כיצד לראיין How to Interview for Client Strengths

כיצד לראיין ולמצוא כוחות של מטופל

מאת פיטר דה לונג וסקוט ד. מילר

המקצוע הוא עד ראייה לעניין גובר בקרב אנשי מקצוע ומחנכים במציאת דרכים לגלות ולגייס כוחות של מטופל בפרקטיקת העבודה הסוציאלית. מאמר זה מתאר, מסביר ומדגים מספר שאלות ראיון שעובד יכול להשתמש בהן כדי לגלות כוחות של מטופל שמתקשרים למטרות המטופל. השאלות, שנשלפו מגישת הראיון ממוקד הפתרון, כולל את שאלת “הפלא”, שאלות “ממצאים חריגים”, שאלות קנה מידה, שאלות התמודדות, ושאלות “מה טוב יותר?”. נבחנים ההתאמה בין שאלות אלה ורעיונות המפתח שצצים מגישת הכוחות.  

מילות מפתח:  מטופלים, פרקטיקה קלינית, ראיונות, גישת הכוחות.

מאמרים הקוראים ל”גישת כוחות בפרקטיקת עבודה סוציאלית החלו להופיע בספרות המקצועית. למרות ששורשי גישת הכוחות מגיעים עמוק לתוך ההיסטוריה של עבודה סוציאלית, לא היה זה עד 1989 ש- וויק, ראפ, סאליבן וקיסטהרט שילבו את המילים “פרספקטיבת הכוחות” לתוך כותרת של מאמר. במאמרם, הכותבים הללו פנו לדגשי העבר על בעיות ופתולוגיות של העבודה הסוציאלית על בעיות ופתולוגיות והקשיים שדגשים אלו יצרו על הפרקטיקה, והם הציעו את הרכיבים של גישת הכוחות האלטרנטיבית. ב- 1992 סאליביי פרסם קובץ של מאמרים שבו מספר כותבים הסבירו, בפירוט ניכר, את ההנחות והעקרונות של פרקטיקה מבוססת כוחות בקרב אוכלוסיות בסיכון.

גישת הכוחות נחה על ההנחות הבאות (סאליביי, 1992): בראש ובראשונה, למרות בעיות החיים, כל האנשים והסביבות מחזיקים בכוחות שניתנים לאימון כדי לשפר את האיכות של חיי המטופל. אנשי מקצוע צריכים לכבד כוחות אלה ואת הכיוונים בהם מבקשים המטופלים להשתמש בהם. שנית, המוטיבציה של המטופל מטופחת באמצעות דגש עקבי על כוחות כפי שהלקוח מגדיר אותם. שלישית, גילוי כוחות דורש תהליך של גילוי קואופרטיבי בין מטופלים לבין עובדים, אנשי מקצוע “מומחים” אינם בעלי המילה האחרונה לגבי מה שהמטופל צריך. רביעית, התמקדות בכוחות מסיט את תשומת הלב של איש המקצוע הרחק מהפיתוי של “להאשים את הקורבן” אל עבר גילוי כיצד מטופלים הצליחו לשרוד אפילו בנסיבות העוינות ביותר. וחמישית, כל הסביבות – אפילו העגומות ביותר – מכילות משאבים.

ההנחות הללו מושתתות על הרעיות הפוסט סטרוקטורלי שעובדים סוציאליים חייבים לכבד באופן מתגבר ולשלב דרכים של המטופלים בראיית עצמם ועולמם בתהליך העזרה. או, במילים אחרות, גישת הכוחות טוענת ש”המשמעות” של המטופל חייבת להיחשב יותר בתהליך העזרה, ותוויות מדעיות ותיאוריות חייבות להיחשב פחות. המעבר הזה אל עבר כבוד עמוק יותר למסגרת ההתייחסות של מטופל פרטיקולרי הוא חשוב באופן מיוחד בתחום זה של פרקטיקה עם קבוצות שונות יותר ויותר.

הספרות לגבי הוצאה לפועל של גישת הכוחות ביישום ההגדרות כולל פילוסופיה, עקרונות פרקטיים, ואזורים כלליים כדי לגלות כוחות אפשריים. חסר בולט, עם זאת, הן שאלות ראיון ספציפיות שהעובד יכול להשתמש בהן כדי להפיק כוחות של מטופל. כותבים שכן מתייחסים לכיצד לקבוע כוחות של מטופל ממליצים להשתמש במלאי של תחומים פוטנציאליים של כוח (Cowger, 1992; Rapp, 1992) המבוססים על סדרת קטגוריות שהעובד מביא למטופל. קטגוריות אלה עשויות או שלא עשויוץת לשקך את הקטגוריות שהמטופל משתמש בהן כדי לארגן את התנסויותיו/ה.

