ואלקנבורג ו-ורון בחנו את הקשב לטלוויזיה אצל ילדים בגילאי 6-58 חודשים. הם הקרינו לילדים סרט וידיאו הכולל 6 קטעים במורכבות שונה, כמו חדשות, פרסומות לילדים, ו”טלטאביז”. הם מצאו כי ילדים צעירים מאוד היו קשובים יותר לתוכניות בעלות תוכן פשוט (כמו “טלטאביז”) בעוד שילדים מבוגרים יותר היו קשובים לתכנים מורכבים יותר (כמו “מלך האריות 2”). אצל כל הקבוצות, קטעי תוכניות שהיו מיועדים למבוגרים זכו לרמות נמוכות של קשב. הממצאים תומכים ברעיון כי הקשב גבוה ביותר עבור תכנים הנמצאים ברמת המובנות של הילד. אומדן מפורט יותר, הבודק את הקשב של הילדים לסצנות ספציפיות, מראה כי תכונות פורמאליות מובהקות כמו מוזיקה וצבעים חזקים היוו את המניע העיקרי לקשב אצל הילדים הצעירים ביותר (6-18 חודשים). עם זאת, עם העלייה בגיל, הקשב הפך לפחות ממוקד בתכונות פורמאליות ויותר ממוקד בתוכן שהועבר על ידי תכונות בלתי-מובהקות. ואלקנבורג ו-ורון הציעו כי בין גיל שנה וחצי לשנתיים וחצי הילדים מתחילים להסתמך פחות על התכונות הפורמאליות המובהקות של הטלוויזיה ולהתמקד יותר בתכונות ותכנים בלתי-מובהקים.

הבנה ולמידה

אפילו אם ילדים צעירים מאוד אכן רגישים למובנות של תוכניות טלוויזיה, שאלה אחרת העולה בהקשר זה היא האם הם יכולים ללמוד מהן. התוצאות הקיימות עד כה מלמדות כי ילדים צעירים מאוד לומדים פחות מהטלוויזיה בהשוואה להתנסויות דומות בחיים האמיתיים. אנו מכנים ממצא זה בתור “חסרון הוידיאו” (video deficit).

אחד מקווי הניסויים התמקד בחיקוי (imitation). בניסוי האופייני, הוצגה לילד גרסא חיה או גרסת וידיאו של נסיין המציג את אופן הפעולה של בובה מסוימת. הפעולות של הבובה היו לעתים פשוטות וחד-שלביות, כמו הסרה של כפפה; או שהן היו מורכבות יותר, כמו הסרה של הכפפה, ניעור שלה בכדי להראות שיש בתוכה פעמון, ולאחר מכן הוצאת הפעמון. גם לאחר עיכוב של 24 שעות, ילדים בגילאי 12-15 חודשים הצליחו בקלות לחקות את ההדגמה החיה, אך לא הצליחו לחקות את הדגמות הוידיאו, עם הצלחה מסוימת רק כאשר היה מדובר בהדגמות חד-שלביות. כאשר תהליך זה הורחב וכלל ילדים בגיל 30 חודשים, החיקויים נותרו גרועים כאשר הם התבססו על סרטוני וידיאו. רק כאשר הסרטים חזרו על עצמם 6 פעמים ביצועי החיקוי השתוו לאלו של הדגמה חיה בודדת. אחד הממצאים הראויים לציון בא ממחקרם של מנטנר ועמיתיו, שמצאו חיקויים מ- 6 חזרות של סרטוני וידיאו אצל ילדים כבר בגיל צעיר ביותר של 6 חודשים. יש לציין כי ניסויים אלו השוו בין הדגמות חיות לסרטוני וידיאו שהיו דומים זה לזה ככל האפשר. כאשר הטכניקות הסטנדרטיות של הפקות טלוויזיה (עריכה, זום, אפקטים של סאונד) מיושמות אצל ההדגמות החיות, הביצועים אכן משתפרים.

קו מחקרי נוסף משתמש בוריאציות של מטלת השבת אובייקטים. בפני הילדים הוצג צעצוע שהוחבא בחדר סמוך, ולאחר מכן הם התבקשו לגשת לאותו חדר ולהשיב את הצעצוע. במחקר האופייני, אחת הקבוצות צפתה בהחבאת הצעצוע דרך חלון, וקבוצה אחרת צפתה באירוע ההחבאה בוידיאו. כאשר ילדים בגיל 24 חודשים צפו באירוע ההחבאה דרך חלון, הם הצליחו למצוא את הצעצוע בהצלחה ללא חיפוש במספר מקומות. לעומת זאת, כאשר הם צפו באירוע ההחבאה בטלוויזיה, הביצועים שלהם היו גרועים ביותר. ילדים בגיל 3 הפגינו ביצועים מוצלחים בשתי הגרסאות של המטלה; ילדים בגיל שנתיים וחצי הפגינו ביצועים מוצלחים במטלת הוידיאו במחקר אחד וברמה בינונית במחקר אחר. לא ברור מדוע בני שנתיים מציגים ביצועים גרועים כל כך כאשר מידע ההחבאה מועבר בוידיאו. הבעיה אינה נובעת מהאופי התלת-ממדי של מטלת החיפוש, כפי ששוער על ידי שמידט ואנדרסון. אוונס, קראולי ואנדרסון מצאו את חיסרון הוידיאו גם כאשר חלל החיפוש כלל לוח לבד דו-ממדי. הבעיה אינה נובעת גם מהאופי הוויזואלי של המטלה. בניסוי השני שלהם, אוונס, קראולי ועמיתיהם סיפרו לילדים בפשטות היכן הצעצוע הוחבא. כאשר אדם אמיתי סיפר לילדים היכן הוחבא הצעצוע, הם השיבו אותו בהצלחה. כאשר אותו אדם סיפר להם היכן הצעצוע הוחבא דרך טלוויזיה במעגל סגור, הילדים לא הצליחו להשיב אותו.

הקושי של ילדים בני שנתיים עם בעיית השבת הצעצוע בוידיאו אינו נובע מכך שהם אינם סופגים כלל מידע כלשהו מהטלוויזיה. הביצועים שלהם היו טובים משמעותית בניסויי החיפוש הראשונים מאשר בניסויים המאוחרים יותר, ממצא המלמד כי הם בכל זאת זכרו משהו מהטלוויזיה, לפחות בניסוי הראשון. עם זאת, לאחר שהם חוו הצלחה במציאת הצעצוע במיקום ספציפי בחדר, נראה כי חוויה זו גברה על המידע שהועבר דרך הטלוויזיה. לאחר הניסוי הראשון, הילדים הוסיפו לחפש את הצעצוע באותו מקום שבו הוחבא בפעם הקודמת (תופעה הנקראת שגיאת דבקנות). מכיוון שבעיה זו לא התרחשה כאשר הילדים צפו דרך חלון (או כאשר אדם אמיתי סיפר להם היכן נמצא הצעצוע), נראה כי המידע שהועבר דרך הטלוויזיה היה בלתי משכנע עבורם בתור בסיס להכוונת ההתנהגות, מסיבה כלשהי.

מעניין לגלות כי כאשר ניתן לבני השנתיים מספיק ניסיון עם טלוויזיה במעגל סגור, והם ראו את עצמם תכופות בשידור חי בטלוויזיה במהלך תקופה של שבועיים, הם הצליחו לבצע את מטלת השבת הצעצוע. עובדה זו מלמדת כי ניתן להתגבר על חיסרון הוידיאו באמצעות התנסות רלוונטית עד גיל 24 חודשים, כלומר חיסרון הוידיאו אינו נובע בהכרח מחוסר-בגרות קוגניטיבית בסיסית וביולוגית.

הקו המחקרי השלישי עסק בלמידת שפה. ברור לכל כי ילדים בגיל שנתיים ומעלה יכולים ללמוד אוצר מילים מהטלוויזיה. אף על פי כן, כאשר משווים בין וידיאו לבין הדגמות חיות זהות אצל ילדים מתחת לגיל שנתיים וחצי, התוצאות מצביעות על חיסרון הוידיאו. גרלה, לין וקרצמר ניסו ללמד תגיות אובייקטים באופן חי, דרך וידיאו, או בגרסא של “טלטאביז” שהשתמשה בתיוג. הם מצאו למידה טובה ביותר בתנאי ההדגמה החיה בהשוואה לתנאי הוידיאו. למידת הוידיאו אצל ילדים בגיל שנתיים הייתה טובה בהרבה בהשוואה לילדים צעירים יותר.