מאמר זה מציג סדרה של שאלות ראיון שאנו מאמינים מתאימות לעקרונות הפילוסופיה והפרקטיקה של גישת הכוחות, כולל המחויבות לעבוד בתוך מסגרת ההתייחסות של המטופל. שאלות אלה, שיחד ידועות כגישה ממוקדת פתרון לראיון, התפתחה במשך יותר מ- 20 שנה של עבודה ע”י דה-שזר והקולגות שלו במרכז לטיפול משפחתי קצר במילווקי (Berg & Miller 1992; de-Shazar, 1988; de-Shazar et. Al, 1986). למרות שבמקור התפתחה לשימוש בטיפול אישי, זוגי או משפחתי, השאלות התפתחו לנקודה בה הן שימושיות במגוון מסגרות מעשיות ועניינים של מטופלים. אכן, אנו משוכנעים שהן אלטרנטיביות מועילות בכל מסגרת מעשית שלפני כן קראה לפתרון בעיות עם המטופלים. מאמר זה מציג את שני רעיונות המפתח מאחורי ראיון ממוקד פתרון, השאלות עצמן, ודיון כיצד שאלות אלה מתאימות לרעיונות המפתח של גישת הכוחות.

ראיון ממוקד פתרון

        ראיון ממוקד פתרון פונה לשתי פעולות יישום. הראשונה היא פיתוח של מטרות מעוצבות היטב עם המטופל בתוך מסגרת ההתייחסות של המטופל; השניה היא פיתוח יחד עם המטופל של פתרון מבוסס על “חריגים”.

מטרות מעוצבות היטב

        ברג ומילר (1992), שאבו מהניסיון המעשי שלהם, זיהו שבעה מאפיינים של מטרות מעוצבות היטב:

1. מטרות הן חשובות למטופל. מטרות הן מעוצבות היטב כאשר הן שייכות למטופל ומבוטאות בשפתו; הן לא מעוצבות היטב כאשר, ראשית כל, הן נחשבות ראויות ע”י העובד ומבוטאות במסגרת הקטגוריות של העובד. מאפיין זה מכונן עקרון מעשי שמבוסס על האמונה שמטופלים שמטרותיהם מכובדות הן בעלי מוטיבציה גבוהה יותר מאשר אלה שמטרותיהם מוסטות הצידה. העקרון אינו ניתן לפשרה למעט במקרים בהם העובד, לאחר שחיפש אחר כוחות של המטופל ויכולות ההתמודדות שלו, משוכנע שהלקוח מוצף רגשית או מהווה סכנה לעצמו או לאחרים.

2. המטרות הן קטנות. מטרות קטנות קל יותר להשיג מאשר מטרות גדולות. למשל, קל יותר “למלא טופס אחד של מועמדות לעבודה” מאשר “להשיג עבודה”.  

3. המטרות הן ישירות, ספציפיות והתנהגותיות. מטרות שמאופיינות כך עוזרות הן למטופל והן לעובד לדעת מתי מתרחשת התקדמות. בהתאם לכך, “לצאת החוצה עם חבר לארוחת צהריים פעמיים בשבוע” עדיף מאשר “להתקשר יותר עם אחרים”.

4. המטרות מחפשות נוכחות להבדיל מהעדרות. מטופלים, כאשר הם נשאלים לגבי מטרותיהם, לעתים קרובות אומרים לעובדים מה הם רוצים להוציא מחייהם, למשל “להרגיש מיואש”. תוצאות טיפול משתפרות כאשר עוזרים למטופלים לבטא את מטרותיהם כנוכחות של משהו – למשל, “לצאת להליכות”, להבדיל מהעדר של משהו.

5. למטרות יש התחלות להבדיל מסופים. מטופלים בתחילה נוטים גם להמשיג את מטרותיהם כנקודות סוף, למשל, “שיהיו לי חיי נישואין מאושרים”. עובדים, שמודעים לכך שהשגת מטרות היא תהליך, יכולים לעזור ע”י עידוד מטופלים להמשיג את הצעד הראשון לנקודות הסוף הנחשקות שלהם, כמו “לבקש מבעלי לבחור מקום לחופשת הקיץ הבאה”.

6. המטרות הן ריאליות בתוך הקונטקסט של חיי המטופל. מאפיין זה מדבר בעד עצמו ולרוב הוא מושג באופן אוטומטי במסלול של פיתוח המטרות באמצעות המאפיינים הקודמים. עם זאת, כאשר אינו בטוח, העובד יכול לחקור עם המטופל מה יש בחיי המטופל שיכול לומר לו שמטרה פרטיקולרית זו מתקבלת על הדעת עבורו או עבורה.