תינוקות מסוגלים לתפוס ניגודים פונטיים רבים שאינם נמצאים בשפת האם שלהם; יכולת זו נעלמת בגיל 12 חודשים אם הילדים אינם נחשפים לשפות חדשות. קול, טצאו וליו חשפו ילדים אמריקאים לניגודים הנמצאים בשפה המנדרינית. קבוצה אחת של תינוקות נחשפה להדגמה חיה של דוברי מנדרינית במשך 5 שעות ב- 12 סשנים, בין גיל 9-10 חודשים. קבוצות אחרות נחשפו לסרטונים אודיו-ויזואליים זהים או הקלטות אודיו זהות. התינוקות שנחשפו לדוברים החיים לא חוו אובדן של היכולת לזהות ניגודים במנדרינית. לעומת זאת, התינוקות שנחשפו לגירויים דרך סרטונים הפגינו אובדן הזהה לתינוקות שלא נחשפו כלל למנדרינית. שוב, מחקר זה מצביע על חיסרון וידיאו (ואודיו) משמעותי.

לבסוף, אחד המחקרים מייצג קו מחקרי רביעי. מאם ופרנאלד ביקשו לבדוק האם תינוקות יכולים ללמוד תגובות רגשיות דרך וידיאו. הם חשפו תינוקות בגיל 10 ו- 12 חודשים לסרטוני וידיאו שבהם שחקנית התבוננה באובייקט חדש עם הבעת פנים חיובית ודיברה על האובייקט בטון דיבור חיובי. השחקנית הסתכלה על אובייקטים אחרים עם הבעת פנים מפוחדת ודיברה עליהם בטון דיבור מפוחד. לאחר מכן, האובייקטים הוצגו בפני התינוקות. התוצאה העיקרית הייתה כי התינוקות בני 12 החודשים נמנעו מהאובייקטים ה”מפחידים” אך לא הפגינו נגישות גבוהה יותר כלפי האובייקט החיובי. התינוקות בני 10 החודשים לא נמנעו מהאובייקטים המפחידים או הציגו נגישות גבוהה יותר כלפי האובייקט החיובי. לפיכך, רק באחד מתוך ארבעת המצבים התינוקות הפגינו למידה רגשית מסרטוני הווידיאו.

למרות שקיים מספר מועט בלבד של מחקרים ניסויים, הם בכל זאת עקביים באופן ראוי לציון בכל הנוגע לקיומו של חיסרון הווידיאו אצל ילדים בגיל 24 חודשים ומטה. למרות שחלק מהמחקרים מצביעים על למידה מסוימת, למידה זו הינה פחותה באופן דרמאטי בהשוואה להדגמות חיות.

טלוויזיית רקע

לפי אנדרסון ואוונס, “טלוויזיית רקע” מוגדרת בתור תכנים שאינם מיועדים במובהק לילדים וכי הילדים קשובים אליהם אקטיבית במידה מועטה בלבד. החשיפה של ילדים צעירים לטלוויזיית רקע מתרחשת בדרך כלל כאשר המטפל או אחים גדולים יותר צופים באותם תכנים.