7. המטרות נתפסות ע”י המטופל ככוללות “עבודה קשה”. עידוד מטופלים לחשוב על מטרותיהם כך, הוא גם ריאליסטי וגם יעיל כדי להגן על הכבוד של המטופל. זה ריאלי, משום שמטרות קוראות לשינויים במטופל, ושינוי הוא קשה. זה מגן על כבוד המטופל משום שראשית, אם הלקוח משיג את המטרה, ההישג ראוי לתשומת לב, ושנית אם הלקוח לא משיג אותה, זה רק אומר שיש עוד עבודה קשה לעשות.

        התפיסה הזו של מטרות מעוצבות היטב מראה שהן נדונות בין העובד למטופל. היא טוענת שמטופל לעתים רחוקות נכנס למערכת יחסים של עזרה עם מטרות מעוצבות היטב ולעובדים אין את הזכות או הכוח להחליט אילו מטרות הן ראויות עבור מטופלים. במקום זאת, איש מקצוע ומטופל חייבים לעבוד יחד כדי להגדיר מטרות ניתנות להשגה בתוך מסגרת ההתייחסות של המטופל.

חריגים

        חיפוש חריגים מייצג את פעילות הראיון המרכזית השניה בגישה ממוקדת פתרון. חריגים הם אותם מקרים בחיי המטופל שבהם בעיות המטופל יכלו לקרות אולם לא קרו. למשל, אם זוג מתלונן על מערכת יחסים בעייתית בגלל “מריבות בלתי פוסקות”, העובד ממוקד הפתרון יבקש מהזוג לתאר את הפעמים בהן הם היו יחד ולא רבו, או לכל הפחות, רבו באופן פחות הרסני.

        תשאול ממוקד פתרון על ידי עובדים הוא די מתמיד, אולם הוא נמנע מחקירה לעומק של בעיות המטופל. עובדים מתרכזים במי, מה, מתי ואיפה של זמנים יוצאי דופן במקום במי, מה מתי ואיפה של בעיות. התוצאה היא מודעות גדולה של העובד ושל המטופל בכוחות של המטופל הקשורים למטרותיו, להבדיל מחסרונות המטופלים הקשורות לבעיותיהם. ברגע שכוחות אלה מובאות למודעות ולפיכך הופכים זמינים, מטופלים יכולים לנייד אותם ליצירת פתרונות מותאמים אישית לחיים שלהם.

שאלות ראיון

        בגישה ממוקדת פתרון, ראיון עבור מטרות מעוצבות היטב וראיון עבור כוחות מטופלים הולכים יד ביד כדי להגביר את הסיכויים לגלות את הכוחות שהכי מתאימים עבור מטרות המטופל.

ראיון עבור מטרות מעוצבות היטב

        מערכת היחסים בין המטופל לבין העובד הסוציאלי בדרך כלל מתמקדת קודם כל בדאגות או בעיות המטופל. מטופלים מתעקשים לספר לעובדים “מה לא בסדר” בחיים שלהם. חשוב שהעובדים יקשיבו לדאגות אלה ואז, ברגע שהם הבינו שאין דחיפות, הם יעבירו את השיחה לעבר פיתוח מטרות מעוצבות היטב. שאלת ה”פלא” היא דרך טובה להתחיל את הדיון (de Shazar, 1982). העובד עשוי לשאול את השאלות הבאות:

        נניח כאשר אתה ישן הלילה קורה פלא. הפלא הוא שהבעיה שאתה מדבר עליה כאן נפתרת בדרך כלשהי. רק שאתה לא יודע זאת משום שאתה ישן. מה תבחין ששונה מחר בבוקר שיאמר לך שקרה פלא?

        שאלה זו היא נקודת התחלה לסדרה שלמה של שאלות לווין שמעוצבות כדי להסיט את תשומת הלב של המטופל מהקשיים ולמקד אותו בלדמיין עתיד שבו הבעיה נפתרה. ייתכן שייעשה שימוש בשאלות הלווין הבאות:

• מה הוא הדבר הראשון שתבחין בו אחרי שהפלא קרה?
• מה עשוי הבעל שלך (הילד, החבר) להבחין לגביך שייתן להם מושג שדברים טובים יותר עבורך?
• כאשר הוא יבחין בכך, מה הוא עשוי לעשות שונה?
• כאשר הוא עושה זאת, מה אתה תעשה?
• וכאשר אתה עושה זאת, מה יהיה שונה סביב הבית שלך?

הכוונה בשאלות אלה היא לעזור למטופל לנסח, בפרטים, מה יהיה “שונה” בחייו או בחייה כאשר הפלא קורה. כאשר המטופל נאבק לתאר הבדלים אלה, המטופל גם לעתים קרובות מפתח גם ציפייה לשינוי וגם תחושה גוברת של המטרות לעברן יש לכוון מאמץ.

שאלות הלווין משקפות את המאפיינים של מטרות מעוצבות היטב. לכן, כאשר מטופל מגיב לשאלת הפלא, “תהיה לי תחושה של שלווה”, העובד עשוי לשאול “מה בעלך יבחין ששונה בך שיאמר לו שאת מתחילה ‘לקבל תחושה של שלווה'”? באמצעות שאלה זו, העובד מנסה לעזור למטופל לפתח מטרות קונקרטיות יותר שהן יותר התחלה של משהו להבדיל מהסוף וזה מכבד את שפת המטופל. או, אם לתת דוגמא נוספת, כשהמטופל מגיב לשאלת הפלא עם, “אני אבכה פחות”, העובד ישאל, “מה יהיה שם במקום הבכי”? הכרה בכך שהמטרות המעוצבות היטב הן הנוכחות של משהו להבדיל מההעדר.

ראיון עבור כוחות המטופל

שאלות מציאת חריגים: שאלות מציאת חריגים משמשות את העובד כדי לגלות את הצלחות ההווה והעבר של המטופל בהקשר למטרות המטופל. בסופו של דבר הצלחות אלה משמשות לצורך בנית פתרונות. דוגמאות לשאלות מציאת חריגים הן כדלקמן:

        את אומרת שכאשר “הפלא” קורה, את ובעלך תבחינו בעצמכם “מתקשרים יותר לגבי הימים שלכם ומתחבקים יותר”, האם יש זמנים כעת או בעבר ששניכם הייתם מסוגלים לעשות זאת?                        * * *

        אוקי, אם אני זוכר נכון, אתה אמרת שתדע שאינך צריך לראות אותי יותר כאשר אתה “שותה פחות  ומבלה יותר זמן עם אשתך, ילדים וחברים שאינם שותים”. אז, מתי היתה הפעם האחרונה ש”שתית פחות ו…”?

                לפעמים מטופלים עדיין אינם מסוגלים לתאר כיצד החיים שלהם יהיו שונים כאשר הבעיה תיפתר; הם יכולים רק לדבר על הבעיות שלהם. במקרים כאלה העובד עדיין יכול לחקור אחר חריגים אבל חייב לעשות זאת באמצעות עבודה מהבעיה במקום מהתשובה לשאלת הפלא:

        אני תוהה, האם יש ימים שאתה מרגיש “פחות פחד מפני העתיד” [הגדרת המטופל את הבעיה]? מתי היתה הפעם האחרונה שבה היה לך יום טוב יותר? מה היה שונה ביום הזה שהפך אותו טוב יותר? היכן זה קרה? מי היה שם איתך? מה עשויים [אנשים אלה] היו להבחין שאתה עושה שונה שיאמר להם ששלומך טוב יותר?

                ברגע שחריגים מובאים אל האור – במרבית המקרים – העובד אז חוקר כיצד הם קרו. באופן פרטני, העובד מנסה להבהיר, באופן המוחשי ביותר האפשרי, מה המטופל עשוי היה לתרום כדי לגרום לחריג לקרות. יהיו אשר יהיו התרומות שהעובד והמטופל יחד יכולים להביא למודעות המטופל, הן מייצגות את כוחות המטופל. הנה דוגמא לשיחה שבה עובד ומטופל חושפים תרומה של מטופל כדי לגרום לחריגים לקרות:

        עובד: אני סקרן לגבי הימים האלה שאתה “פחות מפחד מהעתיד שלך”. מה אתה חושב שאתה עושה שונה באותם הימים?

        מטופל: אני לא בטוח [הפסקה], אולי שוטף את המכונית וגורף עלים.

        עובד: מה עוד?

        מטופל: ובכן, אתמול בדקתי אץת מודעות הדרושים לעוד עבודה.

        כאשר עובד ומטופל ביחד חושפים חריג יחד עם כוחות המטופל שתרמו לחריג, העובד מאשר ומגביר כוחות אלה בדרך שהיא עקבית עם הסגנון האישי של העובד ומידה של פרופורציה:

        עובד: אז בימים טובים יותר אתה עושה דברים כמו “לשטוף את המכונית, לגרוף את החצר, ולבדוק את מודעות הדרושים כדי למצוא עבודה טובה יותר”. ודברים אלה עוזרים. הם נראים כמו רעיון טוב. מהיכן הבאת את הרעיון לעשות את כל אלה? או: האם לעשות את הדברים הללו הוא משהו חדש עבורך? האם היה לך קשה לעשות דברים אלה?