קיים מידע מועט ביותר לגבי ההשפעה של טלוויזיית רקע על ילדים צעירים מאוד. כעיקרון, טלוויזיית רקע יכולה להוות גורם מפריע ומסיח דעת כאשר הילד מנסה לעסוק בפעילויות אחרות כמו משחק בצעצועים או אינטראקציה עם בני משפחה. משחק בצעצועים נחשב ברוב התיאוריות העוסקות בהתפתחות הילד בתור פעילות חיונית ונחוצה עבור ילדים צעירים, כמו גם אינטראקציות חברתיות עם ההורים. משחק בצעצועים מהווה 32% מהפעילות שבה עוסקים ילדים בגיל שנתיים בביתם במהלך החשיפה לטלוויזיה, כשחיברות מתרחש ב- 39% מהזמן. המחקרים מראים כי כאשר מתרחשת הפרעה כלשהי לילדים בזמן המשחק, הם מתקשים לחזור לאותה אפיזודת משחק, וגם כאשר הם מצליחים לחזור אליה האינטנסיביות בדרך כלל פוחתת. לפיכך, בכל הנוגע לאופן שבו הטלוויזיה מפריעה לילדים בזמן אפיזודות של משחק, נראה כי היא אכן גורמת להשפעה שלילית. המחקרים העוסקים באינטראקציות הורה-ילד מראים כי המורכבות של צורת המשחק של הילדים עולה כאשר הם מקבלים תמיכה מההורים. לפיכך, המידה שבה הטלוויזיה מסיחה את דעתם של ההורים מהילד עלולה להפחית את האינטראקציות בין ההורים והילדים ולפיכך לגרום להשפעות ישירות ועקיפות של טלוויזיית הרקע על הילד. לאור החשיפה הרבה של תינוקות ופעוטות לטלוויזיית רקע, האפקט המצטבר עלול להיות נכבד.

המחקר האומד באופן ישיר את ההשפעה של מדיית רקע על משחק בצעצועים ועל אינטראקציות הורה-ילד מוגבל למחקר האחרון במעבדה שלנו. בחנו את המשחק בצעצועים של ילדים בני 12, 24 ו- 36 חודשים עם וללא תוכנית טלוויזיה המוקרנת ברקע (“Jeopardy!”). ההורים התבקשו לצמצם את האינטראקציות עם ילדיהם כך שנוכל לבחון את ההשפעות של הטלוויזיה על המשחק בצעצועים באופן בלתי-תלוי באינטראקציות הורה-ילד. מצאנו כי טלוויזיית הרקע הפחיתה גם את אורך אפיזודות המשחק וגם את מידת הקשב הממוקד במהלך המשחק.

השפעה שלילית זו של טלוויזיית הרקע מתקיימת גם כאשר הרשנו להורים ליצור אינטראקציות עם הילדים במידה הנהוגה בביתם. התוצאות של המחקר המתמשך במעבדה שלנו מראות כי האינטראקציות בין ההורים והילדים פוחתות באופן משמעותי בנוכחות של טלוויזיית רקע. ניתוח האינטראקציות בין ההורים לבין הילדים בני 24 החודשים מראה ירידה של 22% בעת שהטלוויזיה פעלה.

השפעת הטלוויזיה

עד עתה, המחקרים מראים כי קיים שימוש הולך וגובר בטלוויזיה אצל ילדים צעירים מאוד, וכי הם קשובים לתוכניות המיועדות עבורם. ילדים מפגינים רגישות למובנות כבר בגיל 18 חודשים, אך קיים חיסרון וידיאו ברור בלמידה דרך הטלוויזיה בהשוואה להדגמות חיות. בנוסף, טלוויזיית רקע מפריעה למשחק ולאינטראקציות עם ההורים. בהתחשב בממצאים אלו, נבחן כעת את הספרות המועטה העוסקת בהשפעה של הטלוויזיה על ילדים צעירים מאוד.

שפה

במקרה בוחן שסוקר על יד נייגלס ומאיו, סאקס, בארד וג’ונסון ניתחו את הדיבור של ילד בן 3 עם הורים חירשים, שהחשיפה היחידה שלו לאנגלית מדוברת הייתה דרך הטלוויזיה. למרות שהילד הצליח לרכוש אוצר מילים, הדקדוק שלו היה לקוי באופן ניכר, ממצא המלמד כי הוא רכש מידה מועטה ביותר של דקדוק דרך הטלוויזיה. למרות שהילד רכש אוצר מילים, לא ברור כמה ממנו, אם בכלל, נרכש לפני הגיעו לגיל שנתיים.

מחקר נוסף שנערך על ידי נלסון בחן את ההשפעה של טלוויזיית חזית כחלק ממחקר נרחב יותר לגבי התפתחות השפה במהלך שנת החיים השנייה. נלסון מצא כי כמות הזמן שבה ילדים צופים בטלוויזיה (בעיקר “רחוב סומסום”, לפי דיווחי האמהות) הייתה קשורה באופן שלילי למספר מדידות של התפתחות השפה, כמו קצב רכישת המילים של הילדים, וסממנים התפתחותיים כמו הגיל שבו הילדים רכשו 50 מילים.