        שאלות קנה מידה: שאלות קנה מידה הן דרך חכמה כדי להפוך מאפיינים מורכבים בחיי המטופל יותר מוחשיים ונגישים הן עבור המטופל והן עבור העובד. הם בדרך כלל משתמשים בצורה של לבקש מהמטופל לתת מספר מ- 0 עד 10 שמייצגים הכי טוב היכן נמצא המטופל בנקודת ספציפית. העובד בדרך כלל מציין 10 כקצה החיובי של הסקאלה, משווה מספרים גבוהים יותר לתוצאות והתנסויות חיוביות יותר. הנה דוגמא:

        עובד: בנקודה זו, אני רוצה לבקש ממך לדרג משהו בין 0 ל- 10. בוא נאמר ש- 0 היה היכן שהיית עם הבעיה כאשר החלטת להתקשר ולבוא לראות אותי ו- 10 משמעותו שהבעיה נפתרה. תן לי מספר שאומר היכן אתה עכשיו.

        מטופל: המממ.. אני מניח שבין 2 ל- 3.  

        כמעט כל אספקט בחיי המטופל יכול להיות מדורג, כולל התקדמות לצורך מציאת פתרון, בטחון לגבי מציאת פתרון, מוטיבציה לעבוד על פתרון, חומרת בעיה, הסבירות לפגיעה עצמית או באדם אחר, דימוי עצמי, וכן הלאה. ברגע שהמטופל עונה במספרים הגדולים מאפס, העובד יכול להמשיך עם שאלות שחושפות, מאשרות ומחזקות את כוחות המטופל, כפי שהמשך שאלות קנה המידה מדגים:

        עובד: אז אתה ב- 2 או 3 כרגע. מה שונה שאומר לך שאתה עושה משהו טוב יותר עכשיו מאשר כשרק התקשרת?

        מטופל: ובכן, החלטתי לבוא הנה, והתחלתי לחשוב כיצד אני עשוי לומר לבוס שלי שאני זקוק לפסק זמן.

        עובד: (קולט את תחושת הסיפוק של המטופל) זה מעולה. האם היה קשה לך “להחליט לבוא הנה”? [וגם] מהיכן שאבת את הרעיון “להחליט לבוא הנה”? האם זו הדרך בה אתה מתחיל למצוא פתרון – “להתחיל לחשוב על “מה אתה צריך לעשות שונה”?

שאלות התמודדות: בניסיון המעשי של הכותבים, יותר מ- 80% מהמטופלים מסוגלים לעבוד באופן פרודוקטיבי בפיתוח מטרות וזיהוי חריגים. עם זאת, כמו כל העובדים, אנו נתקלים במטופלים שחשים חסרי תקווה ונראה שהם מסוגלים לדבר רק על כמה נורא ההווה שלהם וכמה עגום נראה העתיד שלהם. לעתים מטופלים אלה חווים משבר חריף שמעלה את חוסר התקווה שלהם, ובמקרים אחרים חוסר התקווה מייצג תבנית מתמדת של ביטוי עצמי ובהקשר לאחרים. בשני המקרים, שאלות התמודדות יכולות לסייע בחשיפת כוחות מטופל.

        שאלות אלה מקבלות את תפיסות המטופל ואז עוברות הלאה לשאול כיצד המטופל יכול להתמודד עם נסיבות ורגשות מציפים. לדוגמא:

        עובד: [מדגיש ומגיב למטופלת אשר מתארת דיכאון מתמשך ואירוע מייאש אחד אחרי השני בחייה] אני רואה שיש לך סיבות רבות כדי להרגיש מדוכאת: היו כל כך הרבה דברים שלא הצליחו עבורך בדרך בה רצית. אני תוהה כיצד התמודדת כדי להמשיך הלאה? כיצד היית מסוגלת לקום כל בוקר ולהתמודד עם עוד יום?

        מטופלת: אני באמת לא יודעת.

        עובד: אני מופתע. עם כל … [העובד מתייחס לייאושים במונחי המטופלת], אני לא יודע כיצד את עושה זאת. כיצד את עושה זאת?

        מטופלת: אני מפתיעה את עצמי לפעמים גם; לעתים אני רק רוצה לסיים את כל זה. אבל אני לא יכולה. מי יטפל בילדיי?

        עובד: האם כך את עושה זאת – חושבת על כמה ילדייך צריכים אותך? כנראה אכפת לך מאד מהם. ספרי לי עוד לגבי מה את עושה כדי לטפל בהם [העובד מחפש אחר כוחות ומוטיבציה הוריים].

                כאשר העובד עוזר למטופל לגלות כוחות התמודדות, מצב הרוח והבטחון של המטופל לרוב עולים. לפעמים רעיונות חדשים להתמודדות צצים שהמטופל לא חשב עליהם קודם מעולם. עם זאת, זה נפוץ גם שהמטופל יחזור לתיאורי בעיות ורגשות מקושרים לייאוש. כאשר זה קורה, העובד מקשיב בכבוד, מזדהה, ואז מחזיר בעדינות את המטופל להתמקד בגילוי הכוחות והחיובי.

שאלות “מה טוב יותר”. שאלות מה טוב יותר אינן ממש סט מובחן של שאלות אלא יותר כמו גישה להתחיל שיחות מאוחרות יותר באמצעות המשך העבודה של בניית פתרונות וחשיפת כוחות מטופל. במקום להתחיל שיחות מאוחרות יותר עם סקירה של משימות עבודת בית שניתנו או אפילו הערכת המטופל את התקדמותו, עובד ממוקד פתרון פשוט ישאל, “מה קורה בחייך שהוא טוב יותר”? זה נעשה משתי סיבות: ראשית, זה מגביר את הסיכויים להאיר את החריגים שאירעו מאז הביקור האחרון אצל העובד. שנית, זה מכיר בכך שחיי המטופלים, כולל מטרותיהם, הם בתהליך, לא בהכרח יהיו אותו דבר היום כמו אתמול. בעקבות זאת, גישת ה”מה טוב יותר”? מגדילה את הסיכויים לחשוף חריגים וכוחות מקושרים שהם המשמעותיים והשימושיים ביותר עבור המטופל כרגע.

                חקירה “מה טוב יותר” היא כמו חקירה אחר חריגים, וכמו עם חריגים, מטופלים עשויים או עשויים שלא יהיו להם קשיים במענה על השאלות. לכן, עובדים יצטרכו להיות פחות או יותר עקביים, בהתאם. הנה דוגמא לאינטראקציה שכוללת מטופל שמחפש עזרה עם סימפטומים של חרדה:

                עובד: [שאלה ראשונה של השיחה השנייה] אז, תאמר לי, מה קרה טוב יותר?

        מטופל: ובכן, אינני בטוח. אני מתכוון, אני עדיין מקבל רעידות. אבל אולי הן לא כל כך נוראות כמו קודם.

                עובד: או, “לא כל כך נוראות כמו קודם”. קצת הקלה בוודאי מרגישה טוב.

                מטופל: כן, זה אכן כך, אבל הן עדיין חוזרות, וכאשר זה קורה, אני אומלל.

        עובד: אני בטוח – תיארת לי כמה קשה זה יכול להיות עבורך לעבור את זה. [הפסקה] כעת, אני תוהה לגבי מתי היתה הפעם האחרונה בה הרעידות לא היו נוראות כל כך כמו קודם? [וגם] מה היה שונה לגבי אותו זמן? כיצד זה קרה? מה עשוי [החבר שלך] היה להבחין שאתה עושה שונה שעזר לך [במהלך הבוקר]? מסולם של 0 עד 10 כש- 10 הוא “כל הסיכויים”, מה הסיכויים שלך שיהיה לך בוקר כמו זה במהלך הימים הקרובים? מה נותן לך את רמת הוודאות הזו? מה הדבר החשוב ביותר שאתה זוכר שיגביר את הסיכויים כדי שיהיו לך יותר בקרים שבהם הרעידות “אינן נוראות כל כך”?

                בראיון ממוקד פתרון, נהוג שהעובד ייקח הפסקה קצרה לפני סוף הראיון ויכין פידבק למטופל. הפידבק מכיל בעיקר אישור של המטרות המעוצבות היטב של המטופל (ככל שהן קיימות) ומחשבות, פעולות ורגשות מובלטים של המטופל (שנאספים מחקר החריגים) שכבר תורמים להשגת המטרות או התמודדות עם קשיי החיים או טראומות. מחשבות, פעולות ורגשות אלה מכוננים את כוחות המטופל בדרך לפתרונות שתוכננו ע”י המטופל שמבוטאים בקטגוריות של המטופל.

התאמה בין ראיון ממוקד פתרון לבין גישת הכוחות

יש שש תפיסות מפתח מאחורי גישת הכוחות (Saleebey, 1992) שיש להפעיל במערכת היחסים של עובד-מטופל; העצמה, חברות, התחדשות וריפוי מבפנים, סינרגיה, דיאלוג ושיתוף פעולה, והשהייה של חוסר אמונה. קליניקאים ממוקדי פתרון חייבים למסור את התפיסות הללו למטופלים שלהם בפרקטיקה.

העצמה

כשהוא מסתמך על רפפורט (1990), סאליביי (1992) הסביר שהעצמה של מטופלים משמעותה יצירת קונטקסט שבו מטופלים יכולים “לגלות את הכוח הבולט בתוך עצמם” (עמ’ 2) כדי להתמודד עם הבעיות שלהם, במקום – אפילו עם הכוונות הטובות ביותר – לומר למטופלים מה הם צריכים או כדאי שיעשו כדי להתגבר על הקשיים שלהם. הנושא של איזה “הגדרות של מציאות” עדיפות בתהליך זה הוא קריטי. אלו שעוסקים בעבודה סוציאלית מגישת הכוחות מנסים להעצים את המטופלים שלהם באמצעות עידודם להגדיר את העולמות, הבעיות, השאיפות והכוחות שלהם כדי ליצור חיים מספקים יותר.