לאחרונה, ליינברגר ו-ווקר ניתחו את אוצר המילים והשפה האקספרסיבית של ילדים בגיל 30 חודשים ביחס ליומני צפייה בטלוויזיה שתועדו על ידי ההורים החל מגיל 6 חודשים. בניגוד למחקרים אחרים, מחקר זה ניתח את התוצאות ביחס לתוכניות הספציפיות אליהן נחשפו הילדים. התוכניות שנמצאו קשורות להתפתחות שפה מוגברת היו “דורה וחברים”, “Blue’s clues”, “סיפורי דרקונים”, “ארתור” ו”קליפורד”. התוכניות שנמצאו קשורות להתפתחות שפה ירודה היו “רחוב סומסום” ו”טלטאביז”. התוכנית “בארני וחברים” נמצאה קשורה לאוצר מילים מופחת, אך גם לשפה אקספרסיבית מוגברת. סך כל הצפייה, כולל תוכניות למבוגרים, נמצאה קשורה באוצר מילים מופחת, אך גם בשפה אקספרסיבית מוגברת במידה קלה. זהו מחקר פרובוקטיבי המראה כי צפייה בטלוויזיה בגיל צעיר עשויה לגרום להשפעות שליליות וחיוביות כאחד על התפתחות השפה, בהתאם לתוכן המוצג. לחלופין, ייתכן והקשרים נובעים מהשפעות סלקציה, כאשר ילדים עם למידת שפה איטית יותר נמשכים לתוכניות שונות מילדים עם למידת שפה מהירה.

מעניין לגלות כי שני מחקרים מצאו קשרים שליליים בין התפתחות השפה וצפייה ב”רחוב סומסום” אצל ילדים מתחת לגיל שנתיים. ממצא זה מנוגד לממצאים עקביים המצביעים על התפתחות שפה מוגברת הקשורה בצפייה ב”רחוב סומסום” בקרב ילדים מבוגרים יותר. המפיקים של “רחוב סומסום” תמיד טענו כי קהל היעד של התוכנית הוא ילדים בני שנתיים ומעלה. ייתכן והעובדה כי התוכנית מורכבת מדי עבור ילדים מתחת לגיל שנתיים למעשה גורמת לעיכוב של התפתחות השפה במקום לסייע לה אצל ילדים צעירים אלו.

סימפטומים של הפרעות קשב

בניתוח-חוזר של נתונים שנאספו במחקר אורך במהלך שנות ה- 80, כריסטאקיס ועמיתיו בחנו את הקשרים בין צפייה בטלוויזיה בגיל צעיר לבין סימפטומים מאוחרים יותר של הפרעות קשב. זמן הצפייה בטלוויזיה (ללא התייחסות לתוכן) נבחן על סמך אומדני ההורים כאשר הילדים היו בגיל שנה וחצי ושלוש וחצי. הסימפטומים של הפרעות הקשב נאמדו בגיל 7, על סמך 5 שאלות שהוצגו בפני ההורים. לדוגמא, ההורה נשאל האם הילד מתקשה להתרכז, כשהתשובות כללו “לעולם לא”, “לפעמים”, או “כל הזמן”. החוקרים החשיבו את התשובות כסימפטומים כאשר ההורים ענו “לפעמים” ו”כל הזמן”. התשובות סוכמו כך שהילד קיבל ציון בין 0 ל- 5. הילדים שנמצאו ב- 10% העליונים של ההתפלגות נחשבו כבעלי סימפטומים של הפרעת קשב. לאחר בקרה סטטיסטית עבור מערך נרחב של גורמים מצד ההורים, הילדים או גורמים ביתיים, החוקרים דיווחו על קשר חיובי קטן (יחס סיכויים של 1.09) בין צפייה בגיל שנה וחצי לבין סימפטומים של הפרעת קשב. החוקרים חזרו על הניתוח ביחס לצפייה בגיל שלוש וחצי ומצאו את אותו קשר חיובי קטן. החוקרים לא ניצלו את האופי האורכי של הנתונים ולא כללו בקרה עבור הצפייה בגיל שנה וחצי בכדי לאמוד את הקשר של בני השלוש וחצי, או להפך. היה זה מועיל ביותר לבדוק האם הצפייה בגיל 3 וחצי מסבירה את השונות בנוסף להשפעה של הצפייה בגיל שנה וחצי, או האם הקשר מתבסס כבר בגיל שנה וחצי ואינו משתנה לאחר מכן. יש לציין בנוסף כי נתוני הצפייה נאספו בשנות ה- 80 כאשר לא היו קיימות תוכניות טלוויזיה המיועדות לילדים מתחת לגיל שנתיים. כמו בכל מחקר קורלציה, הממצאים של כריסטאקיס ועמיתיו פתוחים לפרשנויות שונות. למרות שייתכן וצפייה בטלוויזיה בגיל צעיר גורמת לסימפטומים של הפרעות קשב בגיל מאוחר יותר, ייתכן גם שילדים עם הפרעות קשב נמשכים באופן סלקטיבי לצפייה בטלוויזיה בגיל צעיר. בנוסף, ייתכן והילדים, שעשוי להיות היפראקטיביים, נרגעים יותר כאשר הם צופים בטלוויזיה; כתוצאה מכך ייתכן והוריהם יעודדו את הצפייה. פרשנות זו הינה עקבית לממצאים שדווחו על ידי פיירוטצאקוס ועמיתיו, שמצאו כי 70% מההורים אומרים כי הילד שלהם רגוע יותר כאשר הוא צופה בטלוויזיה, ו- 55% מדווחים כי הילד ממוקד יותר כאשר הוא צופה בטלוויזיה.

התפתחות קוגניטיבית

בסדרה של מחקרים, ווקס בחן את ההשפעות של רעשי רקע וכאוס בבית על התפתחותם של תינוקות ופעוטות. הוא זיהה את טלוויזיית הרקע בתור רכיב משמעותי של רעש רקע, ודיווח כי רעשי רקע קשורים בהתפתחות קוגניטיבית גרועה.

קארו ערך מחקר אורך לגבי ההשפעה של 6 “מקורות אינטלקטואליים” על כישורי שפה ומרחב הקשורים באינטליגנציה. כישורים אלו נאמדו על ידי פריטים שנלקחו ממבחנים מתוקננים. 6 המקורות השתנו בהתאם למידת האקטיביות של הילד בעת בניית חוויותיו האישיות, וכללו קונסטרוקציה אקטיבית במהלך משחק יחידני, קונסטרוקציה משותפת במהלך אינטראקציות עם אחרים וקונסטרוקציה פאסיבית במהלך צפייה בטלוויזיה. המחקר כלל 23 ילדים שנבחנו בביתם במספר נקודות בין גיל 12-33 חודשים. הקשרים היו עקביים להשערה כי הטלוויזיה משפיעה באופן שלילי על ההתפתחות הקוגניטיבית מגיל 0 עד שנתיים. עם זאת, החל מגיל 24 חודשים, ההשפעה של הטלוויזיה הופכת לחיובית והקשרים היו חזקים יותר. המחקר של קארו לא הבדיל בין סוגי התכנים אליהם נחשפו הילדים, אך בהתחשב בתקופה בה נערך המחקר, סביר להניח כי תוכניות החזית היו “רחוב סומסום”, “השכונה של מר רוג’רס”, “קפטן קנגורו” ו”Romper Room School”.