                ראיון מבוסס פתרון מכבר את מחויבות העובד להשתמש במשמעויות של המטופל. לדוגמא, כאשר מטופלת מצהירה שהבעיה שלה “יכולה להיות דיכאון”, העובד ממוקד הפתרון יגיב עם “מה קורה בחייך שאומר לך שאת עשויה להיות בדיכאון”? באופן דומה, אותו עובד יעודד את המטופל לעבוד כדי להגדיר את המטרות, החריגים, רמות של ביטחון ומוטיבציה שלה עצמה – הכל בשפה שלה. המטופלת מועצמת ע”י יצירת העובד קונטקסט שדורש ממנה להסתמך על שניים מהיכולות האנושיות הכי חשובות ומיוחדות: להמשיג את עולמה שלה ולעשות החלטות לגבי כיצד לחיות אותו.

חברות

לעתים תכופות המטופלים של עובדים סוציאלים מנותקים משורשיהם התרבותיים והגיאוגרפיים, מרגישים פגיעים, חווים אפליות או מבודדים בדרך אחרת; לכן, הם חסרים את התחושה של שייכות (Saleebey, 1992). באופן חלקי, משום שאנשים מבודדים חסרים את תחושת השייכות, הם גם לא בקשר עם הכוחות והיכולות שלהם. כתוצאה מכך, במאמץ התחלתי לעודד תחושה של חברות במטופלים מבודדים, סאליביי (1992) כתב, “דברים מסוימים נדרשים מאיתנו [עובדים] בהתחלה” (עמ’ 9): (1) לעבוד בשיתוף פעולה עם המטופלים, (2) אישור התפיסות והסיפורים של המטופל, (3) הכרה במאמצים ההשרדותיים ובהצלחות של המטופל, ו- (4) עידוד קישורים של מטופלים לקונטקסטים שבהם הכוחות של המטופל יכולים לשגשג.

                שאלות הראיון ממוקד פתרון שנדונו קודם לכן מדגימות כיצד אנשי מקצוע יכולים לפגוש את שלוש הדרישות הראשונות של סאליביי. לגבי הרביעית, מצאנו שבעבודתנו עם מטופלים, הפלא, מציאת חריגים, “מה טוב יותר”? ושאלות התמודדות כולם חושפות אפשרויות יעילות לקישור מטופלים לאישור קונטקסטים.

התחדשות וריפוי מבפנים

התחדשות וריפוי מזכירים בריאות וכיצד להשיג אותה במקום מחלה וכיצד להתגבר עליה. למרות שיש מציאות שאינה מוכחשת של מחלה פיזית, רבים מהקשיים האנושיים שעובדים סוציאליים נתקלים בהם בפרקטיקה, כולל כמה מחלות פיזיות, מטופלים באופן היעיל ביותר ע”י מתן עזרה למטופלים לחשוף וליישם “את המשאבים (הפנימיים והחיצוניים) שלהם עצמם לריפוי” (Saleebey, 1992, עמ’ 10). מראיינים ממוקדי פתרון מתרכזים בהתחדשות וריפוי מבפנים. משום שהם מבקשים ממטופלים להגדיר את המטרות והחריגים שלהם לקשיים שלהם, הם עוזרים למטופלים לחשוף את המשאבים שלהם לחיים טובים יותר ומקדמים לעצמם ציפיות לשינוי חיובי. האחרון, בפני עצמו, הוא סוכן חזק לשינוי.

סינרגיה

מערכת יחסים סינרגית היא כזו שבה אנשי מקצוע, באמצעות האינטרקציה הטובה שלהם, מסוגלים ליצור תוצאה גדולה ויעילה יותר מאשר שאחרים יכלו ליצור באמצעות שימוש במשאבים אינדיבידואליים. מערכת יחסים כזו יכולה להתקיים באופן פוטנציאלי באחד מכמה רמות שבהן אנשים מתקשרים – מהרמה של אינדיבידואלים לזו של קולקטיביות גדולה.

                גישת הכוחות טוענת שהן משאבים אנושיים פנימיים והן כאלה חיצוניים ניתנים להרחבה במערכת יחסים סינרגית. אנו מאמינים שראיון ממוקד פתרון מגביר את האפשרות של מערכת יחסים סינרגית בשני מובנים.