מחקר שנערך על ידי שטפנברג וקמפבל בחן את היחסים בין צפייה בטלוויזיה לבין איכות הטיפול בילד בתת-דגימה של מחקר נרחב יותר מצד המכון הלאומי לבריאות הילד והתפתחות אנוש (NICHD), שבו לקחו חלק משפחות עם ילדים שנולדו ב- 1991. הנתונים נאספו כאשר הילדים היו בני 36 חודשים בקירוב. התוצאות מלמדות כי הילדים שטופלו בבתיהם צפו בטלוויזיה בכמות הגדולה ביותר, אלו ששהו במשפחתונים צפו בכמות בינונית, ואלו ששהו במעונות צפו בטלוויזיה במידה המועטה ביותר. בנוסף, נמצא כי צפייה ממושכת בטלוויזיה קשורה בתוצאות קוגניטיביות גרועות יותר אצל ילדים שטופלו בבתיהם על ידי מטפל שאינו האם, אך לא אצל אלו ששהו במשפחתונים או במעונות. יש לציין כי מחקר זה לא הבדיל בין טלוויזיית רקע לטלוויזיית חזית. ייתכן וילדים השוהים במעונות פורמאליים יותר נחשפו לתוכניות המיועדות עבורם, בעוד שאלו ששהו בבית נחשפו גם לטלוויזיית רקע וגם לטלוויזיית חזית.

סיכום ומסקנות

כאשר שוחחנו עם הורים לגבי ההשפעות של טלוויזיה על ילדים צעירים מאוד, השאלות השכיחות ביותר התמקדו בתכנים אלימים או מפחידים. איננו מכירים מחקרים כלשהם שבדקו את התוצאות של חשיפה לתכנים אלו. למרות שקיימות ראיות מסוימות המראות כי ילדים צעירים מאוד מסוגלים ללמוד תגובות רגשיות מהטלוויזיה, מרבית המחקרים בתחום מתמקדים בסוגיות קוגניטיביות.

המחקר מצביע על כך שילדים צעירים מאוד צופים בטלוויזיה בתדירות גבוהה בהרבה בהשוואה לעבר. בהתחשב בכך, לא ברור האם זמן הצפייה השתנה. הילדים קשובים לסרטי וידיאו הנוצרים עבורם, ודפוסי הקשב שלהם דומים להפליא לדפוסים של ילדים בוגרים יותר ומבוגרים. הם מפגינים רגישות למובנות השפה והמובנות הסדרתית של הסרטים כבר בגיל 18 חודשים, וייתכן שאף בגיל צעיר יותר. עם זאת, הראיות עד כה מצביעות על חיסרון וידיאו בכל הנוגע ללמידה. הלמידה ממצג וידיאו הינה פחותה בהשוואה ללמידה מהדגמה חיה. אך אין פירוש הדבר שלא מתרחשת למידה כלל. כאשר הסרטים חוזרים על עצמם בכמות מספקת, הלמידה מוידיאו משתווה ללמידה מהדגמות חיות. בנוגע להשפעה, אחד המחקרים מצא קשרים חיוביים בין צמיחת אוצר המילים לבין צפייה בתוכניות טלוויזיה מסוימות המיועדות לילדים, וקשרים שליליים לתוכניות אחרות. מחקרים אחרים מצאו קשרים שליליים בין צפייה לפני גיל שנתיים לבין התפתחות השפה, הקוגניציה והקשב. הקשרים הופכים לחיוביים לאחר גיל שנתיים כאשר הצפייה היא בתכנים חינוכיים. טלוויזיית רקע המיועדת לבוגרים מהווה גורם מפריע גם לגבי המשחק של ילדים וגם לגבי אינטראקציות הורה-ילד.

בעת כתיבת מאמר זה, ההנחיה של ה- AAP, שאומצה כמעט ללא הסתמכות על מחקרים רלוונטיים, ככל הנראה צפתה את הנולד. להוציא את ממצאיהם של ליינברגר ו-ווקר, אין כמעט ראיות המראות כי ילדים מתחת לגיל שנתיים לומדים דבר מה מועיל מצפייה הטלוויזיה. הראיות מלמדות כי הלמידה מהטלוויזיה בקרב ילדים צעירים מאוד הינה גרועה וכי החשיפה לטלוויזיה קשורה בתוצאות גרועות למדי. לדוגמא, שני מחקרים מצאו כי הצפייה ב”רחוב סומסום” בקרב ילדים מתחת לגיל שנתיים קשורה בהתפתחות שפה גרועה, להבדיל ממחקרים שנערכו בקרב ילדים בוגרים יותר שמצאו למידה איכותית ותוצאות ארוכות-טווח חיוביות.

למרות שכמות המחקרים בתחום זה הינה עדיין קטנה למדי, בכל זאת נראה כי עבור ילדים מתחת לגיל שנתיים, ההשפעה של הטלוויזיה הינה שונה מאשר אצל ילדים מבוגרים יותר. הסיבות לכך טרם ידועות. אפשרות אחת היא כי הטלוויזיה, למרות הייצוג האייקוני המשמעותי שלה, היא בכל זאת מדיום סימבולי. לדוגמא, כאשר אנו רואים תמונה של בניין ואחריה מעבר לתמונה של חדר, אנו מסיקים כי החדר נמצא בתוך אותו בניין. היקש זה מבוסס על ניסיון עם המדיום כך שאנו מסוגלים להבין כי הסמיכות בין התמונות מסמלת את יחס ההכלה בין הבניין לחדר. מצד שני, ילדים מתחת לגיל שנתיים מתפקדים באופן סנסומוטורי עם הבנה סימבולית מוגבלת למדי. ייתכן והטלוויזיה, בצורתה הנוכחית, הינה קשה מדי להבנה עבור ילדים מתחת לגיל שנתיים, אפילו אם הם רגישים במידת מה לסדר הקאנוני של תמונות בתוכנית כמו “טלטאביז”. כמובן, קיימות אפשרויות נוספות מלבד היעדר מודעות סימבולית, כמו כישורי תפיסה, שפה, קשב וכישורים קוגניטיביים אחרים בלתי-מפותחים. בכל מקרה, החל מגיל שנתיים וחצי, נראה כי הבנת הטלוויזיה משתפרת באופן משמעותי, והראיות לכך שטלוויזיה חינוכית משפיעה באופן חיובי הינן ברורות.

עם זאת, ברור גם כי דרוש לנו חקר נוסף. ראשית, חשוב לנסות ולהבין מהן הסיבות ללמידה מועטה כל כך דרך וידיאו. יהיה מועיל לפתח סרטי וידיאו עבור ילדים צעירים מאוד המתוכננים למיקסום למידה מסוג מסוים, כמו אוצר מילים. בעזרת ניסויים שיטתיים, ייתכן ונוכל לפתח סרטי וידיאו חינוכיים אפקטיביים יותר מאלו הקיימים כיום. אחרי הכול, באר ועמיתיו הוכיחו כי בעזרת כמות מספקת של חזרות, תינוקות בגיל 6 חודשים מסוגלים להפגין למידת חקיינות דרך סרטי וידיאו. מחקרים כאלו עשויים לבאר את הבעייתיות של הוידיאו, ובו-זמנית לספק הנחיות להפקת סרטונים מוצלחים מבחינה חינוכית. שנית, חשוב לנסות ולהתחיל להעריך את ההשפעה של טכנולוגיות וידיאו חדשות הנקלטות אצל משפחות בארצות הברית. מצאנו השפעות הפרעה רבות הכרוכות בטלוויזיית רקע, תוך שימוש בטלוויזיית 19” סטנדרטית. משפחות רבות בארצות הברית רוכשות כיום מערכות קולנוע ביתי גדולות, הכוללות מסכים גדולים ומערכות סאונד. בהתחשב בכך, סביר להניח כי ההשפעות השליליות של טלוויזיית הרקע ילכו ויחמירו. מצד שני, בתור טלוויזיית חזית, ייתכן ומערכות אלו דווקא ישפרו את הלמידה.

חשוב מכל, יש לערוך מחקרי אורך פרוספקטיביים וניסויי התערבות. בין היתר, על ניסויים אלו להשוות בין “הפרקטיקה המיטבית” של ה- AAP האוסרת על חשיפה לטלוויזיה מול החשיפה הסטנדרטית העדכנית לטלוויזיה. למרות שהראיות בידינו מרמזות כי הטלוויזיה עשויה להשפיע באופן שלילי על ילדים מתחת לגיל שנתיים, ראיות אלו עדיין חלשות ופתוחות לפרשנויות שונות. כחברה, אנו למעשה עורכים ניסוי רחב ובלתי-מבוקר על הפעוטות והתינוקות שלנו, בעודנו מותירים אותם בסביבה ביתית רוויה במדיה אלקטרונית. עלינו לנסות ולהבין מה אנחנו עושים ומה הן התוצאות.