        בין מטופל לעובד. ראשית, בעבודה ממוקדת פתרון כל צד תורם בצורה שונה לאינטראקציה. המטופל מספק תוכן – סיפור אישי, ערכים, אמונות, תפיסות, משאלות, הגדרות של מציאות – מבוטאים בדרך שלו או שלה. העובד מביא הבנה של המבנה של תהליך השינוי – הנחיצות של פיתוח מטרות מעוצבות היטב ובניית פתרונות מתוך החריגים – יחד עם שאלות הראיון שמשקפים את ההבנה שלו או שלה. איש המקצוע מסייע להשתתפות המטופל באמצעות אישור מסגרת ההתייחסות של המטופל והכוחות שצצים באינטראקציה. בסופו של דבר, יותר לעתים קרובות מאשר לא, הערבוב יוצר הרחבה סינרגית של המשאבים הפנימיים של המטופל.

בין המטופל לקונטקסט של המטופל. שנית, גישת הכוחות מחויבת לשיפור מערכת היחסים בין המטופלים לבין הקונטקסטים שלהם כמו גם להרחבת המשאבים הפנימיים של המטופלים (למרות שהשניים בדרך כלל קורים יחד). כאשר עובדים ממוקדי פתרון שואלים את השאלות שלהם, הם תמיד עושים זאת בהקשר לקונטקסט הסוציאלי של המטופלים שלהם. שאלות לווין פותחות אפשרויות לאינטראקציות שונות, יותר מחזקות סינרגיה בין המטופלים לבין הקונטקסטים הסוציאלים שלהם ולכן תורמות ליצירת “תבניות ומשאבים חדשים ולעתים קרובות בלתי צפויים” (Saleebey, 1992, עמ’ 11).

דיאלוג ושיתוף פעולה

כדי באמת להחזיק דיאלוג עם מטופל יש לחקור ואשר את ה”שונות” של המטופל. ראיון ממוקד פתרון עושה בדיוק את זה. כדי למשוך את התפיסות והכוחות של המטופל, העובד מכבד ומאשר באופן מתמשך את השונות של המטופל.

        שיתוף פעולה עם המטופל משמעו לדון ולהתייעץ עם המטופל, לא לספק תשובות מומחה. כאשר מטופלים מתעקשים לחזור לדיבור על בעיות או לבקש תשובות מהעובד, העובד מקשיב, מזדהה, ומחזיר בעדינות את המטופלים להגדרת המטרות שלהם לעתיד נחשק יותר ובחינת החשיבות של החריגים בחייהם.

השהייה של חוסר אמונה

למרות שהשהיה של אי אמון יכולה להיראות כעיכוב בטווח הקצר, היא מציעה תקווה גדולה למערכת יחסים סינרגית, מעצימה בין המטופל לעובד בטווח הארוך. הקונספט הזה של גישת הכוחות מאתגר את העובדים להימנע מנטייה ממושכת במקצוע לאי אמון בתפיסות וההצהרות של מטופלים לגבי עצמם והנסיבות שלהם. ראיון ממוקד פתרון, גם, מונח על האמונה שלכבד את התפיסות וההצהרות של המטופל היא הסותרן (תרופה נוגדת רעל – הערת מתרגם) הטוב ביותר למה שהמקצוע קורא “התנגדות מטופל” (de Shazer, 1984). ברגע שהמטופל חווה קבלה ואישור מהעובד, הסבירות לעבודה פרודוקיבית גדלה.

מסקנה

קשה לדמיין התאמה טובה יותר בין פילוסופיה לפרקטיקה מאשר זו בין גישת הכוחות לבין שאלות ראיון ממוקד פתרון. מאמר זה מראה התאמה זו ברמת המיקרו של עבודה עם אינדיבידואלים, זוגות ומשפחות, הרמה שבה שאלות הראיון ראשית פותחו ויושמו. לאחרונה, נעשו יישומים בעבודה עם קבוצות (Selekman, 1991) וארגונים (Sparks, 1989).

        סאליביי (1992) כיווץ את הפילוסופיה של גישת הכוחות לאתגרים הבאים:

        לכל הפחות, גישת הכוחות מחייבת את העובדים להבין שלא משנה עד כמה מדוכאים או חולים, אנשים שרדו (ובמקרים מסוימים אפילו שגשגו). הם עשו צעדים, כינסו משאבים, והתמודדו. אנו צריכים לדעת מה הם עשו, כיצד עשו זאת, מה הם למדו מעשייה זו, אילו משאבים (פנימיים וחיצוניים) היו זמינים במאבקם להתגבר על הצרות שלהם. אנשים תמיד עובדים על המצבים שלהם, אפילו אם רק מחליטים להתפטר מהם; כמסייעים אנו חייבים להתחבר לעבודה זו, להבהיר אותה, למצוא ולבנות על האפשרויות שלה.        

שאלת הפלא, שאלות מציאת חריגים, שאלות קנה מידה, שאלות התמודדות, ושאלות “מה טוב יותר”? הן משאבים יקרי ערך כדי לפגוש את ההאתגר של סאליביי בפרקטיקת העבודה הסוציאלית היומיומית.